מעבור הארץ; יהושע · פרק 26

בירור עניינן של ערי המקלט יוכל להבהיר את מהות הקשר שבין עם-ישראל לארצו.
בתום ההתנחלות בארץ, נצטווה יהושע להפריש ערי מקלט לנוס שם רוצח בשגגה. כבר בתורה למדנו על מעורבותה של הארץ בתהליך הכפרה של רוצח בשגגה, ומעורבות זו יכלה להוות עבורנו צהר להבנת ההגדרה: "ארץ ישראל איננה קנין חיצוני לאומה... ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה"¹אורות, ארץ ישראל א..

הגשמת רעיון במלואו אינה אפשרית, ובכל הגשמה צריך למצוא דרך להזכיר את שאינו ניתן לביטוי ממשי.
בכל הגדרת רעיון, מורגש צמצום בשלבי ההגשמה הראשונים²אורות, זרעונים, 'נשמת הלאומיות וגופה': "הפסק מוכרח להיות בין תוכן האידאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכוונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלווהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלואו לא היו עומדים. כשהאידאלים הנשגבים, העומדים במצב התוהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע, מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת-יד של פעולה על-ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם. נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאוד מחסנה ומגיעה עד מחשכים בצמצומה לצורך הערכת מהותה".. כבר בסיכום בריאת היום הראשון, נאמר: "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד"³(בראשית א ה.), ואמרו חז"ל: "כל ויהי אינו אלא לשון צער"⁴(מגילה י: זהר ב קמ:). האידאלים הגדולים, המתוארים בדמיון, בשכל וברגש, בבואם להתממש הם נפגשים עם מוגבלות הקליטה של עולמנו החומרי, שעדין לא הותאם על ידי האדם לבטא את גדלם בריכוז תמציתי⁵אורות הקודש ח"ג עמ' שסח.. וכתוצאה מכך, כתופעת לוואי להגשמת כל רעיון, הרוגז והאכזבה, הינם מנת חלקם של השותפים במפעל. לכן עלינו להבחין תמיד בעיקרו של המפעל ולתת את הדעת לשכללו, להרחיבו ולהעמיקו, כדי שיוכל לבטא את הרעיון במלואו. בזאת ישמט בסיס הכעס מתחת רגליו ויתהוה היחוד העליון עם התחתון⁶אורות הקודש ח"ב עמ' תה., בו יוכל שם ה' להופיע במילואו. בינתים בכל הגשמה אנו משאירים פתחים בלתי-מוגדרים, על-מנת לאפשר לכוחות החיים לחדור בעדם ולהתנקז דרכם.

המוות שבתחילה נועד להוות איום על האדם שלא יחטא ירד לעולם בעקבות חטאו של אדם ולכן ברור שיוכל להתבטל ע"י תשובה.
הצמצום הוא יסוד הופעת החיים⁷קל"ח פתחי חכמה, פתח כד, וראה הערה 2., והוא גם מקור המוות, אך לחיים עצמם מקור גבוה יותר. על אף שהמוות הוכן להוות איום כלפי האדם לבל יחטא, והדבר הוסבר לו: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"⁸(בראשית ב יז.), לא היה אדם מת לולא חטא. וכיון שהחטא גרם את המוות, מובטחים אנו שהמוות יתבטל כשהמין האנושי יחזור בתשובה⁹אורות הקודש ח"ב עמ' שפה..

למרות החטא ולמרות גזרת המוות, ניתנה לאדם שהות לשכלל את חייו ולהמשיך ביעודו, לתקן את העולם במלכות שדי. מרחב הזמן, בין החטא לעונש, מאפשר למין האנושי גם לצבור כוחות וזכויות על מנת לכפר על החטא.

אמנם ביום חטאו נגזרה מיתה על האדם, אבל את המוות הראשון הביא האדם על עצמו במו ידיו. קין והבל שני אחים היו, בני אב ואם שהיו שלמים בכל. וכי איזה פגם אפשר למצוא ביצירה, שעשה אותה ה' עצמו?¹⁰כוזרי מאמר א צה. אחים אלו התקוטטו: לפי דעה אחת הם חלקו ביניהם את העולם, זה נטל קרקע וזה מטלטלים וחלוקה זו גרמה מריבה, זה אמר חלוץ וזה אמר פרח מהאדמה¹¹(בראשית רבה כב ז.). ויש אומרים, שהם רבו למי תהיה ארץ ישראל¹²(כוזרי מאמר ב יד.). פשט הפסוקים מלמד, שקין קינא בהבל אחיו על שהקב"ה שעה אל מנחתו של הבל, ואילו אל מנחתו לא שעה. קין חשד, שהיחס האלהי אל הבל מעמעם את היחס אליו.

הצמצום העולמי, שגרם להם לחשוב שעליהם לחלוק ביניהם את העולם או את הארץ, והצמצום האנושי, המפרש שהתיחסות אל האחד פוגעת באחר, גרמו לאחד האחים צורך לבטל את מציאותו של האחר. לא הועיל הסברו של רבונו-של-עולם עצמו, שהסיבה לדחית מנחתו אינה תלויה בהבל אלא בקין עצמו "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ"¹³(בראשית ד ו-ז.). קין קם על הבל אחיו והרגו, ובזאת הביא את המוות לעולם בפועל. האדמה ספגה את דמו של הבל, והדם זעק מן האדמה¹⁴(בראשית ד י.).

קין, שהצמצום בעולם גרם לו מועקה, הרג את הבל אחיו. בעקבות החטא ירד קין ממדרגתו. ירידה זו תסייע בידו לשכלל את כוחותיו ולהתגבר על הקושי שבצמצום.
תחושת הצמצום והמיצרים, המורגשת אצל כל אדם המוצא את עצמו משועבד לאדמה, גורמת לתסכול ולמועקה. בעיני רוחו נראית האדמה לאדם כגולם אדיר נטול חיים, המצמצם את האדם ומגבילו מלשוט במרחבי הרוח והדמיון. היא בלעה את דם ההרוג והיתה שותפה לפי רש"י בחטא, ולדברי הרמב"ן היתה שותפה בעונש: "כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ"¹⁵(בראשית ד יב.). הצמצום גרם את המוות, ותיקונו ייעשה בהסרת חסרונותיו. ראשית היה על קין לשאת את עונש הגלות, להיות "נָע וָנָד" בעולם, בלי אפשרות להקבע בקרקע, ובדיעבד גם ללא שיעבוד אליה. עונש זה גרם לקין לפגיעות יתר¹⁶(בראשית ד יד.), אך גם אפשר לו להתייחס למוגבלות העולמית בפרופורציות נכונות. ואלה אפשרו לו לבחון את המוגבלות הזאת ולהשתמש בה לבניין מורכב ומשולב, המצריך הבטה כוללת ורחבה. "וַיְהִי בֹּנֶה עִיר"¹⁷(בראשית ד יז.).

הגדרת הנחלות גרמה לצימצום מסויים, אך בהגדרה עצמה ניתנה גם הדרך לתיקון.
חלוקת הארץ לגבולותיה ולמיצריה הביאה כל שבט למקומו הטבעי. חלוקה זו אפשרה לשבטים להוציא אל הפעל את יכולתם הייחודית, אך יש בה גם מגבלה מכאיבה: תחושת הויתור לכאורה, על השייכות המלאה של כל אחד ואחד לכל מרחבי ארצנו. דבר זה בא לידי ביטוי בסיפורן של בנות צלופחד, שברצונן הכן לתת שם ושארית לצלופחד אביהן, נאלצו לנתב את כוחות חייהן ולהנשא רק לאנשים מבני שבטן כדי שלא תעבור נחלה ממטה למטה¹⁸(במדבר לו ו-ט.). הצמצום הקרקעי יוצר לחץ נפשי, הלחץ הנפשי גורם לרוגז, והרוגז עלול להביא לשפיכות דמים. בארץ ישראל נטבעה גם האפשרות לכפרה.

רק לאחר הבנת חשיבותו של כל פרט והקשר בין הפרטים, אפשר לחברם אל הרעיון המקורי.
התרגלנו לשותפות גורל בין אדם ובעלי חיים, לטוב ולרע. האדם מטפח משק חי לתועלתו והחי המטופח יוצא נשכר מן הטיפול האנושי, אך גם ענשו של האדם מתבטא, לעתים, במות בעלי החיים שברשותו. גם אם אין אנו יורדים עד עומק משמעותם האמיתית של הקרבנות, התרגלנו מיום הקמת המשכן שהחוטא יכול להתכפר בקרבן ולחוש את משמעות הידיעה ש"כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". למרות שהקרבן הוא בעל חיים שלא חטא, שותפות הגורל בינינו טשטשה את חריפות השאלה. כפי שאין שאין האדם מיוסר ביסורי מצפון על כך שהוא מאיץ בבהמה בשעת חרישה, כך גם יוכל לנחם את עצמו על כך שהבהמה נשחטת "תמורתו". ואם בכל-זאת לא ישקוט לבו, הרי זו מרדות חיובית בלבו של אדם, שיתן אל לבו לבל יחטא שנית.

למחשבה שהארץ שותפה עם האדם באפשרות לתשובה וכפרה, לא יכלנו להתרגל בעת שהיינו בגלות. רק בעקבות התנחלות כל שבטינו בארץ, נאמר ליהושע בלשון תורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: תְּנוּ לָכֶם אֶת-עָרֵי הַמִּקְלָט, אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד-מֹשֶׁה" (כ, א-ב). המלבי"ם עומד על הייחוד שבפתיח זה: "לא נמצא בדברי הנביאים שאחר משה רבינו עליו השלום לשון וידבר ה' אל נביא פלוני לאמר, חוץ מפה, ובארו חז"ל מפני שהן של תורה... ולא נתנה תורה לנביא אחרי משה לבד פה באו הלכות שאינם מבוארים בתורה"¹⁹(מלבי"ם יהושע כ א.). את שלש ערי המקלט בעבר הירדן הבדיל משה, אבל "אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן"²⁰(המב"ם הלכות רוצח ח ג.). נמצאנו למדים שמגמת הארץ, להגן על רוצח בשוגג, היתה ידועה לנו ממתן תורה ומשה שאף להגשימה. ואולם יכולת ההגשמה של המגמה הזו נוצרה רק כשחוינו את משמעות ההתנחלות, ולכן רק כאן הפכה פרשת ערי המקלט לתורה.

בארץ ישראל בלבד מורגשת שותפות העם והארץ.
כשנפגש יהושע עם המלאך, בכניסתנו לארץ, התחנן המלאך לפני יהושע שלא לגרשו כשם שגרשו משה רבו. אחרי חטא העגל, כשרצה הקב"ה לשלוח מלאך להדריך את ישראל לארצם, מסר משה את נפשו על כך שהקב"ה ימשיך להנהיג אותנו בעצמו ולא בעזרת שליחים, והקב"ה נענה לו: "פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ"²¹(שמות לג יד.) אך כשנכנסנו לארץ, כל כחות החיים אמורים היו למצוא את מקומם ואת יחוסם השווה והמניח את הדעת, וגם המלאך יכול היה להשתבץ בסולם ההולך ומוצב ארצה, אותו סולם, שכשיסודותיו יקבעו בארץ הוא יתמר ויתטמר וראשו יגביה השמימה. ממקור ההשגחה האלהית הולכים החיים ומופיעים בכל דרגותיהם. המלאך נשלח לעזרת האדם, העומד לגאול את הארץ. האדם חייב להמשיך את זרימת החיים האלהיים לארץ ללא מחיצה, ועל כן נצטווה יהושע להשיל את נעליו מעל רגליו. קשר חיים זה הוא אינו סמל, כשם שחיבור הגוף והנשמה אינו סמל. בשלמותו כולל הוא כמובן את המדרגות הרוחניות כולן, שלכל אחת מהן שם מוגדר בפני עצמו: נפש, רוח. אל הארץ קשורים העם וגם המלאכים.

החלוקה וההגדרה המדוייקת שגורמות לחטא הן גם אלו שמאפשרות למציאות החיים שלמה להתבטא בפועל על-ידי קביעת עיר מקלט.
ארצנו ארץ חיים היא, ועל כן היא שותפה בתשובה על חטא האדם. הרצח בשוגג נובע מהמוגבלות העולמית, ולא מהחלטה זדונית. ההורג וההרוג הזדמנו לתחום אחד, לסולם אחד, ונגרמה תאונה. ארצנו, שהיא ארץ חיים ומחוברת למהלכי החיים בעולם, שותפה בתהליך הכפרה. היא קולטת את הרוצח עד מות הכהן הגדול, האדם שבתחום אחריותו נמצאת המשימה להגביר בארץ את כוחות הטוב והחסד, שיבטלו רוגז וכאב. אך הכהן הגדול הוא יחיד, וכל עוד לא השלימה האומה את יעודה, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, הכהן הגדול כאיש פרטי, לא יוכל להשיג את המטרה²²אורות הקודש ח"ב עמ' שפד.. אמו של כהן גדול היתה מחלקת מתנות לגולים, כדי שלא יבקשו על בנה שימות²³מסכת מכות ב ו..

יכלתה של הארץ, לקלוט את הרוצח ולהצילו מיד גואל הדם, מגלה לנו שלא רק חשבון של סיבה ומסובב קיים בארץ. קביעתו הברורה של רבי עקיבא, שראה גולגולת צפה על פני הנהר ואמר "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון"²⁴(אבות ב ו.) (על שהטבעת הטביעוך וסוף מטביעיך שיוטבעו), נאמרה דוקא על הגולגולת שצפה בנהר ולא על גולגולת שנראתה על היבשה. כי בניגוד למציאות הארעית והמתנועעת של הגולגולת הצפה בנהר, בה ניתנה קביעתו של רבי עקיבא שמעגל הרצח ימשך, עומדים הקביעות של החיים והצימצום של כוחותיהם וגווניהם. גם אלה יכלו להוות סיבה לרצח, אך מאידך גיסא הם מאפשרים לארץ לגלות את כוחות החיים שבה, ולמלט את הרוצח בשגגה מהגורל המוגדר והמדכא הנגזר מן השיעבודים הרגילים של חוקי החיים. "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות... ואפילו להציל נפש בעדותו... אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם"²⁵(רמב"ם הלכות רוצח ז ח.). עיר המקלט נראית לכאורה כעין אי, המזדקר מעבר למציאות הטבעית הרגילה.

בערי המקלט מתבטאים כוחות החיים של הארץ גם כשלא נעשה בהם שימוש.
בחיינו הרגילים פועלים הכוחות השונים כגלגלי שינים, האחוזים זה בזה. בעזרת התבוננות בטבעה של ארץ ישראל נמצא את האפשרות לחרוג מתחום הטבע הרגיל, הפועל על הארץ במחזוריות כופה ומדכאת.

קישורה של ארץ ישראל למקור החיים מאפשר יצירת תחום שהינו מנותק ממגבלות הזמן, המקום וההכרח שיוצרים כוחות החיים. כוחות החיים של ארץ ישראל מתגלים גם בדרכים נוספות: הארץ מקיאה חוטאים, היא זקוקה לשבת, שמותיה מתגלים מתוך הויות חיים, וכשנמצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, מת גם חלק מן הארץ: הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה ועבודה, לעולם²⁶(רמב"ם הלכות רוצח י ט.). דין זה אינו נוהג אלא בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן²⁷(רמב"ם הלכות רוצח י א.). אבל פרטים אלה מהוים סימפטומים חיצוניים ומקריים והם מופיעים רק אם נמצא חלל, אם היו חוטאים, ובזמנים מוגדרים: שמיטה ויובל. לעומתם, קביעת ערי המקלט נותנת ביטוי למציאות החיים בארץ גם ללא השימוש בערים עצמן. עצם היות ערי המקלט מחוץ לחשבון המשעבד של סיבה ומסובב, מהווה אות חיים. וככל שהחיים הלאומיים בארץ פורחים יותר, כך מתאפשר גילויין של ערים נוספות, שתעמודנה מעל המציאות הטכנית הרגילה ותבטאנה את כוחות החיים הטמונים בה. "בימי המלך המשיח מוסיפים שלוש אחרות על אלו השש"²⁸(רמב"ם הלכות רוצח ח ד.). אף-על-פי שאנו מקוים שבעת ההיא לא יהיה להן שימוש, מאחר ש"המלך המשיח יתקן את העולם כולו לעבוד את ה'"²⁹(רמב"ם הלכות רוצח יא ד.) ו"באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויים כעפר"³⁰(רמב"ם הלכות רוצח יב ה.).

עצמת כוחות החיים המתגלה בערי המקלט בולטת לעומת קדושת ערי הלויים. בערי הלויים גילוי כוחות החיים תלוי במגורי הלויים, לעומת ערי המקלט שכוחן אינו תלוי בדבר. אלה ואלה קולטות את הנמלטים, אך "ערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הואיל ונכנס בהן, נקלט. ושאר ערי הלויים אינן קולטות, אלא לדעת"³¹(רמב"ם הלכות רוצח פרק ח.).

האדמה ירדה ממעלתה בחטא אדם הראשון. בשעה ששבה האדמה לתת פירותיה בעין יפה, היא מעידה על תיקון החטא.
האדמה, שממנה נלקח האדם ונועדה להוות את גולם גופו, לא נשארה ולא תשאר אדישה לחטאו. קול דמי אחינו הזועקים מתוכה קוראים לה, לתת את חלקה בתהליך הכפרה וההזדככות. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ. כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב"³²(בראשית ג יט.). קביעה זו, "אֶל-עָפָר תָּשׁוּב", נאמרה לכל האנשים. וכשמקשה הגמרא, שהרי גופם של צדיקים אינו נרקב, "אמר רב אחאי בר יאשיה שעה קודם תחית המתים"³³(שבת קנב:). אז ישובו כולם לעפרם, שהרי לא חילק הפסוק ואמר שרק רשעים ישובו לעפרם, אלא "שאז מתחלף חומר האדם הישן (הרקב) ומתלבש בצורה חדשה"³⁴תורה תמימה בראשית ג יט.. נמצאנו למדים, שחזרת האדם לעפר היא חלק מתהליך התחיה. וכשארץ חיינו חוזרת ומגלה את כוחה, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא"³⁵(יחזקאל ל״ו:ח׳.), ונותנת פירותיה בעין יפה, הרי שתחית הארץ היא הקץ המגולה המעיד על תחית האומה³⁶(סנהדרין צח.) השבה ומחדשת את חיבורה המקורי לארץ. תחיה זו מלמדת, שצועדים אנו בדרך העולה אל ביעור המוות מן העולם, עד "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח"³⁷(ישעיהו כה ח.)