מעבור הארץ; יהושע · פרק 27

כשהסכים משה לתת לראובן ולגד את ארץ סיחון ועוג, מצא צורך לקבוע בטחונות שפירוד הנחלות לא יגרום לפירוד בעם.
שנים וחצי שבטים קבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי. בני ראובן וגד ביקשו ממשה לנחול בארץ סיחון ועוג, שנכבשו על ידו¹(במדבר ל״ב:א׳.). טענתם היתה כלכלית: הם ראו אזורים אלה כמקומות אידאלים למרעה, וביקשו להתנחל בהם. בקשתם זו גרמה למתח, שכן משה חשש שמא בבקשתם לנחול את נחלתם בארץ סיחון ועוג הכבושה הם מבקשים להסיר מעליהם אחריות לאומית ולהשתמט מהשתתפות בכיבוש ארץ ישראל המערבית. לכן התנה איתם משה תנאי כפול: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה', וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ, לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, לַאֲחֻזָּה. וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים, אִתְּכֶם, וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"²(במדבר לב כט-ל.). על קיום התנאי הפקיד משה את אלעזר הכהן, את יהושע בן נון ואת ראשי המטות³(במדבר לב כח.). התנאי והערבים מלמדים עד כמה חשש משה, שבני ראובן וגד ישארו בנחלתם בשעה שיתר השבטים ילחמו. לכן חישק משה את האחדות הלאומית בתנאי כפול. ובנוסף לכך הוא פנה לחצי שבט המנשה וביקשו לנחול בעבר הירדן על-מנת ליצור חולית חיבור בין שני עברי הירדן.

גם לאחר שמילאו השבטים נוחלי עבר הירדן את התחיבותם, נותר בלב העם חשש מפירוד. חשש זה הביא למשבר סביב המזבח שבנו שנים וחצי השבטים.
שנים וחצי השבטים עמדו במשימה: הם השאירו את משפחותיהם ואת רכושם בעבר הירדן ויצאו, כחלוצים, לקרבות כיבוש ארץ ישראל המערבית. ארבע עשרה שנה לא חזרו החלוצים לבתיהם. רק אחרי שבני ישראל כבשו את ארץ ישראל המערבית, וחילקו אותה לנחלת השבטים, שבו שנים וחצי השבטים אל הנחלה שבה זכו על ידי משה. לכאורה הם קיימו את התנאי במלואו והוכיחו את מסירותם ונאמנותם לכלל האומה, אך לא היה די בהוכחה זו ועדיין נותרה חשדנות, בקרב תשעה וחצי השבטים האחרים, ביחס למגמותיהם. פרשת חזרתם של שנים וחצי השבטים לנחלותיהם בעבר הירדן מהוה חוליה יסודית, בהגברת התודעה הלאומית של אחדות האומה.

בבואם לעבר הירדן המזרחי הקימו שנים וחצי השבטים מזבח, כדוגמת המזבח במשכן. כששמעו על כך השבטים שבארץ ישראל המערבית, נתמלאו חרדה פן מהווה הקמת המזבח ביטוי למרידה כפולה: בה', ובאחדות האומה. מיד התאספו כולם לעלות עליהם למלחמה. אלא שלפני שיצאו לקרב הם, שיגרו אליהם משלחת ובפיה קריאה: "כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה', מָה-הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ, לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'... וְאַךְ אִם-טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן-שָׁם מִשְׁכַּן ה', וְהֵאָחֲזוּ, בְּתוֹכֵנוּ; וּבַה' אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאֹתָנוּ אַל-תִּמְרֹדוּ, בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ, מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ. הֲלוֹא עָכָן בֶּן-זֶרַח, מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם, וְעַל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד, לֹא גָוַע בַּעֲו‍ֹנוֹ" (כב, טז-כ). בני ישראל חששו, שמא פרישתם של שנים וחצי השבטים מן הכלל תביא לתוצאות דומות לאלו שנגרמו מחטא עכן, ועל כן הם מיהרו להשיב את "הפורשים" לחיק האומה⁴ראה בפרק יא.. יושבי ארץ ישראל המערבית ראו במעשה שנים וחצי השבטים סכנה חמורה לאומה, כי ידעו ש"אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים... זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים 'אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת, עֵץ וָאָבֶן. חַי-אָנִי, נְאֻם ה' אלהים: אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם!'⁵אורות התחיה כ.". עצם מחשבת הפירוד עלולה לגרום משברים קשים, ומשום כך היו נחושים בהחלטתם להשיב את אחיהם אל ארץ ישראל המערבית. הם היו מוכנים אפילו לצמצם את נחלותיהם בעבר הירדן המערבי ולשנות את כל מבנה ההתנחלות, ובלבד שלא יהיה קיום למחשבת פירוד זו. והם היו נחושים בדעתם, שאם שנים וחצי השבטים יתעקשו לעמוד בפירודם כי אז הם ילחמו בהם עד חרמה.

אבל שנים וחצי השבטים לא העלו על דעתם מחשבת פירוד. להיפך: הם נדהמו מעצם החשד, העידו עליהם את ה' בשמו הגדול וקראו: "אֵל אֱלֹהִים ה' אֵל אֱלֹהִים ה', הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל, הוּא יֵדָע... וְאִם-לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר, עָשִׂינוּ אֶת-זֹאת לֵאמֹר: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה-לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה-נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת-הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה, וְלֹא לְזָבַח. כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם" (כב, כב-כז). מדבריהם מתברר, שחשש ליווה את שובם. גם הם פחדו מפירוד באומה, אבל בכיוון ההפוך. הם חששו שמא יתנשאו תשעה וחצי השבטים ויקבעו את הירדן לגבול בין שני חלקי האומה, ובנו את המזבח כדי למנוע מבני ארץ ישראל המערבית להתנער מהם. בבנותם להם מזבח, לא לזבח ולא לעולה, הם נתכוונו לדחות אפשרות ש"מָחָר, יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה-לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּגְבוּל נָתַן-ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד, אֶת-הַיַּרְדֵּן" (כב, כד-כה). בני מנשה אינם מוזכרים בדבריהם, כי לא היה חשש שמא יקרעו מאחיהם, שנחלו בארץ ישראל המערבית.

הבירור שנעשה בעקבות בניית המזבח תרם להכרת אחדות האומה סביב התורה העם והארץ.
פרשה זו, המשלבת את ההאחזות בקרקע, את שלמות האומה ואת האמונה בה', מהוה את אחת הפסגות בספר יהושע. בפרשה זו אנו לומדים, שהקמת מזבח פולחני (כפי שחשבו תשעה וחצי השבטים בתחילה) נחשבת לביטוי של מרד גם באחים ולא רק בה'. כדברי שלוחי בני ארץ ישראל המערבית: "וּבַה' אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאֹתָנוּ אַל-תִּמְרֹדוּ". המרד ושיבוש הדעת נגרמו, על פי מחשבתם, על-ידי טומאת הארץ שאליה הגיעו שנים וחצי השבטים. רק אחרי שהעידו על עצמם בעזרת הביטוי הכפול והמשולש "אֵל אֱלֹהִים ה'", והודיעו על טהר כוונותיהם ועל אמונתם שהדבר יתברר גם לאומה כולה: "הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע", שמכאן מקור להדרכת חז"ל⁶(שקלים ט.) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל", יכלו שאר השבטים להרגע ולשוב לעמלם בישוב הארץ. זאת לאחר שהוברר להם, מעבר לכל ספק, אחדות האומה בשלושת גילוייה העולמיים: תורה, עם וארץ.

מענין, שבכל הפרשה הסבוכה הזו יהושע לא התערב. הוא נתן לעם להתמודד בכוחות עצמו עם החשד. יתכן שהבין, שאם הוא יתערב יוסר החשד ותושג האחדות מכח סמכותו ואז תהיה זו אחדות שעלולה להיות חיצונית, מסגרתית או מאולצת. לכן הוא איפשר לשבטים להפגש בינם לבין עצמם, ולימוד, בדרך בלתי אמצעית, על שאיפות האחדות המפעמות בכל חלקי האומה משני צידי הירדן. כשגם תושבי עבר הירדן המערבי וגם תושבי עבר הירדן המזרחי נוכחו לדעת עד כמה כולם מפחדים מן הפרוד, כשהתברר שהחשד בשנים וחצי השבטים היה דמיוני ושגם החשד בבני עבר הירדן המערבי הוא נטול בסיס, וזאת בעקבות הפגישה הישירה של נציגי השבטים, היתה זו ידיעה ברורה שיכלה להפיס את דעת כולם. "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד יֹשְׁבִים בָּהּ..." (כב, לג). פסוק מרגיע זה מסגיר עד כמה היה המתח גדול, ועד כמה נחושה היתה החלטת השבטים למנוע פירוד באומה. החונן לאדם דעת הדריכנו בדרך אמת ולא הביאנו לידי מלחמת אחים או לידי ויתור על חלק מארצנו.

יהושע העדיף לא להתערב ביישוב החשדות כדי שלא יחשבו שדעתו מושפעת מקרבתו המיוחדת לשנים וחצי השבטים.
לעובדה, שיהושע לא התערב בפרשה זו, ניתן למצוא הסבר נוסף: שנים וחצי השבטים נחשבו ל"פמליא של יהושע"⁷(בראשית רבה לה ג.), מעין יחידת עילית, "סיירת". שנים וחצי השבטים, שקבלו את נחלתם כבר על-ידי משה בעבר הירדן, התחייבו להיות חלוצים בכיבוש ארץ ישראל המערבית ועמדו בהבטחתם. הם השאירו את משפחותיהם ורכושם בעבר הירדן המזרחי ועברו עם כל העם, כחלוצים, לכבוש את ארץ ישראל המערבית. ניתן אפוא להניח שהם היו הלוחמים היחידים שפעלו כיחידה צבאית, בעוד שאר העם יצא למלחמה וחזר עם ערב הביתה. על הקשר המיוחד, שנוצר בינם לבין המנהיג, ניתן ללמוד מדברי חז"ל המתארים את פרידת שנים וחצי השבטים מיהושע. יהושע ליוה אותם עד הירדן, לאחר שברכם ונפרד מהם בשכם, וכשהגיעו לירדן החל לחזור לבדו הביתה. כשראו שנים וחצי השבטים את יהושע חוזר לבדו, לא יכלו לשאת את המראה וחזרו וליוו אותו לביתו. ואת העובדה המרגשת הזו מדייקים חז"ל מפסוק ט', האומר: "וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה", אחרי שכבר סופר בפסוק ו': "וַיְשַׁלְּחֵם, וַיֵּלְכוּ אֶל-אָהֳלֵיהֶם". קשר מיוחד זה יצר כנראה מתח בינם לבין שאר הלוחמים, בדומה למתח שיצרה יחידת ה"101" של ימינו בחטיבת הצנחנים ובצבא כולו. הם כנראה פיתחו לעצמם הווי מיוחד וקשרים עמוקים בינם לבין עצמם ועם יהושע המנהיג בארבע עשרה השנים שבהן פעלו יחד והכינוי בו נקראו, "פמליה של יהושע", מדגיש זאת. באופן טבעי יוצר מצב כזה מתח. והעובדה, שתשעה וחצי השבטים נשמעו כולם לקריאה לצאת כנגד שנים וחצי השבטים למלחמה, מיד וללא היסוס, מהווה התפרצות של המתח הזה אשר כירסם ופיעפע בקרב האומה במשך שנים. התערבותו של יהושע במקרה כזה היתה עלולה להוסיף שמן למדורה, ולזהות את שנים וחצי השבטים כקבוצה מתנשאת בחסות המנהיג. בטוב טעם ודעת ידע יהושע, בשעת מבחן זו, לעמעם את הופעתו. מנהיגותו של יהושע משולה בדברי חז"ל לאורה של לבנה, וכלבנה, המעמעמת אורה בסוף החודש, עמעם יהושע את אורו בסוף תקופת מנהיגותו, וביחוד לאחר חלוקת הארץ לשבטים, ואפשר לכוכביו להפגש פגישה בלתי אמצעית עם הקושי שבשמירת היחד.

כך למדו השבטים והכירו, בנסיון מעשי, את הצורך באיזון העדין בין המגמה המאחדת אותם, מגמה העלולה לטשטש את הגוונים היסודיים, ובין המגמה של הדגשת קוי האופי, הקרקע, הניגון והדגל של כל שבט ושבט, העלולה לטשטש את היחד.

את הרצון הטוב והטהור, המצוי בעומק נשמת האומה ומלוה את כל חלקיה, לא יוכל גם ירדן להפריד. וגם אנו נסתת את האבנים ונצרפם יחד לגל לאומי אחד המבטא את נשמת האומה, ובשם השם המלא, השורה על עם שלם, נכיר ונדע ש"אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".