ועלי תשוקתו. מלמד שאין תשוקתן של ישראל אלא באביהם שבשמים עאדבזה חלוק הלשון חשק מלשונות אהבה וחבה וכדומה דבעוד שלאהוב ולחבב אפשר לכמה אנשים, אבל לחשוק אי אפשר כי אם באחד. ומזה נראה טעם הדרשה בקדושין כ"ב א' עה"פ וחשקת בה (ר"פ תצא) ולא בה ובחבירתה, והבאור הוא, יען שאם חושק בשתים אות הוא כי אינו חושק באמונה לשתיהן, ולכן אין בכזה דיני הפרשה [ונראה דחשק ותשוקה ענין אחד הוא]. ואמנם אפשר להוסיף באור בכלל ברעיון פסוק זה ע"פ המבואר בחולין פ"ט א' עה"פ לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, אמר הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שנתתי לכם גדולה אתם משפילים עצמכם לפני, ולא כמו אוה"ע שבשעה שמשפיע להם הקב"ה גדולה הם מורדים בו, ומביא ראיות שם מהרבה פסוקים, ומבואר בכ"מ באגדות דהלשון אני שהוראתה העצמית היא העצמיות מורה גם כן על חשיבות וגדולה יתירה, וכמ"ש במ"ר פ' מקץ עה"פ אני פרעה, מאני של פרעה אתה יודע אני של הקב"ה, כלומר מחשיבותו של פרעה אתה יכול לשער גדולתו של הקב"ה, וכן בירושלמי סנהדרין פ"ה שכינה אומרת קלני מראשי דרשו קל אני, שכביכול שחשיבותו וגדולתו קלה, וזהו שאמר כאן אני לדודי כלומר שגדולתי וחשיבותי אני מבטל לפני הקב"ה ולכן עלי תשוקתו וכמ"ש למעלה שאומר הקב"ה חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם משפילים וממעטים עצמכם לפני.
.
(מ"ר)
(מ"ר)