צרור המור על התורה · שמות · פרק 13 · פסוק 17

ויהי בשלח פרעה. ראוי היה לסמוך זאת הפרשה למעלה אצל ויהי בעצם היום הזה. ולמה הפסיק באמצע בשתי פרשיות של קדש לי והיה כי יביאך שהם של תפילין. ועוד כי בתפילין יש ד' פרשיות. ומה תועלת יש בהזכירו השנים מהם. והטעם בזה לפי שכבר אמרנו שישראל היו במצרים בלי תורה ובלי מצוה. מוטבעים בטיט הדעות הזרות. והיו צריכין מצות לעזור יציאתם. ולכן רצה בוראם לומר להם מצות תפילין. מאלו השתי פרשיות המדברות בענין יציאת מצרים. ואמר להם שיהיה לזכרון בין עיניהם ולאות על ידם. ויחשבו בהם ויעשום כשיבא לידם. בענין שזאת המחשבה תספיק להם ותעזור ליציאתם. כאלו עשאום עכשיו בפועל. כאמרם חשב אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. דכתיב ליראי ה' ולחושבי שמו. ולכן נכנסו בכאן אלו הפרשיות לעזור ליציאתם. כאלו עדיין לא יצאו. ואחר שחתם בהם. אמר ויהי בשלח פרעה את העם. כאלו עכשיו יצאו. ויש לראות היאך תלה השליחות בפרעה. כי כבר אמרנו שלא רצה השם שיצאו ברשותו. אלא ברשות הש"י כאומרו הוציא ה'. ועוד למה שינה. בתחלה כתב העם העם. ואח"כ כתב וחמושים עלו בני ישראל. אבל נראה שזה מובן כמאמרם ז"ל אין העם אלא רשעים. וכן בכאן ברשעים ובערב רב תלה השליחות בפרעה. כאלו הוא השולח אותם. וכן כל אלו הסבובים שהוצרך השם להסב את העם. וכן פן ינחם העם. לא הוצרכו אלא בשביל ערב רב. וזהו ויסב אלהים את העם. לפי שמחשבתם רעה. אבל בני ישראל. חמושים. מוכנים עלו למלחמה למות במדבר. ולא לשוב למצרים. ומלת וחמושים כתרגומו ומזורזין. והרצון בזה שנזדרזו כמלך ערוך למלחמה. ויצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה ביד רמה. שזה רמז שיצאו בדגל פרושה לעיני כל רואה. וזהו כי יד על כס יה. שהוא כמו יד בדגל פרושה על כסא ה'. עד שיעשה מלחמה בעמלק. ולזה קרא שם המזבח ה' נסי. שהוא כמו ה' דגלי. כמו וכנס על הגבעה. ואין נס בלא דגל ואין דגל בלא יד. וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה ובנס פרושה ממש. ובבטחון בשם ה' שהולך בראשם. וזהו וה' הולך לפניהם יומם. וזהו ובשם אלהינו נדגול. ומצאתי סמך לדברי כי ביד רמה הוא בדגל פרושה. שמצאתי בענין הדגלים כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. ולכן אמר בכאן וחמושים עלו בני ישראל. כדרך כל מחנה שיש לו ד' משמרות לד' רוחות. והמלך או השר באמצע. וכן היו ישראל נוסעים בדגלים לד' רוחות העולם כמוזכר שם. והארון אדון כל הארץ והלויים באמצע. ולכן משה רבם ומלכם. סדרם כסדר מחנות ההולכים למלחמה לד' רוחות העולם והמלך והזקנים באמצע. וזהו וחמושים עלו בני ישראל ממצרים. ולכן אמר ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. וזהו שת"א ומזורזין. ואולי לזה אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. שהוא כנגד ארון השכינה שהיה הולך באמצע. ובזכותו יצאו ובזכותו ינצלו. ולכן לקחו עמו באמצע המחנה. ונראה כי זה הפסוק אין כאן מקומו. כי מיד כשיצאו היל"ל ויקח משה וגומר. אבל נראה שרמז בזה כי לפי שאמר למעלה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. סמך לזה ויקח משה את עצמות יוסף. לפי שידע משה כי בזכות יוסף עברו הים. כאמרם הים ראה וינוס. מה ראה ארונו של יוסף ראה. וינס בזכות וינס ויצא החוצה. שאמרו שהיה נס להפיל עצמו לנילוס. ולכן אחר שראה משה שהיו הולכים דרך ים סוף. אמר ראוי ליקח עצמות יוסף עמי לעבור הים. ורז"ל אמרו כיצד מצא אלו העצמות. י"א שהוציאן מנילוס שהשליכוהו שם מצריים לפי שהיו יודעים מהשבועה. וי"א שהיה קבור בקברי מלכים ומשה לא היה מכיר עצמותיו. ויוכבד אמו אמרה אני אראך את האיש אשר אתה מבקש. וכשראה העצמות מיד הריח בהם ריח ג"ע והוליכם עמו בארונו. ולכן אמרו ז"ל שני ארונות היו הולכים עם ישראל במדבר. והיו אומרים מה טיבו של ארון המת אצל ארון שכינה. ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. ולפי שיוסף שמר כל י' הדברות. ביוסף כתיב התחת אלהים אנכי. וכתיב אנכי ה' אלהיך. כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים. וכתיב את האלהים אני ירא וכו'. תמצא בויהי מקץ: