צרור המור על התורה · דברים · פרק 29 · פסוק 18

ואמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. רוצה לומר בחוזק לבי אלך כמו שריר וקיים. והענין לומר כי האדם כמעט מחוייב לחטוא לפי שיצר הרע גובר עליו. ובזה האדם נותן התנצלות על חטאו כאומרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מורכב מדברים הפכים בשעת יצירתו. וזה שאמר דוד עליו השלום חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה. ואחר שיזכרהו יזכור חטאתיו. אבל הרצון בו. זכר לי אתה. שאני מורכב מדברים הפכים וכמעט אני מחוייב לחטוא. ובזה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור. וזהו ג"כ פנה אלי וחנני. ואמרו בזוהר וכי לא הוה ליה להקב"ה שפירא כדוד וכו'. אבל הענין הוא כמו שאמרנו שיפנה אליו בעין רחמיו. אחר שיש לו יצר הרע עד שכמעט הוא מחוייב לחטוא. לפי שהיה אדם מוטבע לחטוא כאומרו והוא אדמוני עם יפה עינים. עד שלזה אמר הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואמרו בברכות אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. ואחד מהם אספה הצולעה והנדחה אקבצה. ואשר הרעותי אמר הקב"ה אני גרמתי להם שבראתי להם יצר הרע. וכמו שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. בענין שבזה מחזיקים לבם הרשעים. ואומרים מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. שברא בי יצר הרע קשה כאבן. וזהו כי בשרירות לבי בחוזק לבי אלך. ובזה מתברך בלבבו וחושב שלום יהיה לי. אחר שאני מוכרח לחטא. עד שבזה נותן מקום ליצר הרע לחטוא. ומוסיף על חטאתו פשע. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. וקרא רוה לכח החומרי שהוא שבע מהתאוות. וקרא צמאה לכח החכמה. כאומרו צמאה נפשי לאלהים. ואולי קרא רוה לכח החומרי שהוא כח המתאווה. לפי שכשאדם חוטא חוטא שלא מדעת כשכור. כאומרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. וזהו לשון רוה כמו יין ושכר. שתרגומו חמר דמרוי לפי שהיין הישן משכר. וכמו שאמרו על אותה מטרונה שקראה לר"א מרי ורוי לפי שקרן עור פניו ואמר תיתי לי אי טעימנא אלא כסא דהבדלתא וכו'. לפי שהבין מדבריה שקראה לו שכור וזהו ורוי. ולכן אמר לה שלא היה טועם אלא כוס הבדלה וארבעה כוסות. ושאלה לו מה טעם מאירים פניו ואמר לה חכמת אדם תאיר פניו. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. שרוצה להוסיף הכח החומרי ביין תאונות גאוניו. עם הצמאה שהוא הכח החכמה. בענין שיהיה הכל כח חומרי בלי דעת:

או שיאמר והתברך בלבבו לאמר. כמו ברך אלהים ומת. וכן בכאן הוא כופר בשם ואומר שלום יהיה לי ואיני ירא מאלו הקללות. כי בשרירות לבי אלך. כלומר במחשבת לבי אלך. וכ"ז למען ספות הרוה את הצמאה. כלומר להכרית הרוה שהוא הכח החומרי. את הצמאה. שהיא הכח החכמה. ואולי קרא רוה לכח החכמה. לפי שהוא שבעה ומסתפקת בעצמה. אבל הכח המתאוה היא צמאה והומה תמיד ואומרת הב הב. והיא העלוקה שיש לה שתי פיות. והיא רמז ליצר הרע. וזהו למען ספות הרוה ולהכרית הרוה עם הצמאה. ואיש העושה כזה לא יאבה ה' סלוח לו. ואולי יאמר כי בשרירות לבי אלך. כמו אשורנו ולא קרוב. לפי שאמר אשר לבבו פונה היום מעם ה'. והולך אחר הבעלים והשקוצים שראה בארצות הגוים ובארץ מצרים זה ארבעים שנה. וזהו בשרירות. בהסתכלות לבי הרחוק שפונה מעם ה'. ולא למה ששומע עצות. וכל זה עושה לתת חוזק ואומץ ליצר הרע על יצר הטוב. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה וכן פירשתי למעלה. והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. אחר שקבלת התורה היתה באונס כאומרם מכאן מודעא רבה לאוריתא. ולכן בשרירות לבי אלך במה שלבי רוצה לעשות. ואיני חושש לקבלת התורה אחר שהיתה באונס. ובזה מוסיף על חטאתו פשע. וזהו למען ספות הרוה על הצמאה. רוצה לומר להוסיף המזיד (עם) [על] האונס. שהרוה חוטא מצד שובע. והצמאה מצד (עונש) [אונס]:

ואולי יאמר והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שרמז בזה שאולי יטעה אדם לומר אע"פ שאחטא איני ירא מהעונש. כי לא יענישוני אלא עם הרבים ורע של רבים שמחה היא. וכמו שמצינו באנשי הארץ שאע"פ שחטאו קצתם לא נענשו עד שנתמלא סאתם. כאומרו כי לא שלם עון האמורי. וזהו שלום יהיה לי אע"פ שאלך בשרירות לבי. אחר שעדיין לא נתמלאה הסאה של הרבים וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. וקורא רוה לרבים וצמאה ליחיד. וזה רוצה להוסיף חטא היחיד עם חטא הרבים. וזהו ספות הרוה. או שחושב שימתינו לו עד שיכריתו הרבים עם היחיד. וזהו למען ספות ולהכרית הרוה עם הצמאה הרבים עם היחיד. ואיש כזה לא יאבה ה' סלוח לו לבדו. כי לא ימתינו להענישו עם הרבים. אבל אז באותה שעה יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא לבדו ועמו שלום. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל. כמו שהוא הבדיל עצמו במחשבתו מכלל ישראל. וכבר פירשתי זה בפסוק ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. שאין מענישים אותם אלא ביחד. אבל אתם אין אתם כן. אלא כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות לבדם. מקרב עמם. ואמרו בספרי ועמם שלם. וכן אמר בכאן לא יאבה ה' סלוח לו לבדו:

ויש אומרים כי מה שאמר בכאן והתברך בלבבו לאמר. וכן מה שאמר שורש פורה ראש ולענה. הוא לרמוז על המבעירים אש זרה. וחושבים שאין המצות המעשיות מכוונות לתכלית העשיה אלא לתכלית הכוונה. והיודע סוד התפלין וטעמם זהו המכוון. ולא העשייה. וזהו אין גם אחד. לפי שעיקר התורה היא המעשה. ולזה אמרו נעשה בראשונה קודם ונשמע. וזה שאמר המשורר כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך. שאומרים כל מצותיך אמונה. רוצה לומר תלויות באמונה. ולא במעשה. וזה שקר וכזב. וזהו שקר רדפוני עזרני כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פיקודיך. לעשותם בפועל. וזה שאמר בכאן פורה ראש ולענה. והשורש פורה הוא והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. אע"פ שלא אעשה המצות בפועל. אלא שאחשוב בטעמם ובסודם. וזהו כי בשרירות לבי במחשבת לבי אלך. למען ספות הרוה את הצמאה. כלומר למען ספות ולחבר המעשה שהוא רמז לרוה. עם הצמאה שהיא מחשבת הנפש. כאומרו צמאה נפשי. ואיש כזה לא יאבה ה' סלוח לו. אחר שהוא כופר בכל התורה כולה. במה שהוא כפר במעשה. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל. וזה הפירוש יסתייע ודאי ממה שאמר בסוף הנסתרות לה' אלהינו. כלומר מין ואפיקורוס הוא מי שחושב זה. אחר שידוע שאין לנו עסק בנסתרות ובטעמי המצות וסודותם. כי השם הוא היודע זה. וזהו הנסתרות לה' אלהינו. אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות וכו'. בפועל. ולא יספיק בהם המחשבה: