צרור המור על התורה · במדבר · פרק 22 · פסוק 9

ואמר ויבא אלהים אל בלעם. כמו שאמר ויבא אלהים אל אבימלך. כי זאת היתה מדרגה ראויה להם לפי חכמתם וכישופם. כי ח"ו שנאמר שהיו משיגים השגת הנבואה כשאר נביאים. כי הם היו טמאים. ומצד הטומאה היו משיגים. כאומרו לא יהיה לך אלהים אחרים. ובלעם היה רב וגדול בזאת החכמה מכל שאר חכמי אומות העולם המכשפים. והיה בקי בכל מיני נחש וקסם שהם על שני דרכים. האחת שהיה מחבר מיני נחשים ועקרבים ובהם היה עושה מין נחש. והשני שהיה מלקט עשבים ועושה בהם קסם. וזהו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. ולזה אמרו אבל באומות העולם קם. כי כמו שמשה לא קם נביא כמוהו בישראל. כן באו"ה לא קם אדם אחר כמו בלעם בכל מיני נחש וקסם. ואם לא יתישב דעתך בזה כתב הקדוש רשב"י זכר צדיק לברכה זיל שאיל לאתניה. כי זאת היתה חכמתו לטמא עצמו ולא בענין אחר. ואם תמצא בזאת הפרשה מעלה אחרת. זה היה לכבוד ישראל. והוא היה משבח עצמו יותר ממה שהיה בו. וזהו ויודע דעת עליון. ומתשובתו שהשיב בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי תכיר חכמתו. וכבר אמרו רז"ל שלשה נשאלה להם שאלה. שנים השיבו שלא כהוגן. ואחד השיב כהוגן. חזקיה השיב לשאלת השם כשאמר ויראם את כל בית נכותה. ואמר לו השם מאין באו השיב מארץ רחוקה. וכן בלעם השיב לשאלת השם בלק בן צפור. והם לא היו יודעים כי גלוי לפניו הכל. אבל יחזקאל השיב כהוגן כשאמר לו השם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלהים אתה ידעת. וכבר נשאלה שאלה זו בזוהר שנראה באומרו ויבא אלהים אל בלעם. שנתכבד בזה כבוד גדול ממשה שנאמר ויקרא אל משה. והתשובה היתה כי זה דומה למצורע שרצה ליכנס בהיכל המלך. ואמרו למלך שהיה עומד לפתח ובא המלך בעצמו לקראתו. כדי שלא יבא ויטמא בני המלך. אבל כשבא אהובו של מלך. שולח לו או קורא אליו שיבא. וכן קרה לבלעם לפי שהיה טמא שפתים וערל ומצורע:

ולפי שבלק היה רואה פרצה בישראל בזה הזמן. חזר לשלוח לו שלוחים שניים. וא"ל אל נא תמנע מהלוך אלי. כי זה העת הראוי ואין לך להתעצל. כי כבד אכבדך מאד. ולך נא בזה העת קבה לי את העם הזה. ובראשונה אמר ארה לי דבר מועט שתקלל ותסייע לי להכות בו. וכשראה רצון בלעם שאמר קבה לי שהיא קללה יותר מפורשת. חזר בלק לומר ולכה נא קבה לי. כלומר לא תחשוב בעבור שאמרתי לך ארה לי דבר מועט. שאין רצוני לכבדך וליתן לך ממון הרבה. כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי בממון אעשה. ולכה נא קבה לי. קללה נמרצת לעם הזה כרצונך. ולפי שבלק אמר ליה כי כבד אכבדך מאד. וזה היה כבוד החכמים בלי תועלת. והוא לא היה איש דברים אלא בעל חמדה בלען בן בלען. ענה ואמר בלי זמן אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. כי בשביל זה אני הולך ולא בשביל הכבוד. וזהו ויען בלעם בלא זמן. כי עד שידע דבר השם לא היה לו לענות. אבל החמדה הבהילתו לענות מיד. ולפי שראה השם חמדתו וגובה לבו והיה הולך שובב בדרך לבו. חזר לומר אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. ומלא משאלותיך בהליכה. כי בדבר אחר לא תצליח את דרכך. כי יש לך לדעת כי אין הדיבור ברשותך. ועל כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ועל זה אמרו חוצפא אפילו כלפי שמיא מהניא. והנה בזה לא נתן לו השם רשות בהחלט. אבל אמר לו אם לקרא לך באו האנשים. כמי שאומר איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה ולכן באו. אם זאת הקריאה היא לטובתך לך אתם. וראוי היה שידע בחכמתו. איך מזאת הקריאה נמשכה לו המיתה. כאומרו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. אבל בכאן הראה מיעוט חכמתו. וברוב חמדתו וילך עם שרי בלק: