צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 22 · פסוק 27

אח"כ אמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו. לרמוז כי אולי יאמרו כי אם הכהן בלי מום וטהור. והקרבן גם כן בלי מום שיוכלו להקריבו בכל זמן. לזה אמר אינו כן. כי אעפ"י שלא יהיה מחוסר אבר ולא בעל מום. אם הוא מחוסר זמן לא תוכלו להקר בו. וזהו שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו. בענין שיעבור עליו שבת אחד ויתן לו חוזק וקיום להיות מוכן למזבח. לפי שהשבת נותן קיום לכל דברי העולם. ולכן צותה התורה בילד היולד לנו. ביום השמיני ימול בשר ערלתו. בענין שהשבת יתן לו חוזק וקיום לסבול המילה. וכן אמר בכאן ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה. ולא קודם לכן לפי שנראה אכזריות. ולכן סמך ואמר ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. כי זה אכזריות גדולה:

ובמדרש הגלוי אמרו שאמר שור או כשב או עז כי יולד. להורות לנו שהשם יתברך כפר להם עון העגל. אחר שהשם יתברך הזכירו בשמו. כמו שהזכיר לאדם הראשון בתחלת הקרבנות ואמר אדם כי יקריב מכם. וכן בעגל שיהיה כתבנית שור אוכל עשב. והזכירו השם יתברך בפיו ואמר שור או כשב או עז. להורות שכבר השם יתברך מרוצה על עון העגל:

ובמדרש הנעלם אמרו שור או כשב או עז. עגל וטלה או שעיר לא כתיב. אלא שור או כשב או עז כי יולד. להורות על מעלת האדם כי עיר פרא אדם יולד. וקו לקו וצו לצו הוא קונה שלימותו ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה. בעשיית המצות ובעסק התורה עד שזוכה למעלת נפש. אחר שזוכה לעשות מצות אחרות קונה מעלת הרוח. ואחר שזוכה למצות אחרות להשלים נפשו. זוכה למעלת הנשמה שהיא העליונה על כולם. אבל הבעלי חיים בקומתן נבראו ובצביונן נבראו. להורות שבעת לידת הבהמות נבראת שלמותם עמהם. ואין קונין שלימות אחר לידתן. ולכן בעת לידתן נקראו שור וכשב ועז. השמות שיש להם כשהם גדולים. וזהו שור או כשב או עז כי יולד. כי בעת הלידה לא היה ראוי לומר אלא עגל או טלה או שעיר. אבל אמר שור או כשב או עז להורות על מה שאמרנו: