מעבור הארץ; יהושע · פרק 25

השוואת מפת ההתנחלות של בני ישראל בימי יהושע, להתנחלות העתידית המתוארת ביחזקאל מ"ח, מציגה בפנינו הבדלים רבים. עמידה על משמעות ההבדלים עשויה לשפוך אור על משמעות ההתנחלות בימי יהושע, ולעורר בנו את הציפיה להגשמת המגמות העומדות לפנינו וליישומן המעשי בפעל, עד לקביעתן במסגרות חיינו הארציים בהתנחלותנו הנוכחית בארץ.

ההתנחלות בימי יהושע היתה הכנה לתקופה בה יהיה על כל שבט לגלות את תכונותיו הבסיסיות, ואת השתלבותו בכלל. ולכך סייעה לו הפגישה החושית עם תכונות נחלתו והכרת השתלבותה בנחלות שאר השבטים.
ההבדל הבולט ביותר לעין, הוא שהגבולות בין השבטים בימי יהושע היו עגולים; עולים, ויורדים, ומתאימים לתנאי השטח ואילו הגבולות העתידיים ימתחו בקוים ישרים, ממזרח למערב. הבדל "טכני" זה מבחין בברור בין המדרגות השונות, בהן יש ביכולתנו להגשים את התנחלותנו בארץ, אז ובעתיד.

בפגישתנו הראשונה עם ארץ ישראל, היה עלינו לבנות לעצמנו את תחושת המגע הטבעי והישיר עם הקרקע. חוסר הבשלות, שהפגנו כשקבלנו את דברי המרגלים בגנות הארץ, מעיד שלא היינו בוגרים דיינו כדי לתפוס בפשטות כיצד הקודש ומגמותיו מתגלים בישרות טבעית בטבעה האלהי של הארץ. חשבנו, שרק חיים המנותקים מן המציאות הקרקעית יאפשרו התמסרות לאידאלים האלהיים. בזה היה חטאנו¹ליקוטי תורה לרש"ז, שלח. ולכן היה עלינו להפגש עם הקרקע ולחוש אותה בתחושה חושית, כילדים הצריכים למשש כל דבר כדי להכירו היטב. בשלב זה היה עלינו לוותר מעט על הגשמתן של מחשבות רמות, הממעיטות את ערכו וטעמו של המגע החושי, ולהתאים עצמנו לקוויה של הארץ, להריה, לעמקיה, לנהרותיה ולימה. כמו ילד החייב לטפח את גופו ונפשו, להעמיק את מודעותו העצמית ולהשתלב בסביבתו הקרובה, כך נחלה האומה את נחלתה בהתאם לשירטוט קוויה הטבעיים של הארץ והתאמתם לקוי האופי של העם. בהתנחלותנו אז הותאמו גבולות השבטים, המגדירים את שיעור קומתה של האומה, לקוים הגאוגרפיים של הארץ. הם נמתחו באופן שיצרו כעין "פזל", שהיחידות המרכיבות אותו מחובקות, מעורות ומשולבות זו בזו. בתקופה ראשיתית זו, בשעה שעדיין היה עלינו להוציא אל הפעל את הייחוד של כל שבט ושבט, היה עלינו גם לשמור שמירה מעולה, לבל נסחף במגמה לחשיפת היחודיות השבטית ונשכח את היחד. כי כל שנים-עשר קוי האופי שלנו מהוים, בשילובם, את הביטוי לממדים המלאים, אותם עלינו לגלות בעולם. כל קו חייב להיות ברור ומדויק בפני עצמו, אבל הוא חייב גם לשמור על הפרופורציות המדויקות כדי להתאים למתאר הגוף השלם.

בזמן ההתנחלות העתידה נכיר כבר את ערכו של כל שבט ונדע לבטא את האחדות בפועל ולכן לא נזדקק לשילוב פיזי של הנחלות.
רק אחרי שלב הילדות, כשנגיע לבגרות, תוכל האידאה האלהית המפעמת בקרבנו להופיע בעולם בפועל , ולהגיע לגילויה האחדותי. אז לא נזדקק לשילוב הפיזי בין הגבולות. כשם שהנער, לאחר שהשלים את בגרותו הגופנית, הוא מוכשר לקבל עליו עול מצוות ומסוגל להתעלות מעל המכנה המשותף הטבעי כדי ליצור לעצמו מכנה משותף ערכי עם זולתו, "חָבֵר אָנִי, לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ"²(תהלים קיט סג.) כן גם האומה. לאחר שהאומה תשלים את משימתה, לגלות את קוי הופעת החיים הטבעיים בשלמותם, ותקבע בתודעתה את הגוון המיוחד של כל שבט ושבט, היא תוכל להתעלות ולנחול את הארץ בגבולות ישרים ושוים - מעבר לקוי האופי היחודיים של כל אחד ואחד - מבלי לחשוש מפני טשטוש.

לעתיד לבא ילמד עם-ישראל שהאידאה האלקית והאידאה הלאומית מתבטאות מתוך הציבור דרך הלויים והמלך, ואז יוכל העם לתת נחלה מוגדרת לנושא האידאות.
בשלב הראשון של הילדות, נשארים הרבה אידאלים מחוץ למבנה חייו הזורמים של הילד. הם חופפים עליו בנגיעה שאינה מחייבת, ורק בהיותו בר-מצוה הופכות המצוות להיות חלק בלתי נפרד ממערכת חייו המחייבת והיום-יומית. כך גם שבט לוי, נושא דגל הקודש באומה, ליוה אותנו בהתנחלותנו הראשונה בנגיעה-שאינה-נגיעה. הוא התישב בערים, אך לא זכה לנחלה. רק בהתנחלות העתידית, כשנוכל לבטא את הקודש בחיינו היום-יומיים בצורה מחייבת, יזכו הלויים בנחלה. בני ישראל יתנו ללוים את נחלתם כתרומה³(יחזקאל מח ח-כ.) ונחלתם תבטא את הבגרות הישראלית ושאיפתה להגשמת ערכי הקודש.

בימי ילדותנו הלאומיים קשה היה לנו להבין, כי שתי האידאות הממלאות את תוכן חיינו: האידאה האלהית והאידאה הלאומית, הן גם בעלות ערך ציבורי. נתפתינו לראות את משרתי הקודש כצדיקי עליון קדושים וטהורים, לצדקותם האישית לא ייחסנו ערך של ביטוי ציבורי, ולכן לא היינו מסוגלים לתת להם נחלה. גם את המלך נטינו לראות כאדם שזכה להיות משכמו ומעלה גבוה מכל העם⁴(שמואל א' י כג.), אדם שגדולתו נובעת מאישיותו הרמה ולא מן השליחות הציבורית. לעתים גרמה תפיסה זו לקנאה ולהתמרמרות, והחריף שבביטויי הקינאה התבטא על ידי קרח ועדתו, הם מצאו טעם לפגם בנסיונותיהם של משה ואהרון להפוך אידאות אלו לנחלתו של הציבור כאורגן שלם, והטיחו כנגדם: "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'"⁵(במדבר טז ג.). הם לא רצו להבין את המבנה הצבורי, ולדבריהם, הפרטים השלמים אינם זקוקים להשלמת שכלול הופעת הקודש בעולם בערכו הצבורי. את השיבוש בהבנת קרח ועדתו הדגימו חז"ל במשל, כאילו לדעתם בית מלא ספרים אינו זקוק למזוזה וטלית שכולה תכלת אינה זקוקה לציצית. הם לא ראו בבגד ערך, מלבד היותו קובץ של חוטים. בחדר הספרים הם ראו אך מקבץ של מלים ותכנים, ובאומה אוסף של צדיקים. אבל אנו יודעים שהבית מהוה ערך בפני עצמו, שצריך לבטא את קדושתו בעזרת המזוזה. כשם שהטלית אינה קובץ של חוטים, וגם בהיותה עשויה תכלת היא נצרכת לציצית. רק לעתיד, כשנלמד, נברר ונעמיק בערכו של הכלל ובהופעתו, נבין שכדי לבטא את האידאות המלאות של האומה עלינו לתת משקל ציבורי גם ללויים נושאי דגל הקודש וגם למלך נושא דגל הלאום. אז, ללא צו מגבוה, נתנדב לייחד נחלה עצמאית ללויים ולמלך כתרומת האומה. אז נלמד גם את חשיבות הגדלת היחד הישראלי וכתרומה נרחיב גם את גבולה של ירושלים, העיר שלא נתחלקה לשבטים.

שבט יהודה, שבעבר כלל בתוכו את המלך, ונחלתו הותאמה למציאות זו, ינחל בעתיד כראוי לאופיו המיוחד בשמאלה של ירושלים. והמלך המשיח ינחל בנפרד ע"פ תכונות המלכות.
גילוי ערכו של המלך כערך עצמי יגרור, בעקבותיו, שינויים מרחיקי לכת במיקומם הגאוגרפי של שבטי יהודה ובנימין לעתיד לבוא: שבט יהודה ינחל בעתיד בצפונה של ירושלים, במקום בו נחל שבט בנימין את נחלתו בימי יהושע, ואילו שבט בנימין יקבל בעתיד את נחלת יהודה.

בימי יהושע היה שבט יהודה השבט שממנו עתידים לקום דוד מלך ישראל, ומשיח בן דוד. כל עוד לא נולד המלך ולא נקבעה מלכותו, היו עצורים כוחות המלכות בשבט יהודה כולו וההתיחסות לשבט היתה התיחסות מלכותית. אחר שנולדה והתגבשה מלכות בית דוד, ומלך ישראל התגלה כפרסוניפיקציה של הכלל כולו, נתברר כי למלך וביתו, ישנה ישות בפני עצמה, וכי בעתיד תקבע לו גם נחלה בפני עצמה וליהודה תינתן נחלה, בהתאם לערכו השבטי. כל עוד היו הכוחות הממלכתיים בלועים בשבט יהודה, נחלתו כללה את כל גווניה של ארץ ישראל. לא היתה נחלה, שהתברכה בעושר גאוגרפי מגוון כל כך כנחלת יהודה. נחלת יהודה כללה את ההר ואת השפלה, את המדבר, את הים, וגם את ים המלח. כשם שהמלך כולל את כל גווני האומה, כך נחלת שבטו כללה את כל נופי הארץ. בנוסף לכך, כיון שהמלך הוא האיש שעליו מוטלת האחריות ללחום את מלחמות ישראל, נקבעה נחלתו בימינה של ירושלים; בתורה נקרא המזרח "קדם"⁶(בראשית יג יד.) וים התיכון "הַיָּם הָאַחֲרוֹן"⁷(דברים יא כד.), מלשון אחור. נמצא שהצפון הוא בשמאל המפה, והדרום מימין. גבורת המלחמה מצטירת בעינינו כגבורת הימין, "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב"⁸(שמות טו ו.), "יְמִין ה' רוֹמֵמָה; יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל"⁹(תהלים קיח טז.), ולכן התאים הימין לנחלת המלכות. כך היה בהתנחלות הראשונה, אבל לעתיד לא יוכל המלך להמשיך להיות בלוע באחד השבטים, אחרי שכבר הוברר שהוא כולל את כולם וכלול מהם. הוא גם לא יזדקק לעזרת הימין ביציאה לקרב, כי הצדק יהיה אזור מתניו, האמונה אזור חלציו וברוח שפתיו ימית רשע¹⁰(ישעיהו יא ג-ד.) ויוכל לשבת במרכז הארץ, על חוף הים, במערבה של ירושלים. במערב, הצד שאליו פונה נר מערבי שמעולם לא כבה, ושכינה לא זזה מכותלו. לחופו של הים, שבמרחביו ובתכלת מימיו הוא דומה לרקיע הדומה לכסא הכבוד, כדברי הזוה"ק: "תכלת הוא כסא לבית דוד, שהוא המלכות... ותכלת הוא הכסא שדנים בו דיני נפשות... שכל הצבעים טובים לחלום חוץ מתכלת, שהוא הכסא העולה בדיני נפשות... מהו תכלת - תכלית הכל, ר' יהודה אומר הא נקראת כסא הכבוד שהיא המלכות"¹¹(זהר קכח. בראשית לה ח.). ובמרכז, לפי שעליו לרכז את האומה ולגבש את כוחותיה בהתאמה לירושלים.

נחלת שבט יהודה, שלא יזדקק לעזרת הימין יותר משאר השבטים, תועתק למקומו הטבעי בצפונה של ירושלים. השמאל, הגבורה, מתאים לגור אריה יהודה. וכשישוחרר מתפקידו לשרת כמלך, יוכל לממש את נטיתו הטבעית. הזוה"ק מבחין, בין נטיתו הטבעית של יהודה לבין התנהגותו המתחייבת ממלכותו: "בא וראה, יהודה בא מצד שמאל, כי יהודה הוא סוד מלכות ומלכות באה מהשמאל, והתדבק בימין כדי לנצח עמים ולשבור כחם, כי אם לא היה מתדבק בימין לא היה משבר כחם"¹²זהר ב, כז (עיין שם)..

שינוי מיקום הנחלות של בנימין, יששכר וזבולון.
ובנימין ינחל בדרומה של ירושלים, בימין. זוהי נחלתו הטבעית. שם הוא נולד, והימין טבוע בשמו ובמהותו. את משמעות השם "בנימין" מסביר רש"י¹³(בראשית לה יח.): "נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען... בנימין - בן ימין, לשון צָפוֹן וְיָמִין, אַתָּה בְרָאתָם". בעבר היו נופי מחיתו של בנימין הרים טרשיים חדים וקשים לעיבוד ואלה התאימו לתדמיתו, שהיה לו פה ושתק¹⁴(בראשית רבה עא ה.) וכשהתפרץ היה זה כזאב טורף. נופים אלה ישתנו בעתיד ובנימין יזכה במרחבי הרים ובודאי יהיה זה אחרי שכל הכעס העצור בתוכו ינותב למלחמה העקשנית בקרקע ויתמסמס.

הבדל נוסף בין ההתנחלות בימי יהושע להתנחלות העתידית, הוא במיקומם של שבטי יששכר וזבולון. לכאורה, מקומו הטבעי של שבט יששכר הוא בדרומה של הארץ. חכמינו מלמדים שהרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין, וסימנך: מנורה בדרום ושולחן בצפון¹⁵(בבא בתרא כח:). המנורה מבטאת את חכמת התורה שבעל פה, והשלחן, שעליו מונח לחם הפנים, מבטא את השפע הכלכלי. הרוצה להחכים יצודד בתפילתו לכיוון דרום ביהמ"ק, והרוצה להעשיר יצודד לצפונו. יששכר היה התלמיד-חכם שבין השבטים, "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים"¹⁶(דברי הימים א' יב לג.), אנשיו היו יושבי לשכת הגזית, ומתאים היה לכאורה שנחלתם תיפול בדרום הארץ. אולם, בקשר הדוק קשורים שני האחים, יששכר וזבולון, והם חילקו ביניהם הדגשים בעבודת ה'. יששכר, התלמיד-חכם שבשבטים, הקדיש עצמו לתלמוד תורה ואילו זבולון קיבל על עצמו לתמוך בו תמיכה כלכלית. הכלכלה היתה מומחיותו של זבולון, ויעקב אביו ברכו בברכת "זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן"¹⁷(בראשית מט יג.). משה, שכבר הבחין בשותפות שבין שני השבטים, ברכם יחד בפסוק אחד: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ"¹⁸(דברים לג יח.). רש"י הבחין שמשה הקדים את זבולון הצעיר ליששכר הבוגר, כי "זבולון ויששכר עשו שותפות. זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם (בני יששכר) יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה"¹⁹רש"י שם..

כזו גם היתה ההתנחלות בימי יהושע: מקום התנחלות שני השבטים נקבע דוקא לפי הנחלה שהתאימה לזבולון, בצפון. אבל לעתיד לבוא, כשיתגלו כח פעולתה של תורה ותפקידה בשכלול המציאות המעשית, תקבע הנחלה על פי תכונתו של יששכר. יששכר ינחל בדרום הארץ, וזבולון בסמוך לו.

שבט שמעון עדיין לא הביא את תכונותיו ואת יעודו להגדרה בזמן ההתנחלות הראשונה ובהתאם גם גבולותיו לא זכו להגדרה מדויקת. רק בהתנחלות העתידה יוגדרו הכוחות והנחלה.
למרות שהשוני בין נחלת שמעון בימי יהושע לבין נחלתו העתידית נראה מזערי, הרי שהוא רב משמעות. בימי יהושע זכה שמעון בחלקה הדרומי של הארץ, על פי גבולות הכיבוש של עולי מצרים. אך הגבולות עצמם לא היו מוגדרים, גבולו הדרומי של שמעון לא היה מתוחם כלל וגם הגבול הצפוני, שהוא גבולו הדרומי של יהודה, היה פרוץ. בני שמעון התישבו בנחלת יהודה "כִּי-הָיָה חֵלֶק בְּנֵי-יְהוּדָה, רַב מֵהֶם, וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי-שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם" (יהושע יט, ט).

גורלו של שבט שמעון אמנם נקבע על ידי יעקב אבינו, בדבריו על שמעון ועל לוי: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"²⁰(בראשית מט ז.) לפרנסתם נזקקו בני שמעון להפוך למלמדי תינוקות, שעברו בכל חלקי העם כי נחלתם, בארץ הנגב, לא היתה פוריה. פיזור זה, שנבע ביסודו מן החטא שהביא את יעקב לכדי תרעומת, נובע מרובד פנימי: משמו של שמעון אנו לומדים, שהשמע הוא תכונת היסוד של השבט. השמיעה היא הבסיס היסודי, שעליו בנויה תורה שבעל-פה. בתקופת בית ראשון ובתקופות הקודמות לה, שהיוו בסיס לבנין הבית, ביסס העם את תורה שבכתב שהיא התורה המוגדרת, והנראית, בחיי האומה. תורה שבעל-פה המתינה, לשם הרחבת גילויה, לתקופת בית שני. ובני שמעון, שהיו צריכים גם להתפרנס בינתיים, יצאו לכל קצות הארץ ושיננו לילדי ישראל את התורה. משכנם הקבוע היה בדרום, כי "הרוצה שיחכים ידרים"²¹(בבא בתרא כה ב.) אבל לא היתה להם הגדרה קיומית. רק לעתיד לבוא, כשינחלו בני יששכר בדרומם, תיקבע נחלתם המוגדרת. וכשם שתורה שבעל-פה נוצקה לתוך מסגרות מתודיות בהמשך הדורות ונתחמה בסייגים, כך גם בני שמעון יוכלו להופיע בשלמות ובגבולות מוגדרים.

המשענת של בני יששכר, החכם שבשבטים, חשובה לבני שמעון מאוד, וכשלא היה להם על מי להסמך נתפזרו כוחותיהם והתפרטו לפרוטות. חמדת התורה, "חמידו דאוריתא", שהיא אופינית ליחס העם לתורה שבעל-פה, התפוררה והתמוססה לחמדת התאוה. ומנהיג השבט, זמרי בן סלוא, נכשל בחטא השיטים. הבעיה ה"סוביקטיבית" של שבט שמעון היתה עלולה להתפשט על כל האומה. מתוך השייכות והחמדה היסודית של האומה כולה לתורה שבעל-פה, היתה האומה כולה עלולה להפנות את חמדתה לבנות מואב. מה עוד, שניצוצות מלכות ישראל היו עדין גנוזים במואב, ובני ישראל נמשכו אליהם. לולא קנאת פנחס בן אלעזר בן אהרון, שיכול היה לקנא את קנאת האומה, לא היתה המגפה נעצרת. אבל זו היתה הגדרה לשעתה. הגדרה קבועה ותמידית יקבל שבט שמעון מבני יששכר, היודעים בינה לעיתים ויהוו משענת נכונה, להתגלות כח השמיעה בישראל במקום גבהו. "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד"²²(דברים ו ד.). גם העובדה, שאת גבולם הצפוני יתחום שבט בנימין ולא שבט יהודה, תסייע לבני שמעון לקבוע לעמם גבולות ברורים. שהרי לעומת יהודה, הממלכתי והמשוייך לאומה כולה, שבט בנימין הוא השבט התובע מעצמו הגדרות מדויקות הקולעות אל השערה²³(שופטים כ טז.).

ראובן גד וחצי שבט המנשה יעברו בעתיד לעבר הירדן המערבי, ששם יובחנו הדגשים היחודיים של כל שבט, וגד אף יבטא את כחו, ויאגד את חלקי הנחלות על-ידי נחלתו.
בנחלה המתוארת ביחזקאל ינחלו גם בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה בעבר הירדן המערבי, ועבר הירדן המזרחי לא יחולק לשבטים. רק בעבר הירדן המערבי יובחנו ההדגשים הרוחניים של כל שבט ושבט, רק קדושתו מאפשרת ומצריכה הבחנות דקות, בעבודת ה' ושלמות בהופעת החיים הטבעיים. ראובן ינחל צפונית ליהודה, מנשה יתאחד עם חציו השני, וגד ינחל את הנחלה הדרומית ביותר. על-פי התיאור תיווצר רצועה, שתצא מקצה גבולו המזרחי של גד, תקיף ממזרח את השבטים הדרומיים, את העיר ואת נחלת הכהנים והלויים, ותגיע לנחלת יהודה. גד יאגד את הצפון ואת הדרום, כברכת אביו: "גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ", מלשון "אגד" או "גדוד". הצורך ברצועה מאגדת זו, בעתיד, נובע מצורת החלוקה העתידית. אם בימי יהושע היו הנחלות משולבות זו בזו כמו "פזל", בהתנחלות העתידית גבולות השבטים יהיו בקוים ישרים. כאילו כל שבט נושק לחברו, אך אינו משולב בו. לכן יתעורר צורך מיוחד, להדגיש את השילוב. בנוסף לכך, החלוקה הברורה בין שבטי הצפון לשבטים הדרומיים, על ידי המרכז הלאומי הגדול שבמרכז הארץ ובליבה: העיר, נחלות הכהנים, הלויים והמלך, עלולה ליצור הפסק בזרימת האחוה השוטפת בין האחים. להדגשת היחד והאחוה שבין השבטים, איגד אותנו גד וחיבר בין צפון לדרום. לולא רצועה זו, היו השבטים דומים לאחים, שהקשר ביניהם מתגלה על יד שולחן אביהם בלבד. לכן כה חשובה היתה הרצועה, שיצרה את הקשר המשפחתי בין האחים.

אחדות השבטים והנחלות מתבטאות גם בעבר הירדן המזרחי, שבגלל מדרגתו אינו יכול לבטא את יחודייתו של כל שבט, וגם ובעיקר במרכז ארץ-ישראל המערבית, שם תרמו כל השבטים מתוך הכרת אופים המיוחד, את נחלת הכהנים, הלויים, המלך ועיר המקדש.
ציור האחדות בין השבטים יודגש, בעתיד, גם בעובדה שעבר הירדן המזרחי לא יתחלק לשבטים. כל אימת שיפנו שבטי ישראל עיניהם קדימה, מכל נחלה בארץ, הן תהינה נשואות לכיוון חבל הארץ השייך לכלל. חילוקי הגוונים באומה נובעים מתוך התביעה הפנימית, והמחוייבת, למיצוי מושלם של דרכי עבודת ה'. היכולת לממש תביעה זו קיימת רק בארץ ישראל המערבית, שקדושתה יתירה. אבל במקום שהקדושה לא יכולה להתגשם במלואה, נגרם טשטוש בגווני העבודה היחודיים והטשטוש מאחד. אי לזאת, כל מחלוקת "לשם שמים", גורמת במהותה להסתלקות שכינה, בכך היא עוקרת את הצידוק של בעלי המחלוקת, כאילו במחלוקתם הם מעמיקים את הגוונים היחודיים בעבודת ה'. אך בארץ ישראל לא יהיה חשש כזה. כאשר בני ארץ ישראל המערבית, שיחיו בחלקות המגדירות את הגוון היחודי שבעבודת ה' שלהם, יביטו קדימה, הם יגלו את המכנה המשותף של העם שהוא גדול ונרחב: מהירדן ועד הפרת. בחלקה המערבית הצרה אמורה להתגלות "האחדות הכוללת", והיא אכן תתגלה. השבטים כולם יתלכדו יחד לתרום תרומת קרקע, מרצונם החפשי, לנחלת הלויים, הכהנים, העיר והמלך. השותפות של כל הגוונים היחודיים, בעבודת חיינו הלאומיים והאלהיים, תיצור את האפשרות להרחבתה של ירושלים שלא חולקה לשבטים.

כשבוחנים את גלגולי נחלות השבטים, ראוי לציין גם את העובדה, ששלושת שבטי הצפון שמרו בעקביות על מקומם בצפון ועוד מזמן המסע במדבר חנו בני דן, נפתלי ואשר בצפון המשכן²⁴(במדבר ב כה-לא.). בהתנחלות בימי יהושע זכו נפתלי ואשר בנחלה צפונית ורק דן "קופח" וזכה בנחלה במרכז הארץ, בסמוך ליהודה ולבנימין. אבל לא ארכו הימים ודן לא יכול היה לשבת בחיבוק ידים במרכז. הוא התגעגע צפונה. יש אומרים שהדבר קרה מיד אחרי מות יהושע, ויש אומרים בסוף תקופת השופטים. בני דן שלחו שליחים צפונה, מצאו אזור צפוני למגורים ומבלי להתעצל התנפלו על הצידונים, כבשו את ארצם והתנחלו בה. נראה, שנחלתם הראשונה בגבול שבט יהודה נועדה להדגיש את הקשר בין גור אריה יהודה, שצעד בראש המחנות לארץ ישראל, ובין דן גור האריה שהיה המאסף לכולם. והיא הביעה גם את הצורך להשכין סביב בית המקדש את כל ראשי הדגלים: יהודה מדרום, ראובן ממזרח, אפרים מצפון ודן ממערב, אם לכבודו של מקדש ואם כדי להוות טרנספורמציה בין המקדש לשבטים כולם. אבל שבט דן לא השלים עם הנחלה בה זכה בגורל. בחושיו הרגיש כנראה שזו לא תהיה נחלתו העתידית, וחיפש דרכים להגיע צפונה. מרידה פנימית זו בגורל לוותה בודאי בתחושה של חוסר נחת בלתי מוסבר ויתכן שהיא שהביאה את החלשים בדן, להעמיד את פסל מיכה בעיר שקראו על שם דן בן ישראל אביהם.

בעתיד יקבלו בני דן את הנחלה הצפונית ביותר בארץ, המיועדת להם מלכתחילה. אז יאוגדו השבטים על ידי דן מצפון וגד מדרום, לעבודת ה' בירושלים.

מענין שדוקא השבטים הצפוניים, מבני השפחות, היו העקביים ביותר בהבעת הקשר הבלתי אמצעי שלהם לארץ. מראשית ההתמקמות השבטית, הם כבר התמקמו על פי מקומם העתידי. ואנו נלמד לא לבוז לנטיות הטבעיות הבסיסיות, כי יתכן שדוקא הן מנחות אותנו בדרך אמת ליעודנו העתידי.