מעבור הארץ; יהושע · פרק 24

ההתנחלות בארץ היתה יישום וביטוי של הקשר בין טבע חיי השבט לנחלתו.
עצם הגדרת התישבות השבטים על אדמתם בשם "התנחלות", מעיד שלא היתה זו פעולה טכנית של האחזות בני אדם בקרקע. המושג "נחלה" מבטא קשר שרשי, העומד מעבר לזכויות הקנין ההסכמיות הרגילות, שכן נחלה שהועברה בקנין שבה בסופו של דבר אל בעליה הראשונים. "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ"¹(ויקרא כה יג.). הגורל מסייע בידנו לקבוע את חלוקת הארץ לשבטים, ובגמר החלוקה מתברר לעוקב אחרי תכונות השבטים עד כמה הרמוניים הם ערכי החיים של כל שבט, עם חבל נחלתו.

אמת, גם אם ננסה לבטא הרמוניה זו, לא נוכל להתעלם ממספר אילוצים טכניים שנגרמו בעקבות המחויבות הלאומית של השבט; אילוצים שמנעו משבטים מסוימים להעמיק ביחודם, ובמקום שהתביעה היתה קשה מדי ליישום אנו עדים לכך שהשבט לא החזיק מעמד בתחום גורלו, ומתוך אינטואיציה בריאה הוא נדד לנופי חייו הטבעיים.

ארבע השבטים שהיו בראש דגליהם במדבר היו גם אלו שנחלו מסביב לנחלת בנימין - מקום המזבח, בהתאם לתפקידם: שמירה על המקדש והעברה מסודרת של הקודש אל חיי העם לגווניו.
ארבעה דגלים הקיפו את המשכן במדבר²(במדבר ב׳:י״ח.): דגל מחנה יהודה, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה ראובן ודגל מחנה דן. בכל דגל ודגל היו שלשה שבטים, שהסתפחו לשבט שנשא את שם הדגל וסייעו בידו בשמירה על המשכן. ראשי הדגלים יצרו טרנספורמציה, במידת הצורך, בין הקודש שהתגלה במשכן פנימה ובין השבטים שהיו ב"פיקודם". אחרי שנקבעה מפת חלוקת הארץ, היה בנימין, שבנחלתו נבנה המזבח, מוקף בארבעת הדגלים הללו. הם הקיפו אותו כשומרי המקדש מחד גיסא וכמעדנים את הביטוי האלהי, שהופנה אל השבטים האחרים, מאידך גיסא. יהודה נחל בדרום המקדש, יוסף בצפון, ראובן במזרח ודן במערב. היה בקביעה זו של הגורל סדר מוכתב, אבל בהעמקה נראה עד כמה טבעי לכל שבט תחום נחלתו. מלבד שבט דן, שלא מצא את שלוותו בשפלה המערבית, מצאו כולם את יחוסם השלם והמניח את הדעת בתחום גורלם.

הפגישה עם הארץ עוררה את האומה לגלות את טבע הארץ. גבולות הנחלות נקבעו בהתאמה לתנאי השטח, והנחלות עצמן התאימו לאופי שביטהן.
בנחלתנו נפגשנו פגישה בלתי אמצעית עם הארץ. ופגישה זו חשפה בתוכנו מימד לאומי, שהיה רדום עד אותה שעה: הרצון להתאים את עצמנו לטבע הארץ, כדי לחוות במלא הוויתנו את עושר שמחת החיים בהופעתם המשתלבת עם נופיה, הריה, גאיותיה, נחליה ואגמיה; לארות את חלבה ודבשה, להפרות את רגבי אדמתה ולינוק משפעת ימיה ושפוני טמוני חול. ארץ ישראל, שלמטר השמים שותה מים³(דברים יא יא.), העמידה בפני יושביה את התביעה להכיר את טבעה, לחיות אותה ולהחיותה כדי להתקיים בה. כל שבט ושבט נחל את נחלתו בהתאם לקוויה הטבעיים. הגבולות בין השבטים עברו בגבולות טבעיים, ויצרו "פזל" של נחלות מעורות ומשולבות זו בזו. ובשילוב הטבעים בכוחה של האומה, יתגלו צבעיה הטבעיים של הארץ.

מיקומם של השבטים, גם הוא התאים לאופיים. שמעון נחל בגבולה הדרומי של הארץ, כי "הרוצה שיחכים ידרים"⁴(בבא בתרא כה:). שמעון, שבעקבות חטאו נגזר עליו להיות מלמד תינוקות, זכה במרחבי הנגב, שבהם העין אינה מוצאת פרטים להתמקד בהם ולכן חוש השמיעה מתפתח ומתחדד. הקשיים הכלכליים של איזור הדרום הכריחו את בני שמעון לנדוד לנחלות שאר שבטי ישראל, כדי להתפרנס מ"מלמדות", ובזאת נתקימה צוואת אביו: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"⁵(בראשית מט ז.).

יהודה נחל בצפונו של שמעון. בנחלתו איחד את שפלת החוף ובקעת ים המלח, את הרי יהודה הפוריים ואת המדבר. בנחלתו היו חברון עיר האבות ובית לחם יהודה, עיר מולדת המלכות העתידית, מלכות דוד. בכתרה של הנחלה היתה משובצת ירושלים, עיר המלכות והקודש, כראוי לנחלת שבט המלוכה הכולל, בתכונותיו, את כלל האומה.

בצפונו נחל שבט בנימין בהרי בית-אל הנישאים והחשופים. כתכונתו של השבט המסתגר והשותק מתנשאים הרי בנימין מתוך שפלת החוף ממערב ומבקעת הירדן ממזרח, ובתוכם הרמה והמצפה, אליהן יכול היה שמואל הנביא להגיע כדי להתבודד, להחליף כוחות ולשוב אל העם.

בני אפרים נחלו את נחלתם בצפונה של נחלת בנימין, ובני חצי שבט המנשה בצפונם של בני אפרים. עקשנותם השיטתית של בני רחל התאימה לחיים בהרים. בני אפרים הקימו בשילה את המשכן ובני מנשה זכו גם בשכם ובעמק דותן, איזורים שגנזו את סודותיה הכואבים ביותר של משפחת יעקב. סודות שרק בני מנשה יכלו להתמודד איתם ועם עצמת סודם.

במערב, בשפלה, נחל שבט דן המאסף לכל המחנות. הוא אמנם יכול היה להרגיש עצמו מקופח, בשל מה שיכל להחשב כרדידות שטחית בתנאי הקרקע, אך מאידך גיסא היה יכול להתנחם בפוריות אדמתו ובמרחבי הים שגבלו את נחלתו. ואולם הוא לא מצא את מנוחתו בשפלה ונדד צפונה, לאזורי ההרים והבקעות היפהפיים של דרום לבנון.

לעומתו, יששכר חמור הגרם רבץ בעמק יזרעאל. הוא ראה מנוחה כי טוב, את הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. עמק יזרעאל ועמק בית-שאן נראו בעיניו כמקומות האידאליים. בהם יכול היה להעמיק את מחרשתו, הן ברגבי האדמה והן בעמקי התורה. מערבית לו פתח אחיו זבולון את שערי המסחר הלאומי, וכסוחר, הנצרך גם ליצוג מרשים, יכול היה להפוך את הדר הכרמל לסמל המסחרי שלו.

נפתלי "אַיָּלָה שְׁלֻחָה"⁶(בראשית מט כא.): יופיו של הדימוי לשבט הצנוע והענו, הקל ברגליו אך חסר אמצעי התגוננות, מתאים גם לחבל נחלת נפתלי. הוא זכה בנחלה היפה ביותר בארץ בשלמות תמימותה, בקעת גינוסר, הממהרת להוציא פירותיה ומגדלת את האפרסמון, שהיה מלך הבשמים היצוגיים של ישראל ורב יהודה בירך עליו ברכה מיוחדת ומיחדת: "בורא שמן ארצנו"⁷(ברכות מג.).

אשר, שבברכת אביו נצטיין בהיותו מגיש מעדני מלך, התנחל בגליל. הרי הגליל דומים להרי ירושלים, ושונים מהם: דומים בעצמתם וביכולתם להביא את החי בהם להתעלות (האר"י וגוריו), אך שלא כיהודה, השוכן בהרי ירושלים, שבט אשר אינו המלך עצמו אלא רק זה שמגיש את מנתו. כמגיש מעדני המלך מגיע לו לטעום מן הסעודה שכה רבות טרח בהכנתה, אך גם אם יטעם את טעמה של מלכות, תמיד יחוש את עובדת היותו שני במעלה.

עובדות אלו הולכות ומתבררות, ועצמתן התכנית מתגלה ללומד. השלמת בירור הנחלות ומשמעותן תתאפשר, ככל שנשווה בין נחלת ישראל בימי יהושע לנחלתם לעתיד לבוא.