מזרחי · ויקרא · פרק 7 · פסוק 19

והבשר של קדש שלמים. לא של פגול הסמוך לו שהפגול אף בלא נגיעה בשום טומאה אינו נאכל כדלעיל:

והבשר לרבות אבר שיצא מקצתו שהפנימי מותר. פי' האי והבשר השני קרא יתירא הוא דה"ל למכתב כל טהור יאכל בשר ותו לא וכתב והבשר לרבויי הפנימי לאכילה דאם יצא קצת מבשר קדשים חוץ לעזרה או מקדשים קלים חוץ לחומה ומקצתו הוי לפנים היוצא אסור כדנפקא לן מובשר בשדה טרפה לא תאכלו והפנימי מותר ואי לאו קרא יתירא דוהבשר ה"א דהיוצא חוץ למחיצתו הוי דומיא דנטמא מקצתו שנטמא כולו שהרי הוא מחובר עם הטמא ת"ל והבשר לרבות הפנימי שיהא בכלל כל טהור יאכל בשר וכך שנו בת"כ והבשר לרבות בשר הפנימי שיהא מותר והלא דין הוא הואיל והטמא פסול והיוצא פסול מה הטמא אם נטמא מקצתו נטמא כלו אף היוצא הואיל ונפסל מקצתו נפסל כלו ת"ל והבשר לרבות בשר הפנימי שיהא מותר מכאן אמרו אבר שיצא חוץ לחומה בפסחים חותך עד שהוא מגיע לעצם וקולף עד שהוא מגיע לפרק וחותך ובמוקדשים גורד כל מקום שהוא יוצא שאין בו משום שבירת עצם:

כל טהור יאכל בשר מת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים לכך נאמר כל טהור יאכל בשר. בת"כ פי' דמקרא דדם זבחיך דמיירי לבעלים משמע דסיפיה דקרא נמי דכתיב והבשר תאכל לבעלים קא מהדר ושלא תאמר שאינו נאכל אלא דוקא לבעלים לכך נאמר כל טהור יאכל בשר לאשמועינן דנאכלים לכל טהור אף על פי שאינן בעלים וקרא דוהבשר תאכל לאו דוקא ואם תאמר למה לי קרא תיפוק לי דמדאצטריך למכתב גבי פסח איש לפי אכלו תכוסו על השה ללמד שאין פסח נאכל אלא למנוייו דהיינו בעלים מכלל דשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד נאכלים לכל טהור אף על פי שאינן בעלים דאי סלקא דעתך שאינן נאכלים אלא לבעלים תכוסו דכתב רחמנא גבי פסח למה לי השתא שלמים הנאכלים לב' ימים ולילה אחד ובכל מאכל אינן נאכלים אלא לבעלים פסח חמור שאינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי לא כ"ש י"ל דאי לאו קרא דכל טהור יאכל בשר הוו קשו קראי אהדדי כתיב בפסח תכוסו על השה ללמד שאין פסח נאכל אלא לבעלים דמשמע הא שלמים הנאכלים לב' ימים ולילה אחד נאכלין לבעלים ושאינן בעלים דאי לבעלים דוקא תיתי מק"ו דשלמים וכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל דמשמע דשלמים הנאכלים לב' ימים ולילה אחד אינן נאכלין אלא לבעלים משום הכי כתב רחמנא קרא דכל טהור יאכל בשר ללמד דקרא דוהבשר תאכל דמיירי לבעלים לאו דוקא בעלים אלא כל טהור אפילו שאינן בעלים והכי משמע נמי בבריתא דת"כ דתניא כל טהור יאכל בשר מת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח יי' אלהיך והבשר תאכל שיכול לא יאכלו זבח אלא בעליו והלא ק"ו הוא לפסח לכך נאמר כל טהור יאכל בשר פי' לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך כו' והבשר תאכל ויובן מזה שלא יאכלו הזבח אלא בעליו והיה קשה והלא ק"ו הוא לפסח שלא יאכל גם הוא אלא למנוייו שהם בעליו ולמה לי קרא דתכוסו אלא מדאצטריך קרא עכ"ל שהזבח נאכל לבעליו ושאינו בעליו לכך נאמר כל טהור יאכל בשר לומר לך דאף על גב דמקרא דוהבשר תאכל לא משמע אלא לבעליו מ"מ מקרא דכל טהור יאכל בשר משמע אפילו לשאינו בעליו ולפיכך אצטריך קרא דתכוסו לומר שאין הפסח נאכל אלא לבעליו שנמנו עליו דאי לאו תכוסו ה"א שהוא נאכל לכל דומיא דשלמים אבל רש"י ז"ל לא הביא הבריתא כצורתה אבל השמיע ממנה מאמר והלא ק"ו הוא לפסח ושמא לא היה כתוב זה בנוסחא שבידו ולפי נוסחתו משמע שמפני שהיה יכול שיובן מקרא דוהבשר תאכל שלא יאכלו שלמים אלא הבעלים בלבד לפיכך הוצרך לכתוב קרא דוכל טהור יאכל בשר ללמד שהן נאכלים אפילו שאינו בעליו ותפול עליו הקושיא דתפוק לי מקרא דתכוסו כדלעיל והוצרכנו לתרץ כי היכי דלא תקשו קראי אהדדי: