מזרחי · ויקרא · פרק 7 · פסוק 20

וטמאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר. בת"כ פי' קרא דטומאתו עליו סובל שישוב אל האדם הנזכר לעיל במאמר והנפש אשר תאכל ויהיה פירושו כאילו אמר והאיש אשר יאכל מהשלמים בהיות טומאתו עליו כי הנפש הנזכרת הוא האיש ודומה לו אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו או שישוב אל הבשר הנזכר לעיל כאילו אמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים כשהבשר טומאתו עליו לפיכך אמרו בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת הבשר ואע"ג דפשטיה דקרא מוכח שפיר שישוב אל הבשר דהא לעיל מיניה הזהיר על הבשר הטמא שלא יאכל דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואחריו מיד כתב העונש ואמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא דמשמע שהעונש הזה הוא על מה שהזהיר עליו אעפ"כ רז"ל פירשו אותו בטומאת הגוף ולא בטומאת הבשר משום גזירה שוה דטומאתו טומאתי כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב בפרשת פרה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגומר טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף כדתניא בת"כ וטומאתו עליו טומאת הגוף יכול טומאת בשר ת"ל טומאתו טומאתו לגזרה שוה מה טומאתו האמור להלן בטומאת הגוף אף טומאתו האמור כאן בטומאת הגוף לא בטומאת בשר ומן התימה מדברי רבי' הלל שפירש שטומאתו טומאתו לגזרה שוה מטומאתו דפרשת אמור דהיא גופא מגזר' שוה דטומאתו טומאתו אתיא כדקתני התם בהדיא אבל בפרשת אמור פרש"י וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו דהיינו טומאת הגוף יכול בבשר הכתוב מדבר דהיינו בטהור שאכל את הטמא על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורשת ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה וזהו אליבא דאחרים דתניא בת"כ אחרים אומרים לא דבר אלא במי שטומאה פורשת ממנו יצא בשר שאין טומאה פורש' ממנו וא"כ טהור שאכל את הבשר הטמא אין בו אלא אזהרה דכתיב ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אבל עונש לא נכתב בו בשום מקום וההיפך טמא שאכל את הטהור שלא נכתב בו אלא עונש אבל אזהרה לא נכתב בו בשום מקום אלא שרבותינו למדוה מגזרה שוה דטומאתו טומאתו דטומאת מקדש כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב התם עוד טומאתו בו מה להלן ענש והזהיר ענש דכתיב את משכן יי' טמא ונכרתה הנפש ההיא והזהיר הכתוב בפרשת נשא ולא יטמאו את מחניהם אף כאן ענש והזהיר כדאית' במכות פ' אלו הן הלוקין:

שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף ודרשום רבותינו בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. ופרש"י אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה ואמרינן בת"כ ובמסכת זבים פרק רביעי דהאי יקריב אכילה היא ומהו יקריב עד שיכשר ליקרב את שיש לו מתירין משיקרבו מתירין ואת שאין לו מתירין משיקדש בכלי ושתים בצו את אהרן והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי' וטומאתו עליו וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ובתרוויהו כתיב ונכרתה אחת לכלל ההיא דאל הקדשים שכולל הכל ואחת מן השתים לפרט ומדה זו נדרשת בת"כ בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה וא"ת למה אין נדונין בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא י"ל משום דמרוחקים זה מזה בשני עניינים וכן מפורש בפרק כל המנחות באות מצה דהיכא דהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדה זו ללמד על הכלל ואחת מן הבריתות האלו שהיא יתירה נכתבה לגלות על טומאה הכתובה אצל עולה ויורד וסתמה הכתוב ולא פי' על אי זו טומאה חייבתו תורה הונפה כרת זה ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קדש ואם אינו ענין לטומאת קדש דנפקא לן מדרבי תנהו עניין לטומאת מקדש דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה ופרש"י בקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה שנכתב ראשון ולא היה צרך לחזור ולכתוב בהמה שהרי בהמה בכלל חיה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת פרסה אלא לגזירה שוה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמאה בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו' מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש: