מעבור הארץ; יהושע · פרק 28

הכינוסים בשכם בסיום ובסיכום הכיבוש וההתנחלות, מעוררים ציפיה למעמד רוחני מיוחד.
בשני פרקי הסיום של ספר יהושע מתוארים שני כינוסים גדולים של העם. בפרק כ"ג מסופר שלעת זיקנתו כינס יהושע את העם, וכמשה רבו¹(דברים לא כח.) הוא הקהיל את העם לפני מותו, לשם סיכום התקופה והנחיה לקראת העתיד. יהושע הזכיר לעם את עזרת ה' בכיבוש הארץ, עודדם להשלים את הכיבוש, חיזקם בהבטחת עזרת ה' גם במערכות הבאות, והבהיר שהדבר תלוי בהם. והיה וישמעו בקול ה', ידבקו בתורה ויקימו את מצוותיה, יצליח ה' את דרכם. אך אם ידבקו בגויים ובדרכיהם, ישיש ה' להשמידם כשם ששש להיטיב להם בעבר.

חשיבותו של כינוס כזה אינה מוטלת בספק. היה זה סיכום תקופה וחיזוק לקראת הבאות, אבל תכנו כאילו ידוע מראש וכבר אמרַ משה רבנו בשם ה' פעמים רבות: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים"²(דברים ל טו-יט.), "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה" וכו'³(דברים יא כו.) "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ"⁴(ויקרא כו ג-טו.), ועוד ועוד.

יפה הוא החיזוק לעם שהתנסה זה עתה בכיבוש הארץ והתנחלות בה, אך כסיכום תקופה משמעותית כל כך בחיי העם, תקופה בה החל להתגשם הרעיון האלהי של הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, נדמה שנכון היה לצפות לבנין רוחני גבוה יותר.

ואכן הכינוס השני, המתואר בפרק כ"ד, מפגיש אותנו עם מימד נוסף. כבר מתחילתו ניכר שהכינוס הזה יהיה שונה: "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה. וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו, וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (יהושע כד, א). גודל המעמד ועצמת ההתרגשות נתנו לעם את התחושה, שהם ניצבים לפני האלהים. על-פי תיאור זה נראה, שהמעמד היה מרגש לפחות כמעמד הר סיני ואולי אף יותר ממנו, שכן בהר סיני התיצב העם בתחתית ההר⁵(שמות יט יז.) - ואילו כאן "לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".

יהושע פתח את דבריו בסיפור תולדות האומה: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר" (יהושע כד, ב). הוא הזכיר את בחירתו של יצחק ואת זו של יעקב, את שיעבוד מצרים ואת היציאה משם, את הנצחונות בעבר הירדן, את הסכנה הגדולה שהיתה צפויה לעם ממחשבת בלעם, את הנס שבהפיכת קללתו לברכה, את הנסים שבכיבוש הארץ ואת השפע, בו זכו בירושתה (כד א-יג). לאחר תיאור הסטורי קצר זה העמיד יהושע לפני העם בחירה: "וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ אֶת-ה'. וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-ה', בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר (מֵעֵבֶר) הַנָּהָר, וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת -ה'" (כד יד-טו).

כששמעו את דברי יהושע, מיהרו בני-ישראל להשיב: "וַיַּעַן הָעָם, וַיֹּאמֶר, חָלִילָה לָּנוּ, מֵעֲזֹב אֶת-ה' לַעֲבֹד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ, הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ, אֶת-הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ, וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם. וַיְגָרֶשׁ ה' אֶת-כָּל-הָעַמִּים, וְאֶת-הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ; גַּם-אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת-ה', כִּי-הוּא אֱלֹהֵינוּ" (כד טז-יח). וזוהי, לכאורה, התשובה לה ציפינו.

העם כולו הכריז, מתוך הכרת טובה, על אמונתו בה' ועל נכונותו המלאה לעבוד אותו. אבל יהושע לא הסתפק בתשובה זו, וקרא לעם: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת-ה' כִּי-אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא. אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. כִּי תַעַזְבוּ אֶת-ה', וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר; וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵיטִיב לָכֶם!" (כד יט-כ) ובאמת, למה ציפה יהושע? האם העלה על דעתו, שהעם יצהיר במעמד זה על עזיבת ה'? ואם כך יקרה, האם ה' ינקום בהם? או שמא היתה זו שעת כושר מיוחדת במינה, בה אפשר היה לעזוב את ה' בלי להיענש?

ומה פשר הכרזתו, שהוא וביתו יעבדו את ה'? הזוהי דרכו של מנהיג המאמין בצדקת דרכו, לדאוג לעצמו ולהניח לאומה לגשש באפלה? האם רק בקרב יכול היה יהושע לקרוא "אחרי"? ואולי היה זה תרגיל דידקטי מתוחכם? אולי רצה יהושע להעמיד את העם במבחן האמת, כדי שכולם יצהירו חד משמעית שהם יעבדו את ה' גם ללא סיבה, מאהבה שאינה תלויה בדבר ולא כפי שנשמע בדבריהם הראשונים, כשאמרו שגם הם יעבדו את ה' כי ה' עשה להם את כל הטובות כל השנים?

זו אולי גם הסיבה, שיהושע הפחידם באמרו: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה'" כי "אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם" (יהושע כד, יט). וכשאמרו: "לֹא, כִּי אֶת-ה' נַעֲבֹד" (יהושע כד, כב), בפשטות ובלי הסברים, נודע, שאהבתם את ה' היא אכן אהבה שאינה תלויה בדבר. אך הסבר זה נראה קלוש במקצת, כי תרגילים דידקטיים נכון להפעיל בכיתה, ביחידה צבאית, או בכל קבוצה קטנה ומוגדרת. אבל קשה להניח שיהושע עשה תרגיל דידקטי לאומה שלמה על ראשיה, שופטיה ושוטריה ועל זקני העדה וחכמיה.

יהושע מלמד את העם שעבודת ה' בארץ ישראל שונה באופן מהותי מזו שבחוץ לארץ.
את התשובה נצטרך לחפש במישור אחר. והשל"ה הקדוש, בפירושו על ההגדה של פסח⁶מצה עשירה ד"ה "מתחילה עובדי ע"ז"., שופך אור על כינוס זה ומטרותיו.

שתי דרכים בעבודת ה' מסביר השל"ה הקדוש, האחת "עבודת פנים", והאחרת "עבודת אחור", ומרן הרב צבי יהודה היה מסביר את ההבדל בין שתי הדרכים בדוגמא: הרואה את חברו מאחוריו יצרף פרט לפרט כדי להגיע למסקנה שאכן זה חברו, ואילו הפוגש את חברו מפניו יכירו מיד, במבט אחד. מדברי דוד, שאמר, בשעה שנאלץ לברוח לארץ פלשתים: "כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"⁷(שמואל א' כו יט.), לומדים חז"ל, שהדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה⁸(כתובות קי:). ומפרש השל"ה הקדוש, שבחוץ-לארץ אמונת ה' ועבודתו הם בבחינת עבודת "אחור". שם אין התגלות אלהית ישירה ורק הפרטים המצטרפים מאפשרים להגיע להכרת ה', לכן עבודת ה' בחוץ-לארץ נקראת "עבודת אלהים אחרים"⁹(דברים ד כז-כח.), מלשון "אחור". אבל בארץ, ארץ ש"עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"¹⁰(דברים יא יב.), אנו יכולים, ומתוך כך גם מחויבים, להגיע לעבודת ה' מתוך שייכות ישירה לענין האלהי. לא לעבודה-זרה התכוון יהושע, כשהעלה את הצעתו לבחור בין האלהים אשר עבדו אבותינו בעבר הנהר, או ללכת בדרכו ולעבוד את ה'. לא יעלה על הדעת שיהושע הציע לעם לעבוד עבודה-זרה! יהושע תבע מן העם, להתעלות לידיעת ה' ולעבודתו ברמה המתאימה ליושבי הארץ. הוא תבע מהם לעזוב את דרכם הקודמת בעבודת ה', שהתאימה לאבותינו אשר לא זכו לעבור את הירדן.

יהושע הביא את העם להכרה שעבודת ה' אינה נובעת מפרט מסויים או מהכרת טובה כלשהי אלא מהפגישה הבלתי אמצעית עם רבונו-של-עולם.
"בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בֵּעֵבֶר הַנָּהָר" כלומר בעבר הירדן, והיו זקוקים למופתים כדי להגיע לאמונה, או את "אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי": מלשון אמירה, דיבור בעלמא, שאין מאחריו משמעות ותוכן. "וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-ה'", את השם המפורש שנשא ונשגב מכל התגלויות ניצוציות אחרות, שהן בגדר אברין דמלכא או לבושין דמלכא¹¹אורות, זרעונים 'יסורים ממרקים'., שגם הנושא את שמן ברמה, עדיין עלול להשאר מנותק ממקור ההויה והחיים.

כששמע יהושע את תשובת העם, שאמרו שגם הם ימשיכו לעבוד את ה' בגלל כל הטובות שעשה להם, הוא הבין שהם עדיין לא השיגו את משמעות תורת הארץ ואמונתה. שהרי בארץ אין עובדים את ה' "בגלל". כאן צריך להפגש עם הקב"ה פגישה ישירה. רק כשהתעלה העם והשיב "לֹא, כִּי אֶת-ה' נַעֲבֹד", ידע יהושע, שישראל טעמו סוף סוף את טעם פריה של ארץ ישראל ואת משמעותה של הפגישה הבלתי אמצעית, עם רבונו של עולם.

יהושע הנחה את העם בדרך עדינה ומדוייקת שרק בה ניתן להפגיש את העם עם עצמת תורת-ארץ-ישראל.
יהושע ידע, שלא ניתן להגיע לדרגת אמונה כזו באמצעי שכנוע חיצוניים. עם ואדם חייבים להתעלות, ולהגיע אליה בעזרת כל כוחותיהם הפנימיים. אין דרך למנהיג, ולא היתה דרך ליהושע, לקרוא לעם לצעוד לרמה זו אחריו כשם שעשה בקרב. אין גם אפשרות לדרבן בגערת "קדימה", כשם שעשה כשהתעכבו בהתנחלות. כאן המלים והמופתים אינם יעילים, כאן חייבים כולם לחשוף ולגלות את שורש החיים. יהושע לא יכול היה אלא לומר לעם, שהדרך פנויה "וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-ה'".

במצרים היה העם שרוי במ"ט שערי טומאה¹²מהר"ל גבורות ה' פרקים ג, ד.. הנסים, שליוו את יציאת מצרים, פתחו לעם את צהר האמונה. העם למד, שכוחות הטבע סרים למשמעת הבורא. בהר סיני למדו ישראל, שה' מתגלה התגלות ישירה אל האדם ומדבר פנים אל פנים עם משה¹³(שמות לג יא.). אך העם עצמו נשאר בתחתית ההר, כי עדיין לא הוכשר לפגישה בלתי אמצעית עם רבונו של עולם. הוא למד שה' בחר בו מכל העמים¹⁴(דברים יד ב.) וכפה עליו לקבל את תורתו¹⁵(שבת פח.), אבל הוא עצמו עמד מרחוק¹⁶(שמות כ טו.). זו אולי הסיבה שיהושע "דילג" על מעמד הר סיני, כשתאר בפני העם את תולדות חייו; מעמד הר סיני היה חריג בכל המהלך, מעין התערבות של העתיד בחיים הזמניים המסודרים. היתה בו פניה ישירה, בדומה לפניה שה' פונה אלינו בארץ ישראל, אלא שהעם עדין לא היה מוכן לכך. העם ביקש ממשה להיות מתורגמנו וכך הפך גם מעמד הר סיני להתגלות בבחינת "אחור", ביחס לעם כולו. רק משה זכה בדיבור ישיר, שזה עיקר ענינו של המעמד. השמטת עובדה יסודית זו מתולדות האומה באה, לכאורה, כדי לרמוז לעם, שעליהם להשלים את החסר והגיעה השעה לרומם את האמונה לראיית פנים.

עתה הם התיצבו לפני האלהים ובחרו, בבחירה חפשית, את ה' לאלהים. במצב זה יכול היה יהושע לקבוע: "עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ" (יהושע כד, כב). הידיעה: "וּבְךָ בָּחַר ה', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", שנודעה לנו בספר דברים, והמציאות: "אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-ה', לַעֲבֹד אוֹתוֹ", שבסיום ספר יהושע, התלכדו יחד לאחד שמים וארץ. עתה, כשיהושע ידע שהעם הבין את המשמעות הפנימית של ההתנחלות בארץ, "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ" (יהושע כד, כח)

כמנהיג גדול ידע יהושע, שעליו לבסס את הרמה האמונית שהעם הורגל בה עד עתה, ורק על גביה יוכל לתבוע מן העם לטפס קומה נוספת (ללא ביסוס השלב הראשון, קיימת סכנה שהעם ידבר על המדרגה השניה ויחשוב שכבר השיגה, בעוד הוא נמצא רק בדרגה הראשונה). לכן כינס יהושע את הכינוס הראשון. בכינוס המתואר בפרק כ"ג התבססה רמת האמונה הבנויה על שכר ועונש¹⁷מסילת ישרים פרק ד., ועל גביו כינס יהושע את העם שנית לכינוס המתואר בפרק כ"ד¹⁸רד"ק יהושע כד א.. בכינוס זה נתברר ערכה של ארץ ישראל¹⁹(נדרים כב:) ונתבררה עצמת האמונה, המתגלה בה, להתהלך "לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים"²⁰(תהלים קטז ט.): "זו ארץ ישראל"²¹(ירושלמי כלאיים פרק יט ה"ג.).

ההכרה הנפלאה שאליה הגיעו בני-ישראל בשכם, התאפשרה בעקבות ובפסגת הנהגתו של יהושע מרגע קבלתו את התפקיד ועד עתה.
במשך שנים טרח יהושע, להביא את העם לדרגה זו. באמצעות טיפול ארוך הוא לימד את העם לא להסמך על הזולת, אלא לפעול יחד (כך היה בכניסה לארץ בהכנת הצידה, במעבר הירדן ובכל המלחמות²²פרק ה.). לא לראות את החריג כמטרה, אלא לראות את הגודל שבהתגלות ה' בזרימה השוטפת של המציאות (כך היה כשתם הנס ומי הירדן חזרו לזרום כתמול שלשום, ובנפילת חומות יריחו, שהיתה רק אמצעי להכרעת הקרב ולא מטרה עצמית²³פרק ט.).

יהושע הרגיל את העם להתמודד עם החיים הטבעיים ולקדשם (הוא מל את העם, האכילם מעבור הארץ אחרי הקרבת העומר והקדיש את שלל יריחו)²⁴פרקים י, יא., לשאוף להחזיר לטבע את מימדיו הנכונים²⁵פרק יד. (מלחמת יריחו ומלחמת מי מרום) ולשאוף לשלום עולמי, בו לא תונף חרב²⁶פרק ג.. יהושע החדיר בעם את המודעות לכך שעליהם להעניק תקוה לאנושות כולה (תקוות חוט השני²⁷פרק טז. ובחינת התאמתם של הגבעונים לאורך דורות²⁸פרק יז.), גילה לאומה את יכלתה לעצור את גרמי השמים (מלחמת מעלה בית חורון) ולימדה לחוש את אופיו היחודי של כל חלק מחלקי הארץ (התנחלות). הוא קבע את מחויבותה של ארץ החיים שלנו לסייע בשמירת טהר חיינו ויחודם²⁹פרק יח. על-ידי סיוע בכפרה על החטא הנורא ביותר: שפיכות דמים (קביעת ערי מקלט)³⁰פרק כו., איפשר לאומה לחשוף את אחדותה האורגנית ואת אחדותה של הארץ משני עברי הירדן³¹פרק כז. בביטוי נפלא: "אֵל אֱלֹהִים ה', הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל, הוּא יֵדָע"³²(יהושע כב כב.) כי נקיים אנחנו מה' ומישראל³³(במדבר לב כב.), עד שכאיש אחד בלב אחד עמדנו כולנו שכם אל שכם בשכם, כהכנה בדרך לירושלים וידענו את ה'. כך היא ההדרכה: "דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ"³⁴(דברי הימים א' כח ט.). לא הכרה בלבד ולא הבנה, אלא ידיעה³⁵(בראשית ד א.). והידיעה היא זו שמתוכה נשמעת ההצהרה החד משמעית: "לֹא, כִּי אֶת-ה' נַעֲבֹד".

אולי לזה התכוונו חז"ל, כשאמרו שאלמלי חטאו ישראל לא נתנו להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, מפני שערכה של ארץ ישראל הוא³⁶(נדרים כב:). שהרי תיאורי שיבחה של ארץ ישראל בתיאורים פיזיים, כמעט שאינם מוזכרים בספר. אך בסיכומו, כשאנו מגלים את תהליך ההתאחדות של תורה, עם וארץ בהרמוניה טבעית, אנו לומדים את ערכה של ארץ ישראל.

וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה' (יהושע כד, כו). ברית לעם, תורת אלהים, ואבן מאבני ארץ ישראל, שיודעת לשמוע³⁷(יהושע כד כז.) והוצבה במקדש, התקבצו יחד להוות את פסגתו של ספר יהושע.