צרור המור על התורה · שמות · פרק 14 · פסוק 16

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. אם ביבשה למה בים. אלא לומר לך שלא נקרע להם עד שנכנסו לתוכו עד חוטמיהם. ואח"כ נעשה להם יבשה. ובאותה שעה היו ישראל מריבין מי ירד. עד שקפץ נחשון וירד. דכתיב בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו. ואחזו שבט בנימן. וכשראו שבט יהודה כך התחילו לרגום אותם. שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם. וזה שאמר ראש שבטי ישראל אתה. וכי ראש שבטי ישראל היה אלא שהיה ראשון ליורדי הים. ולפי הפשט נחלקו ישראל לשני כתות. האנשים הפושעים וערב רב שנקראו העם. והצדיקים שנקראו בני ישראל. ולכן בני ישראל וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. והערב רב שהוציא משה עמו אמרו המבלי אין קברים וגו'. מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים שתלו ההוצאה בו. והאנשים הפושעים אמרו הלא זה הדבר וגו'. ולכן השיב משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. כי הוא העושה והמוציא ולא אני. וכנגד הפושעים שאמרו חדל ממנו. אמר להם כי כאשר ראיתם וגו'. ולבני ישראל הצועקים אמר ה' ילחם לכם ואתם וגו'. ולכן א"ל הש"י מה תצעק אלי. אחר שאתה אומר להם שיחרישו. למה אתה עומד ומתפלל. דבר אל בני ישראל ויסעו בראשונה. כי בזכותם ינצלו כולם. וזה כענין שלש מאות איש המלקקים. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך. לעוזרם על הים ובקעהו. ויבואו בני ישראל בראשונה ואחריהם כל העם. וכל זה לפי שאני רוצה שידעו מצרים את שמי הגדול. וזהו וידעו מצרים כי אני ה':