צרור המור על התורה · בראשית · פרק 47 · פסוק 28

ויחי יעקב. כבר נתנו רז"ל טעם למה פרשה זו סתומה. ובזוהר אמרו שהיא סתומה להורות שכמו שסיפר למעלה שישראל ישב בארץ גושן בנחת ובהשקט ובעידוני מלכים כדכתיב ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. כן היו הימים שישב ישראל בארץ מצרים בהשקט ובתענוגי מלכים. ולכן לא רצה להפריש ביניהם אלא כתיב מיד בלי הפסק ויחי יעקב אצל וישב ישראל. והנראה כי הטעם שפרשה זו סתומה וחתומה לפי שהיא מפתח וחותם ומנעול הספר הזה. ומפתח וחותם כל התורה כולה. ומפתח וחותם כל מה שהתנבאו הנביאים כולם עד לימות המשיח. כמו שנבאר בעז"ה. כי ידוע כי עניני הספר הזה הם מסובבים על גלות מצרים. ומאברהם ע"ה התחיל הגלות כמו שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ועיקר בריאת העולם היתה בשביל אברהם כדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ואז"ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם כמו שפירשתי במקומו. וכן רמוז בששת ימי בראשית סוד הגליות והגאולות. כדכתיב והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום. זהו סוד הגליות כאמרו כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה'. וזהו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וזהו אור של אברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר וכתיב מי העיר ממזרח. ורוח אלהים מרחפת על פני המים זהו ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים עד שהאיר העולם ממי המבול. בסוד צוהר תעשה לתיבה שהוא זוהר אברהם. כי מאותם תולדות האיר וזרח אברהם. ואורו וגדולתו של אברהם היה יעקב ע"ה. כדכתיב כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. ובברכות יעקב נאמר ויתן לך את ברכת אברהם. ובמראה הסולם של יעקב נתקיים העולם ונקשר קצתו בקצתו דכתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכאן נתבשר יעקב בגלות מצרים ובגאולתו. וחלומות יוסף נתקשרו בחלומות אביו. להורות על ירידת מצרים בענין שיתקיים גזירת בין הבתרים. בענין שיעקב ובניו ירדו מצרים לסבול הגלות הנרמז לאברהם ע"ה. ולפי שזאת הפרשה חותם בכל ענייני הספר הזה. היא סתומה וחתומה לחתום כל הנזכר. וכן זאת הפרשה היא חותם נאחז. לפי שאוחז כל התורה עד לעיני כל ישראל. בזכירת י"ב שבטי ישראל ובנחלתם ותורתם. ובעשיית משכן וכלים ובסידור ודגליהם לבית אבותם כמו שסידרם יעקב בנטילת ארונו. וכל זה רמוז בברכת כל אחד ואחד כמו שרמזתי בלידת השבטים. ולכן זאת הפרשה סתומה וחתומה לפי שהיא חותם ומנעול כל התורה. עד ברכת משה שהיא כעין ברכת יעקב כמו שפירשתי. וכן זאת הפרשה חותם ומנעול לכל מה שהתנבאו הנביאים עד לימות המשיח. לפי שבברכת יעקב רמוזות כל הגליות והגאולות עד יבא מורה צדק. כדכתיב עד כי יבא שילה. וכן בכל ברכת שבט ושבט כלולות דברים הרבה מהעתידות. כמו שביארתי וכמו שאבאר בעז"ה. ולכן פרשה זו סתומה וחתומה לפי שבה צרור התעודה וחותם התורה. וכן נראה שפרשה זו סתומה בלי הפסקה. לפי שכבר אז"ל ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. ואחר שבפרשה זו נסתם קץ המשיח ואין מי שיבין בו דבר. כאומרו כי יום נקם בלבי. ראויה היא להיות סתומה בלי הפסקה. אחר שלא ניתן ריוח למשה להתבונן בה:

ואמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. להורות על גמול הצדיק שגמל לו השם מדה כנגד מדה. לפי שיוסף היה בן שבע עשרה שנה כשנפרש מאביו ונמכר והיה יעקב בוכה ומילל. ואומר אוי ואבוי על יוסף ועל שניו כי מעט ורעים היו י"ז שנה ולא הגיע לחופה כמו שכתוב בזוהר. ולכן נתן לו השם כנגד ימי הצער של י"ז שנה י"ז שנה אחרים של שלום והשקט ותענוגים כנגדם. ואמר ויהי ימי יעקב ולא אמר ויהיו. להורות שכל ימיו היו בצער ובדאגה כאמרם אין ויהי אלא לשון צער. ורמז גם כן בזה כי כל ימיו לא היו אלא י"ז שנה של מצרים שהיו במנוחה עם יוסף. כי כל שאר הימים אחר שהיו בצער לא היו נחשבים לכלום כמו שפירשתי בחיי נח. כאלו אמר ויהי כל ימי יעקב ושנות חייו אלו הי"ז שנה הנזכרים בתחלת הפסוק. אבל שאר השנים אינם בכלל חיים:

ואמר שבע שנים וארבעים ומאת שנה. והיה ראוי לומר שבע שנה וק"מ שנים ולא עשה כן. אלא במנין המועט אמר שנים ובמנין הרב אמר שנה. להורות לנו מה שאז"ל בסדר קדשים ר"ש בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם שנאמר וטעם זקנים יקח. אבל זקני תורה אינן כן. אלא כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם. שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ע"כ. ולכן זקני תורה בזקנה מתוספת דעתם עליהם ומשיגים דברים הרבה שלא יכלו להשיג בבחרות. וזהו תוסף רוחם יגועון כשמגיעין לזמן הגויעה תוסף רוחם ודעתם. ולכן תמצא שכתב בשלמה ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו לפי שכתב בו ויחכם מכל האדם. ואחר שהיה בן תורה היה ראוי שבימי זקנותו יתישב דעתו עליו יותר. ואמר כאן שהיה להפך כי לעת זקנת שלמה החכם מכל האדם נשיו הטו את לבבו והיה דעתו מטרפת עליו. ולכן החכמים הזקנים יותר עושים בעשרה שנים האחרונים של ימיהם ממה שעושים בכל ימיהם. ולכן כתב בכאן שבע שנים במספר המועט שבסוף ימיו. לרמוז שאע"פ שהיו מועטים היו חשובים כשנים הרבה. אחר שהיו קרובים אל המלך. אבל בק"מ הנשארים כתיב שנה. להורות שלא היו חשובים כולם אלא כשנה אחת בערך האחרונים. וכן תמצא באברהם שכתב מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. לפי שהחמש שנים האחרונים היו חשובים לו כשנים הרבה. לפי הדבקות והקורבה שהיה לו עם השם. וכן תמצא בשרה שכתב בה ק' שנה ועשרים שנה וז' שנים מהטעם שזכרנו. אבל ביצחק תמצא שלא כתב בו אלא מאה שנה ושמונים שנה ולא כתב בו שנים. לפי שלא הזכיר בו מספר קטן. ורמז עוד בזה לפי שיצחק לא היה כאברהם ויעקב. לפי שהוא היה עולה תמימה בלא מום ונתקדש בהר המוריה וכשנעקד ע"ג המזבח וראה הסכין על צוארו פרחה נשמתו ממנו והגיע לדכדוכה של נפש כאילו היה בזמן הגויעה. ולכן כתב בו שנה ולא שנים לפי שכל ימיו היו כשנה אחת והשלימות האחרון היה לו בזמן הנערות. ועוד כי נזיר אלהים היה מן הבטן ונתקדש קודם שיצא לעולם. שאמר עליו ואת בריתי אקים את יצחק אשר על זה תקנו אשר קדש ידיד מבטן ראשי תיבות אקי"ם. לרמוז שהשם יתברך קדשו מן הבטן. והקים בריתו אתו להיות כן כל ימי חייו בלי מגרעת ושינוי. וכל ימיו היו חשובים כשנה אחת ולכן אמר בו שנים. ועכ"ז מצאתי שינוי ביעקב מבשאר האבות. כי באברהם כתיב מאה שנה ושבעים שנה. וכן ביצחק כתב מאה שנה ושמונים שנה ובשרה כתב מאה שנה ועשרים שנה. אבל ביעקב כתב שבע שנים וארבעים ומאת שנה. המספר המועט קודם למספר הרב. הפך מהראשונים. וזה להורות על מעלתו שהיה מבחר האבות לפי שהיה משולש בזכיות. ולכן אמרו יעקב אבינו לא מת לפי שלא נאמרה בו מיתה כבשאר האבות. וזהו ויקרבו ימי ישראל למות ולא מת. לפי שהוא היה באר שבע. וזהו בחברון מלך ז' שנים. ולכן אמר בו וישכב דוד עם אבותיו ולא אמר וימת. וזהו שאז"ל דוד שהניח בן ראוי לא נאמר בו מיתה. לפי ששלמה כתיב בו וה' נתן חכמה לשלמה היא מדת דוד אביו וירש אותה ממש. וכן ויקרבו ימי ישראל למות אבל לא מת. והרצון בזה שלא מת כשאר האבות. כי בשאר האבות אמר בהן מאת שנה וביעקב אמר שבע שנים. וזה רומז שנכנס בחיים האמתיים של מעלה. הנקראים שבע שנים. והיא שנת השמיטה אשר שם החירות והחיים. כדכתיב ובשביעי יצא לחפשי. ובכאן סוד השבת וסוד השביעיות כולם. וזהו סוד באר שבע. לפי שכל ז' בארות מריקים שם חיים. ושם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. ולכן התחיל ביעקב למנות ימיו משבע שנים האחרונים. לפי שנכנס בחייו בסוד באר שבע ולא מת כשאר האבות אלא הוא בחיים. וכמו שדרשו שם מקרא אני דורש ואת זרעך מארץ שבים. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים חייתו. וזהו שאמרו צורתו של יעקב חקוקה בלבנה. היא באר שבע שאמרנו והוא קיים ועומד לנס עמים יותר משאר האבות. ולכן התחילו בו ממנין המועט שהוא ז' שנים דכתיב ודוד הוא הקטן. ועליו אמרו לכי ומעטי את עצמך. וזאת היא דלי"ת של אחד. והיא מלכות בית דוד. ושם יש להאריך בסוד הייחוד. וסימניך למען יאריך ימים על ממלכתו. ולפי שביעקב סוד הייחוד בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו. לפי שהוא ייחד את השם בסוד הסולם. לכן תמצא שכתב בכאן ויהי ימי יעקב ולא כתב ויהיו. לרמוז שכל ימיו היו כיום אחד בסוד הייחוד. ולכן ירשו בניו זאת המדה של מלכות שהיא דלי"ת של אחד. כמאמר שמואל יפה עניותא לישראל. והם נקראים גוי אחד כנגד ה' אחד. ולכן בשביל זאת הרמיזה שינה בו יותר מבשאר האבות. וע"ד הפשט טעמו ידוע. כי לפי שכתב בכאן ויהי ימי יעקב שני חייו שרמז בזה על השנים של חיים שהם י"ז שנים של מצרים. ולא על השנים של צער הראשונים. ואם כן היאך יכול להתחיל ולומר מאה שנה כאלו לא היו חייו חיים. כי מיד התחיל יעקב להצטער מן הבטן כדכתיב בבטן עקב את אחיו. ובדרך זה היו כל ימיו בצער ובדאגה ושני חייו היו השנים האחרונים של מצרים. ולכן התחיל בהם ואמר שני חייו שבע שנים ומאת שנה. אבל באברהם ויצחק שבלו רוב ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. אמר בהם מאה שנה ושבעים שנה וביצחק ק' שנה ושמונים שנה: