מזרחי · ויקרא · פרק 21 · פסוק 20

או דק שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א כמו הנוטה כדוק. פירשו בבכורות בפרק על אלו מומין שהוא מום משוקע בשחור שבעין וקרי ליה דק על שם דוקין שבעין פי' ענן כמין קרום דק פרוס על העין וכל דבר הפרוס יקר' דוק כמו הנוטה כדוק שמים ואם היה משוקע בעין שלא היה גבוה מן העין אלא שוקע אז הוי מום קבוע:

וכן כנוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב. ומפרש בפ' אלו מומין חלזון זה מום קבוע הוא וזהו נחש ששנו חכמים ששניהם אחד אלא שיש שקורין אותו חלזון מפני שהוא עשוי כתולע' שהוא ארוך ויש שקורין אותו נחש שגם זה מורה על האורך אבל עינב מום בפני עצמו הוא וי"מ שיש בשחור עינו לבן עגול כגרעינה של עינב ויש גורסין חלזון נחש בעיניו ופירושו שיש בשחו' עיניו חוט לבן ארוך כחלזון וכנחש וזה נכון בעיני שאם כפירוש הראשון למה הזכיר פה העינב שהוא מום בפ"ע אך על שני הפירושים קשיא דהא חלזון פירושו של דק הוא ולא של תבלול כדתניא בת"כ דק זהו הדוק חלזון נחש עינב מניין ת"ל או דק תבלול לבן הנכנס בשחור ושחור בלבן רבי יוסי אומר אי זהו תבלול לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור אלמא חלזון פירושו של דק הוא ולא של תבלול:

גרב וילפת מיני שחין הם גרב זו החרס שהוא שחין יבש מבפנים ומבחוץ ילפת הוא חזזית המצרית ולמה נקראת ילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים שנ' ובגרב ובחרס כשסמך גרב אצל ילפת קור' לחרס גרב וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב בפ' על אלו מומין. פי' גבי מומין כתיב או גרב או ילפת ותני' בתורת כהנים גרב זה החרס שהו' יבש כחרס מבפנים ומבחוץ ילפת זו חזזית המצרית שהיא מכת השחין שהביא הקב"ה על המצרים במצרים שהיה לח מבחוץ ויב' מבפנים שנ' ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה ולמה נקרא שמה ילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה וכתיב ובגרב ובחרס אלמא גרב לח מבחוץ ויבש מבפנים הוא לא קשיא כשהגרב סמוך אצל החר' שהוא יבש מבפנים ומבחוץ נקראת הילפת שהיא לחה מבחוץ ויבשה מבפנים גרב וכשהגרב סמוך אצל הילפת שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים נקרא החרס שהוא יבש מבחוץ ומבפנים גרב מפני ששם גרב נופל על היבש מבפנים ומבחוץ ועל היבש מבפנים ולח מבחוץ ושם החרס אינו נופל רק על היבש מבפנים ומבחוץ בלבד ושם ילפת נופל על הלח מבחוץ ומבפנים כילפת דמתניתין דתנן ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל גרב ובעל ילפת ובעל חזזית דאוקימנ' דמיירי בלח מבחוץ ומבפנים שהוא עתיד להרפא ומום עובר הוא ולפיכך אין שוחטין עליהן ועל הלח מבחוץ ויבש מבפנים כילפת דמומין שלא יוכל להרפא כדכתיב יככה ה' ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא ומדחרס יבש מבפנים ומבחוץ מכלל דגרב לח מבחוץ ויבש מבפנים וכתיב אשר לא תוכל להרפא אלמא מום קבוע הוא ופוסל במומין הוא וא"כ כשסמך הכתוב גרב אצל חרס ע"כ לומר שגרב אז מורה על היבש מבפנים ולח מבחוץ וכשסמך הגרב אצל ילפת יהיה הגרב אז מורה בהכר' על היבש מבפנים ומבחוץ מאחר שהילפת אז מורה על הלח מבחוץ ויבש מבפנים דאילו הלח מבפנים ומבחוץ מום עובר הוא כדתנן במתניתין דלעיל:

מרוח אשך לפי התרגום מריס פחדין שפחדיו מרוססין שבצים שלו כתותין פחדיו כמו גידי פחדיו ישורגו. פי' מריס מרוסס כי תרגום ומעוך ודמריס ופחדיו הם הבצים בלשון ארמי לא שמלת מריס הוא מרוסס כי מרוסם שרשו רסס ומריס שרשו מרס רק טעמו מרוסס שהוא המעוך וזהו אליבא דרבי ישמעאל ואף על פי שיש לטעון עליו אי הכי ממורח מיבעי לי בשני ממי"ן מכל מקום יותר יש לטעון על רבי עקיבא שאמר לשון רוח הוא כלומר שהרוח באשכיו דא"כ רוח באשך מיבעי ליה אבל אין לפרש כרבי חנניה שאמר כל שמראו חשוך ולא כתנא קמא שאמר חסר בצים דאי לתנא קמא חסר אשך מיבעי ליה ואי לרבי חנניה צריך לומר דקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין פירוש שגורעין האל"ף מאשך והחי"ת ממרוח ומוסיפין האל"ף על מרוח אחר שגרעת ממנו החי"ת ויהיה מראו ומוסיפי' החי"ת על אשך אחר שגרעת ממנו האל"ף ויהיה חשך והוה ליה כאילו כתוב ומראו חשך וזה רחוק מאד מפשוטו של מקרא כל זה מבואר בפרק אלו מומין באר היטב ואם תאמר למה לי תלתא מומין בעין עור ודק ותבלול כבר תרצו בגמרא בפרק מומין אלו צריכי דאי כתב רחמנא עור הוה אמינא דוקא עור משום דליתנהו ולא חזי בהו כלל אבל מחסורתא שחסרה מראיתו אבל חזי קצת אימא לא כתב רחמנא דק שמחסר המראה ואינו נוטלו כלו ואי כתב רחמנא דק הוה אמינא משום דמחסרן אבל בלבוליתא שהוא הלובן הפוסק הסירה ונכנס בשחור שאינו מחסר המראות כלל אימא לא כתב רחמנא תבלול: