צרור המור על התורה · בראשית · פרק 47 · פסוק 29

ואמר ויקרבו ימי ישראל למות. לרמוז על מעלתו כי ידוע כי כל האנשים יראים מיום הדין ובורחים ממנו ונשמרים ומטמינים עצמם. כאומרו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. ואמר דוד כי יצפנני בסכה ביום רעה. ואמר שלמה עד אשר לא יבואו ימי הרעה הם ימי הזקנה. ואין אדם שלא יירא ויפחד מיום המות. מי מכלכל את יום בואו ומי הוא ערב לגשת אליו. לזה אמר ביעקב שהיה להפך כי הוא מעצמו נקרב אל האלהים שהוא מדת הדין בלי פחד ויראה. לפי שכל ימיו הלך בדרכי ה' ולא שמע לעצת נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצה"ר. לא כן הרשעים שהם פוחדים ורועשים מיום הדין. כדכתיב פחדו בציון חטאים. והם רוצים להתרחק מהשם ולא להתקרב אליו. כדכתיב רחוק מרשעים ישועה. ולכן כתוב באדם הראשון ויאמר לו איכה. כי קודם החטא היה דבק בשם. ואחר החטא נתרחק ממנו. ולפי שהיה רחוק אמר לו איכה שאתה רחוק מבראשונה. לכן אמר ביעקב ויקרבו ימי ישראל למות שהם מעצמם נתקרבו אל יום הדין בלי יראה ופחד. לפי שיודעים שיתנו חשבון טוב מכל המעשים שעשו באותן הימים. אבל האחרים יראים לפי שאין להם חשבון ודעת ותבונה בשאול אשר הם הולכים. לפי שחשבו לית דין ולית דיין. ועל זה הדרך תפרש ויקרבו ימי דוד למות בלי יראה ופחד. וכן הן קרבו ימיך למות. וכי ימים מתים וכו'. אלא אלו הצדיקים שימיהם בטלים מן העולם. אבל הם אינם מתים שאפילו במיתתם קרויים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי. אטו כ"ע בני מתי נינהו אלא אלו הצדיקים וכו'. אבל הרשעים אפילו בחייהם קרויין מתים שנאמר ואתה חלל רשע וכתיב כי יפול הנופל ממנו שהוא מעצמו נופל. למה שחמה זורחת ואין מברכין יוצר אור יוצר המאורות. שוקעת ואין מברכין מעריב ערבים. ועל זה הדרך פירשו ויקרבו ימי ישראל למות. הימים מתים ובטלים אבל הצדיקים אינם מתים. וזהו ויקרבו ימי ישראל למות:

ואמר ויקרא לבנו ליוסף. על דרך שכתבו בזוהר והוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא. להורות שמחשבות השם עמקו. ולא יאמר אדם הריני בחדרי חדרים מי רואני ומי יודעני. כי השם רואה כליות ולב ולפניו חשכה כאורה. ולכן תמצא שיעקב ע"ה עבד ברחל ובבקר והנה היא לאה. והוא שמש מטתו במחשבה שהיא רחל וחשב שהבן הנולד לו מרחל הוא הבכור. וכשנולד ראובן ניתנה לו הבכורה כסדר הלידה. וזהו ראובן בכורי אתה. אבל השם היודע הנסתרות ידע מחשבת יעקב שהיתה ברחל. ולכן סיבב שישוב הבכורה ליוסף כמו שהיתה לו מן הדין. ולכן אמר בכאן ויקרא לבנו ליוסף וכי שאר הבנים לא היו בניו אלא יוסף. אלא רמז בזה מה שכתבנו כי יוסף היה בנו יחידו בנו אהובו רצתה נפשו ובו היתה מחשבתו וכוונתו מתחלה. ולפי שתחלת המחשבה סוף המעשה. חזרה הבכורה ליוסף. ולזה רמז מה שאמר יעקב אז חללת יצועי עלה. כי יש בו נגלה מבלבול יציע בלהה. ויש בו נסתר מיציע יעקב באותו לילה ממחשבתו. ומכאן יש ללמוד לכל אדם שלא יעשה דבר בחדרי משכיתו ויאמר מי רואני כי הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. ואם ביעקב כך שהיה תמים ולא ידע שחטא ומחשבתו היתה תמימה. כל שכן שאר בני אדם שחושבים מחשבות ומעמיקין לסתור עצה מהם. שהם חייבים ואשמים ויחדיו יהיו תמים לפני עושה שחר עיפה. שמורה בכל וערוכה. וידע מה בחשוכא ועד סופא דדרי נהורא עמיה שרי: