צרור המור על התורה · בראשית · פרק 47 · פסוק 30

ואמר ושכבתי עם אבותי. לרמוז על מעלת האבות שנפשותם יש להם מנוחה ומרגוע מיד ליכנס במחיצתן. ואינן הולכות רצוא ושוב כמראה הבזק עולות ויורדות. כמו שאר הנשמות הנאמר בהם כל י"ב חדש נשמה עולה ויורדת. אבל נשמת האבות מיד בהפרדן ישובו אל האלהים אשר נתנן במנוחת מרגוע. וזהו ושכבתי עם אבותי. וכן במרע"ה כתיב הנך שוכב עם אבותיך. ואמרו אין הנך אלא לשון מנוחה. וכן בדוד אומר וישכב דוד עם אבותיו:

ואמר אנכי אעשה כדבריך. לרמוז שאין צריך שבועה כי הבן מושבע הוא לקיים מאמר אביו כמו שבועה. והוא לא רצה אלא שישבע לו וזהו השבעה לי. ואולי אמר השבעה לי כדי שיבא השבועה באחרונה על כל הנזכר. כי השבועה הראשונה לא היתה אלא שלא יקברוהו במצרים. ועכשיו באה השבועה לקיים כל הנזכר והודיענו בזה שאע"פ שהאדם יבטח בה' וישען באלהיו. יש לו לעשות השתדלות בעניניו. כי בכאן אע"פ שהשם אמר לו אנכי אעלך גם עלה. לא רצה לסמוך על הנס והשביע ליוסף שיעלהו. ואולי לימד זה מדברי השם שאמר לו ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז לו שלא יעלהו השם בעמוד ענן אלא ע"י יוסף שישים ידו ועזרו ויהיה לו לעינים להעלותו אל הארץ ההיא. אחר כך סיפר שחלה יעקב והביא יוסף בניו כדי שיברכם. ולפי שהיה רוצה יעקב להשוותם לשבטים. רצה יעקב להורות מאין לו מקום לעשות זה. וזהו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז ויש די בברכותיו לבני ולבני בני. ואחר שאמר לי ונתתיך לקהל גוים שני בניך הנולדים לך כראובן ושמעון יהיו לי. ורמז בזה כי יהיו כראובן ושמעון ולא כיהודה ולוי או שאר בניו. להורות לו שלא היו ראויים כ"כ. כמו שאמר מי אלה מהיכן יצאו אלה שאינן ראויין לברכה. ולכן ציין ראובן ושמעון לפי שהיה בלבו עליהם. ראובן משום מעשה בלהה. ושמעון משום מעשה שכם. והכתוב ירמוז ויפרש: