מזרחי · במדבר · פרק 20 · פסוק 12

להקדישני שאילו דברת' אל הסלע והוצי' הייתי מקודש לעיני העדה ואומרי' ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואין צריך לפרנס' מקיים דברו של מקו' ק"ו אנו. מהכא משמע שחטאו של משה הי' מפני שהוצי' המי' מן הסלע ע"י הכאה ולא ע"י דבור ואלו בפ' מתאוננין גבי הצאן ובקר ישחט להם כתב ר"ע אומ' שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם וגו' מי מספיק להם ואיזו קשה זו או שמעו נא המורי' וכו' וכן כתב למטה גבי יען לא האמנת' בי והלא הצאן ובקר קשה מזו וכן אמרו בתנחומא ובמדבר רבה יען לא האמנת' להקדישני וכי לא אמר משה דבר קשה מזה שאמר הצאן ובקר ישחט להם וגו' אף שם אמנה הוא והיא גדולה מזו ומפני מה לא גזר עליו שם משמע שחטאו של משה היה בדבור שמעו נא המורי' המן הסלע הזה וגו' כמו הצאן ובקר ישחט וגו' וכן נראה בהדיא ממה שאמרו ואיזו קשה זו או שמעו נא המורי' המן הסלע הזה וגו' דמשמע שמפני שאמר להם המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים ולא הית' לו אמנ' בשם שיסמוך עליו שיוציא להם מים מכל סלע שרצו שאז הי' השם מתקדש לעיני כל העדה כמו שלא היתה לו אמנה בשם שיבא להם בשר שיספיק להם חטא ולא בעבור שלא דבר אל הסלע כמו שכתוב כאן אבל אין זה כל כך קשה שהרי מדברי הרמב"ן ז"ל למדנו שאלו ואלו דברי אגדא הן ורש"י ז"ל מדרכו שיפרש פעם ע"פ האגד' האחת ופעם ע"פ האגד' האחרת אפי' כשהן אגדות חלוקות כ"ש אלו האגדות שאפשר שבשניה' יחד היה חטאו של משה ומר אמר חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי א"ק שכבר דברו ולא הוציא כמו שכת' רש"י לעיל ואע"פ שאותו סלע שדברו לו לא הי' אותו שנצטוו עליו הם היו חושבין שהוא הסלע שנצטוו עליו ומה פשעם ומה חטאת' ושמא י"ל שבמקו' שיש בו חלול השם או סלוק קדוש השם ברבי' אפי' השגגות נחשבות להם כזדונות. ומה שטען הרמב"ן ז"ל על האגדא הזאת כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמעו שיכה בו שאילו הי' רצונו בדבור בלבד מה המט' הזה בידו אינ' טענה לפי דעתי דאיכ' למימ' שהשם נתן כחו במטה לעשות על ידו כל האותות בעת היותו בידו אע"פ שלא ישתמש בו ולפיכך נקר' מטה אלהים והראיה על זה ממה שאמר ואת המטה הזה תקח בידיך אשר תעשה בו את האותו' שהם הג' אותות הנזכרות לעיל והוא לא עשה פועל עם המטה רק באות התנין לבדו ואם יפרש האותות על הנפלאות הנזכרו' לעיל במאמר ושלחתי את ידי והכתי את מצרי' בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו שהם העשר מכות שהכה המצרי' הנה גם בהם לא עשה פועל עם המטה לא במכת הערוב ולא במכת הדבר ולא במכת השחין ולא במכת הבכורות ומלת האותות כלל כולם ומה שאמר עוד וכן במכות מצרי' אמר סתם והמט' אשר נהפך לנחש תקח בידיך והוא להכות בו לא ידעתי מהיכן הוציא זה כי יתכן שיקחנו בידו לבד ואח"כ יצוהו שיכה בו את היאור והוא אומר קח את מטך ונטה ידך על מימי מצרים וכתיב בתריה וירם במטה ויך את המי' ומה שאמר עוד שאין הנס בדבור גדול מן ההכאה כי הכל שוה אצל הסלע י"ל אם אפי' הדבר כן הק"ו אינו נופל אלא מדבור לדבור שאם הסלע שאינו מדבר ולא שמע קיי' דבורו אנו לא כ"ש שראוי לקיי' דבורו כ"ש שאין הדבר כן שהרי כמה אבני' דרכן להוציא מים על ידי הכאת המקבות והגרזן והנה ישר' כשראו את משה מחפש למצוא הסלע שנצטוה עליו התחילו לומר יודע משה חק הסלע שדרכו להוציא מים וכיון שכן אין הנס ניכר על ידי הכאה כי אם על ידי הדבור שלא נשמע מעולם שעל ידי דבר יוציא הסלע מים:

לכן לא תביאו בשבועה כמו לכן נשבעתי לבית עלי נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפילה על כך. אבל בדברי' רבה בפרשת שופטים אמרו כשראה הב"ה שקל הדבר בעינו של משה ואינו עומד בתפיל' מיד קפץ עליו בשמו הגדול שלא יכנס לארץ שנאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה ואין לכן אלא שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי פי' אין לכן זה אלא שבועה דומיא דאין עמידה אלא תפילה שפירושו אין עמידה זו אלא תפילה ודוכותה טובא וטעמם מפני שכבר כתב לעיל מיניה יען לא האמנתם בי להקדישני שפירושו בשביל שלא האמנתם בי להקדישני ולמה חזר וכתב עוד לכן אם פירושו בשביל כך כמלת לכן בכל מקום לפיכך אמרו אין לכן זו אלא שבועה אבל מה שאמרו שנא' לכן נשבעתי לבית עלי אין משם ראיה אלא אדרבה מדכתיב בתריה נשבעתי מכלל דלכן לאו שבועה היא ולפיכך אני אומר דהא דקאמרי אין לכן אלא שבועה אינו רוצה לומר שמלת לכן היא שבועה אלא שמלת לכן הוא לשון גזום על שבועה שכשהאדם רוצה להשבע מקדים ואו' לכן והכתוב קצר ואמר הגזם ולא חשש להזכיר השבוע' מפני שהגזום מורה עליה וכמוהו והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וגו' שפירושו הרימותיה לישבע בכסאי ולא אמר אשר נשאתי את ידי ואמרתי חי אנכי לעולם כמו וירם וישבע בחי העולם שהכתוב קצר והזכיר הרמת היד ולא חשש להזכיר השבועה וע"ז הביא ראיה מלכן נשבעתי לבית עלי שם שרצה לומר נשבעתי הקדים בה מלת לכן אף כאן אמר לכן לגזום על השבועה ולא חשש להזכיר השבועה ומה שאמר נשבע בקפיצ' פי' קפץ מעצמו ונשבע בלתי שום הכרח שהרי לא עמדו בתפלה לפני ית' עד שיצטרך לישבע כדי שלא יבטלו גזרתו בתפלתם אלא מעצמו נשבע וכל הנשבע מעצמו מבלתי שום מכריח נקרא נשבע בקפיצה או קופץ ונשבע וכך אמרו בפירוש באגדה דלעיל שכשראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה מיד קפץ עליו ונשבע:

יען לא האמנתם גלה הכתוב שאולי חטא זה בלבד היו נכנסים לארץ וכו'. פירש תחלה להקדישני ואח"כ יען לא האמנתם שלא כסדר שלא להפסיק בענין הסלע איך אמר להם השם ודברתם והם הכו ומי גרם להם זה ולמה כעס השם עליהם מה לי הכאה מה לי דבור שכל זה הוא ספור א' ואח"כ פירש יען לא האמנתם גלה הכתוב כו' שהוא ספור אחר וא"ת והלא גם בזולת החטא הזה לא היה נכנס לארץ שכבר נגזר עליו עתה תראה ולא העשו למלחמת שלשים ואחד מלכים כשאביאם לארץ כדפירש רש"י בפסוק עתה תראה ואעפ"י שי"ל שאעפ"י שנגזר עליו שלא לראות מלחמת שלשים ואחד מלכים לא נגזר שלא יכנס לארץ שאפש' שיכנס וימות בטרם מלחמת השלשי' ואחד מלכי' מ"מ קשיא מההיא דשמות רבה שאמרו עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכי' שיעשה בם נקמה יהושע תלמידך מכאן אתה לומד שנטל משה עכשו את הדין שלא יכנס לארץ י"ל דמיירי בכבוש הארץ כאילו אמר שלא יכנס עמהם בכבוש הארץ אבל ממה שכתב רש"י גבי שלח נא ביד תשלח ביד אחר שתרצה לשלוח שאני אין סופי להכניסם לארץ לא קשיא דאיכא למימר שהשם הודיעו בנבואתו מה שעתיד לגזור עליו באחרונה ומ"ש בפ' בהעלותך גבי נוסעים אנחנו אל המקום מפני מה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהיה נכנס דמשמע שעד שנגזרה עליו גזרת מי מריבה היה סבור שיכניס י"ל שהיה סבור שמה שהראה לו הוא שלא להכניס' כמו מנהיג כדמשמע מלשון אני אין סופי להכניסם אבל לעולם יכניס שם כאחד משאר העם ולפיכך שתף עצמו עמהם ואמר נוסעים אנחנו אך קשה דא"כ אפי' אחר הגזרה שנגזרה עליו לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ לא היה להם לסבור אלא שלא להכניסם כמו מנהיגים כדמשמע מלשון לא תביאו לא תבואו אין כתיב כאן אלא לא תביאו כדרך המנהיגים אבל אתם באים כשאר העם דמאי שנא לישנא דלא תביאו מלישנא דלהכניסם לארץ ששם היו סוברים שלא יכניסם אבל יכנסו כשאר העם וכאן היה סוברים שלא יביאם גם לא יבואו כשאר העם ושמא יש לומר דמדהוצרך לפרש חטאם לומר יען לא האמנתם וגומר להבדילם מדור המדבר שלא יאמרו עליהם בעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן הבינו מיד דהאי דקאמר לכן לא תביאו לאו דוקא שחלק להם כבוד אלא שלא יביאו הקהל לארץ כמו מנהיגי' כפי הראוי להם לפי כבודם ומההיא דתביאמו ותטעמו שדרשו שהם יכנסו לארץ ולא הוא שזה היה מעת צאתם ממצרים מיד אינו אלא על דרך ניבא ולא ידע מה ניבא:

והלא הצאן ובקר ישחט להם. קשה מזו ששם אמר שאין בכח השם לתת להם בשר כדי ספוקם כדמשמע מומצא להם כמו ומצא כדי גאולתו וכאן לא אמר שאין בכח השם להוציא להם מים מאי זה סלע שירצו אלא שאין לנו כח להוציא להם מי' מן הסלע שלא נצטוינו עליו והי' זה סבה שיחשבו העם שהמים לא מפני גזרתו ית' יצאו אלא מפני שחק הסלע ההו' וטבעו היה להוציא מים ולא נתקדש השם בזה שחטאו בזה אינו אלא מפני שלא בטח בשם שיוצי' להם מים מאי זה סלע שירצו אע"פ שלא נצטוה עליו: