מעבור הארץ; יהושע · פרק 29

כאחיו בני רחל, הצטיין יהושע ביכלתו המעשית, החשובה בהקמת מסגרת חדשה, ולכן התאים להנהיג את האומה בכניסתה לארץ.
מיוחדים הם בני רחל, ביכולתם המעשית. בכל עת, כשנצרכה האומה לארגן את מסגרות חייה הלאומיים, נקראו בני רחל אל הדגל. למחיה שלח ה' את יוסף למצרים¹(בראשית מה ה.) ושם בגלות ובבדידות עשה והצליח, "וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ"²(בראשית לט ג.) עד אשר מונה למשנה למלך³(בראשית מא מ.). בתוקף סמכותו שינה את סדרי השלטון במצרים⁴(בראשית מז טז-כו.) וארגנם בצורה שאפשרה ליעקב ולביתו לעבור את שנות הרעב בכבוד יחסי⁵(רש"י בראשית מז כא.).

כשהוקמה מלכות ישראל, נקרא שאול, בן שבט בנימין, ממחבואו בין הכלים⁶(שמואל א' י כב-כג.) למלוך מלכות שעה⁷(בראשית רבה ע טו.). על שאול הוטל לחשק את המסגרות הממלכתיות, אחרי תקופה ארוכה בה השופטים הנהיגו את האומה. עיקר תפקידם ויעודם של השופטים היה לבסס ולגלות את הכוחות היחודיים של שבטיהם והם עשו זאת, לעיתים גם בלי להתחשב בהרמוניה הלאומית. בסופה של אותה תקופה היתה האחדות הלאומית כל כך רופפת, שאפילו המשכן כבר לא היה גורם מלכד ומעטים פקדו אותו⁸ירושלמי ברכות פ"ט הלכה ה.. היה זה אחרי המלחמה בין שבטי ישראל לבנימין⁹שופטים פרק כ. ואחרי שבני יהודה מסרו את שמשון לידי הפלישתים¹⁰(שופטים טו יג.), אך שאול בן השבט הרדוף הצליח, בתושיה נפלאה, להקים בתוך שנתים מסגרת ממלכתית מאחדת לאומה כולה והוא אף הכין את תשתית צבאה¹¹(שמואל א' יג א-ב.).

כשנכשל שלמה במצוות המעשיות והרבה נשים¹²(מלכים א' יא ג.) וסוסים¹³(מלכים א' י כו.), מעשה שגרר בעקבותיו כשלון רוחני כשנשיו היטו את לבבו¹⁴(מלכים א' יא ד.), ועולו של הממסד שהקים שלמה גרם להתמרמרות באומה¹⁵(מלכים א' יב ד.), נקרא אל המלוכה ירבעם. הוא היה מבני אפרים¹⁶(מלכים א' יא כו.), היה מופקד קודם לכן על סבל בית יוסף¹⁷(מלכים א' יא כח.), והפך למלכם של עשרה שבטים. כשנתבונן בדבר נמצא, שלצורך יישום משימה זו היה ירבעם זקוק לתושיה וכוחות מעשיים מעולים שבלעדיהם ודאי לא היה יכול להתחרות במערכת השלטון המורכבת שבנתה מלכות בית דוד. הוא חטא בכך שהפריז, יתר על המידה, בערכם של כוחות אלו - עד שנתן להם משמעות אלהית¹⁸(מלכים א' יב כח.): בנה שני עגלי זהב, כדמות השור המסמלת כח מעשי ("וְרָב-תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר"¹⁹(משלי יד ד.)) והכריז: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". כאילו אמר, שיציאת מצרים הצליחה בגלל שהיתה בה הנהגה מעשית מתוקנת ולדעתו על הכח המעשי לפעול באופן עצמאי. לעומת שלמה, איש הרוח החכם והמשורר, שרצה לאחד את הכוחות ונכשל, ירבעם הצליח בזכות כוחות המעשה, שהיתה להם, מבחינתו, מלכות עצמאית.

בתושיה ובסיעתא-דשמיא הצליחה גם אסתר, שמבנימין אתיא²⁰(מגילה יג:), להתגבר על מזימת המן. ולעתיד לבא משיח בן יוסף יהיה זה, שיכשיר את הקרקע המעשית להתגלות משיח בן דוד²¹(סוכה נב.).

לתפקיד, שהצריך יכולת מעשית ומבצעית: הנהגת האומה, כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, התאים דוקא מנהיג מבית יוסף. ואכן, יהושע, מבני אפרים, נבחר לתפקיד ומילא אותו היטב.

כרחל אימם ליוותה גם את בניה הרגשת העקרות והידיעה שאין די בכישוריהם על-מנת להגיע לשלמות העשיה.
כאמם רחל, שהיתה מושלמת בהופעתה החיצונית: "וְרָחֵל, הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה"²²(בראשית כט יז.), אך נשאה בלבה את עלבון העקרות ונפטרה בדרך לפסגה, ב"עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה"²³(בראשית לה טז.), נשא גם יוסף בנה את עלבון הניכור והשנאה ששנאו אותו אחיו²⁴(בראשית לז ד.) ונפטר לפניהם²⁵(ברכות נה. סוטה יג:), שאול הרגיש רדוף בתקופת חייו האחרונה ונפל על חרבו בהר הגלבוע²⁶(שמואל א' לא ד.), וירבעם התמכר לעגליו ונדחה על-ידי אחיה השילוני²⁷(מלכים א' יד י.), הנביא שמשח אותו למלך. אסתר התמסרה לאחשורוש וידעה ש"כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי"²⁸(אסתר ד טז.): "כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך"²⁹(מגילה טו.), ומשיח בן יוסף עתיד ליהרג³⁰(סוכה נב.). גם יהושע נשא בקרבו את חוט העצב: יהושע בן נון, נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ, אבל ליהושע לא היה בן, דורשים חז"ל³¹(פסחים קיט:). גם אם ידעו החכמים, שדרשו מדרש זה, את דברי חז"ל האחרים שיהושע נשא את רחב וממנה יצאו שמונה נביאים ונביאות³²(מגילה יד:), הרי בדרשתם זו הם רצו לומר שאת יהושע ליותה, כל חייו, תחושת עקרות, למנהיגותו לא היה המשך, וכשחלפה השפעתו, החל העם לשקוע: "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת-ה', כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ; וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ, וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (כד, לא)³³(יהושע כד לא, שופטים ב ז.). ומיד לאחר מכן, החלה שקיעה³⁴(שופטים ב י-יא.).

צדקותם הנזירית של יוסף ובניו הועילה להם במילוי משמותיהם, אבל מצד שני היא מנעה מהם את היכולת לרומם את כל הכוחות החיים.
דמות דיוקנו הנזירית³⁵(דברים לג טז.) של יוסף הצדיק מלוה את האישים הבולטים מזרעו. כיוסף, שלא נכשל ועמד בכל הנסיונות שהוצבו לפניו³⁶(בראשית לט י-יב.), גם יהושע לא נכשל בתפקידו כל תקופת היותו מנהיג. הוא היה המנהיג הישראלי היחיד באומה, שהצליח בכך. אדם אחד בלבד, שהנביא טרח ליחסו שלושה דורות לאחור כדי למקד אותו במדויק ולהדגיש את עובדת היותו יוצא מן הכלל³⁷ראה עמ' 89, קם לערער על סמכותו של יהושע, עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה (יהושע ז, א). ומלבדו לא קם איש לערער על סמכותו של יהושע, או על דרכו בהנהגת האומה. עכן היה היחיד שהחציף פנים כנגד יהושע, מעל בחרם ואת חטאו הצדיק בביקורת מתחסדת כלפי הפקודה להחרים את יריחו ושללה. הוא טען, שפקודה זו סותרת את רוח התורה אשר הבטיחה ללוחמים "וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ"³⁸(דברים כ יד.). לדבריו יהושע מנע זאת מהם, ובכך פעל בניגוד לתורה. ייתכן שיהושע, כבן נאמן ליוסף, שנקרא "נְזִיר אֶחָיו"³⁵(דברים לג טז.), פעל לפי נטיתו הנזירית. ידוע לנו, שבעי היה צו אלהי מפורש: "רק-שללה ובהמתה תבזו לכם" (יהושע ח, ב), וייתכן שבלעדיו היה יהושע מונע את העם גם משלל העי. אפשר להבין, שיהושע החליט להמנע מהתמודדות עם הפיתויים ותופעות הלואי העלולים להגרם בעקבות הביזה, ולכן בחר להתנזר משלל המלחמה.

בני יהודה יכלו להרגיש מועקה, בתקופה ששרביט המנהיגות היתה בידי בן שבט מיוסף ודפוסי החיים הלאומיים נקבעו על ידו. הם אמנם קבלו את מנהיגותו של יהושע, אבל כשנערך הבירור למציאת המועל, והגורל נפל על שבטם, הם התפרצו. אין זכר לכך בכתובים, אבל חז"ל מספרים שבשעה שנפל הגורל על שבט יהודה החלו בני יהודה להרוג כיתות כיתות בישראל³⁹(תנחומא מסעי ה.). בדרשתם זו לימדונו חז"ל, שלמרות ששבט יהודה קבל את מרותו של יהושע, מתח שרר ביניהם. רק הודאתו של עכן באשמה הרגיעה את הרוחות.

עכן נדון כמורד במלכות⁴⁰משפט כהן תשובה קמד,יג. (הוא אמנם נסקל, למרות שדינו של מורד במלכות הוא סיף⁴¹(רמב"ם הלכות מלכים ג ח.), משום שנדון גם על שחילל את השבת, בהוצאת המעל מרשות לרשות בשבת שבה נכבשה יריחו, או על שבא על נערה המאורסה⁴²(סנהדרין מד.)). הוא גם נהרג ללא עדים והתראה, משום שעל מרידה במלכות נענשים גם ללא כל הסיגים וההגדרות הקבועות לבתי הדין הרגילים. כדי להרשיעו הספיקו הגורל והודאתו, שני בירורים שאינם קבילים אמנם בדיני נפשות רגילים, אבל על-פי משפט המלוכה הם קבילים⁴³(רמב"ם הלכות מלכים ג י.). ולמרות חומרת המעשה שעשה עכן, למרות עזות הפנים ודברי ההסתה שלו, אמר לו יהושע: "יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ז, כה), "היום הזה אתה עכור, אך יש לך חלק לעולם הבא"⁴⁴(ילקוט שמעוני יהושע יח.). כאילו רצה לומר: היום הזה אני הוא המנהיג, ועל פי דרכי והבנתי חייבת האומה להתנהג. אבל לטענתך, שהתורה התירה ללוחמים לאכל את שלל איביהם, יש חלק לעולם-הבא. וכשבני יהודה ימלכו הם ינהיגו את האומה בדרכים אחרות ולא יתנזרו. ואכן, דוד לקח משלל אויביו והתמודד עם ההשלכות שנגרמו כתוצאה מכך, הוא חלק בתבונה את השלל בין הלוחמים ובין השומרים על הכלים, והוא עצמו נשא מספר 'יפות תואר'⁴⁵(סנהדרין כא.). בתקופתו של דוד ניסו להתאים את כל מהלכי החיים: עליותיהם ומורדותיהם, התאוות והיצרים, לאור המגמה האלהית. בני יהודה ידעו, שגם אם יכשלו בדברי תורה, יש בידיהם חוסן ודרך לעמוד, מתוך כך, על משמעותם הנכונה⁴⁶גיטין מג.: "והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן"..

בתולדותיהם של אבות השבטים אפשר למצוא סימן לבנים⁴⁷(סוטה לד.). יוסף עמד בנסיון הפיתוי של אשת פוטיפר, וכדוגמתו יהושע התנזר משלל יריחו. רמז להשוואה בין נסיונותיהם של יוסף ויהושע ניתן בדברי חז"ל, המסבירים שעכן עשה נבלה בישראל ובא על נערה המאורסה. נראה שחכמים ראו בלקיחת השלל, שלא הותר, מעשה מקביל באופיו ובחומרתו ללקיחת נערה מאורסה, ואם כן, התרחקותו של יהושע מן השלל כמוה כעמידה בנסיון כזה. לעומת אלה, נכשל יהודה בתמר⁴⁸(בראשית לח יב-יט.), אך הוא התעשת ובתשובתו באהבה, כשהודה ברבים ומנע את שריפת תמר, הפך את שגגתו לזכות: מכשלונו זה נולד פרץ,⁴⁹(בראשית לח כט.) ונולדה מלכות בית דוד⁵⁰(רות ד יח-כב.). יהושע התיר את רחב, ודרשו חז"ל שנשאה לאשה⁵¹(מגילה יד:), אך קודם הניחה מחוץ למחנה עד שהתגירה ורק אחר-כך נשאה. לעומתו, דוד נכשל. ואמרו חז"ל⁵²(סנהדרין קז.): ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שפגה אכל, כפרי בוסר שעדיין לא הגיעה שעתו להאכל. אבל גם דוד, כאביו הזקן יהודה, הפך את כשלונו ליסוד של חיים. וכבר אמרו חז"ל: "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה. אלא להורות תשובה, לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד (דוד)"⁵³(עבודה זרה ד:) .

אגב, הנזירות אינה מהווה "תעודת ביטוח" לשלמות. בדברי חז"ל אנו מוצאים, שלמרות נזירותו של יוסף ועמידתו בנסיון, הרי בעקבות הנסיון ומפאת החולשה האנושית: "וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו"⁵⁴(בראשית מט כד.). חז"ל דורשים על הפסוק הזה, שאבדו לו אז עשרה בנים⁵⁵(סוטה לו:). כדוגמת סבו זקנו, גם נדרו של יהושע גרם למפלה במלחמת העי הראשונה בה אבדו כשלושים וששה איש⁵⁶(סנהדרין מד.). יהושע גם ננזף על כך: הדיבור "קָם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל-פָּנֶיךָ" (יהושע ז, י), היה ראשית תשובת ה' על תחינתו של יהושע, ומפרש רש"י: "בשבילך זאת להם, לא אמרתי לך להקדיש את העיר". וכאילו ניתן לו להבין, שהחרם לא היה לרצון ה'. כי אנו נתבעים להתמודד עם יצרי אדם, להעלותם ולתקנם בקדושה, ולא לכבול אותם בכבלי הנזירות ולחשוב שבכך נפתרה הבעיה. יוסף ויהושע עמדו בנסיון אך בעקבות התמודדותם נמצא כשלון. ואילו יהודה ודוד נכשלו, אך בעקבות הכשלון אנו מוצאים תיקון שרשי. גם שאול, שבשמחת נצחונו הראשון על פלישתים הוא נדר שאיש לא יאכל לחם ביום הקרב⁵⁷(שמואל א' יד כד.), גרם לכך שהעם אכל על הדם⁵⁸(שמואל א' יד לב.) וכמעט הוציא להורג את יהונתן⁵⁹(שמואל א' יד מד.), על שטעם מיערת הדבש⁶⁰(שמואל א' יד כז.). אך בעת ההיא כבר עמדו לעם כוחות חיים של יושר טבעי⁶¹אורות הקודש ח"ב עמ' שסד., העם פדה את יונתן, ומנע חזרה על הטרגדיה של בת יפתח⁶²(שופטים יא לט.) (שגם אביה היה מבני יוסף).

מידתו הנזירית של יהושע באה לידי ביטוי גם בדברי חז"ל, שבלילה הראשון לאחר שעברו בני-ישראל את הירדן, העלה יהושע את כל האומה להר גריזים והר עיבל⁶³(רד"ק יהושע ח ל.) וקרא לפניהם "אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא-הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ, נֶגֶד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם" (ח, לד). יהושע מצא לנכון להבהיר לאומה, מיד עם כניסתה לארץ, את גודל התביעה שהם נתבעים לממש בארץ. אך גם על כך הוא ננזף על-ידי המלאך בפגישתם ליד יריחו, ואחת הנזיפות היתה, על שביטל באותו לילה את בני-ישראל מפריה ורביה⁶⁴(עירובין סג:).

לא רק מעשיות ונזירות אפיינו את יוסף. שילוב של שני כוחות אלו גרם לכך, שבני יוסף יכלו להפגש עם אומות העולם כדי לנסות להעלותם. יוסף עצמו למד שבעים לשון⁶⁵(סוטה לו:), כדי ליצור קשר עם האומות: "יוסף אמר כי קדושת ישראל היא ללמד לתועים בינה, להתערב בגויים וללמדם דרכי ה', כדברי הנביא: 'אפרים בעמים הוא יתבולל'⁶⁶(הושע ז ח.), להביא קדושה גם לאומות העולם"⁶⁷שמועות ראיה עמ' פג.. ייתכן, שזו גם הסיבה שיהושע לא דקדק בדבריהם ובמעשיהם של הגבעונים "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם" (יהושע ט, טו).

יהושע ידע את מגבלותיו, ואת המשימות שחרגו מיכלתו השאיר ביד הראויים להן.
בהבדל ממנהיגים אחרים, שבשעה שניתנת להם המלכות נדמה להם שהגוון הלאומי אותו הם מגלים הוא הגוון העליון, ידע יהושע את תפקידו, הכיר במגבלותיו ולא ניסה לחרוג מתחום התפקיד המוטל עליו. יהושע ידע, ששבט יוסף נועד להקים את יסוד המלכות ואילו המלכות עצמה נועדה לבית דוד משבט יהודה, שעליו נאמר: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"⁶⁸(בראשית מט י.). לכן, כשנתגלתה תרמיתם של הגבעונים נמנע יהושע מלקבוע את מעמדם לדורות ותלה את גורלם בשיקול דעתו של מי שיבנה את בית המקדש. "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא, חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (יהושע ט, כז): "גזר עליהם שלא יבואו בקהל, כלומר, שלא יתחתנו ישראל בהם". ובמעמדם זה יהיו תלויים ועומדים, עד ש"בא דוד וגזר עליהם לעולם"⁶⁹(רד"ק יהושע ט כא.).

גם כשפנה כלב ליהושע, בתביעה לצאת למלחמה פרטית לכבוש את חברון (יד, ו-יג), ברכו יהושע ועודדו לעשות זאת. הוא התעלם מסגנונו הבוטה של כלב, ולמרות שהיה בו יותר מרמז, שהוא רואה עצמו כמי שיכול להמשיך ולהנהיג את העם בתנופת מלחמה וכיבוש בעוד שיהושע כבר זקן ונחלש (יהושע יג, א), לא נאחז יהושע בטענות שגרתיות כגון שמירה על אחדות האומה, צבאה, או על סמכות המנהיג, כדי למנוע מכלב הצלחה, שהיתה עלולה לעמעם את סמכותו הוא. יהושע ידע והכיר בכך, שהנהגת האומה, בצורה שלמה, תתגלה על-ידי בית דוד. לכן לא נעלב, ולא כלא את כחם של בני יהודה. הוא מילא את תפקידו כבן יוסף, להקים את יסוד המלכות, ולא התיימר להיות המלכות עצמה. עובדה זו היא אחת מהנפלאות בדרכו של יהושע. את גדולתה נדע להעריך בייחוד כשנשווה את יהושע לאחרים שהיו במעמדו, שאול ידע שעליו לפנות את המלכות לרעו הטוב ממנו⁷⁰(שמואל א' טו כח.) אך לא עמדו לו כוחותיו ליישם ידיעה זו. וירבעם בגאותו התנכר אף הוא לאמת זו. חז"ל ביטאו את עקשנותו של ירבעם וגאוותו שקילקלה את השורה בתיאור כאילו הקב"ה פנה לירבעם בהצעה, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל יחד בגן עדן, שאל אותו ירבעם ומי בראש?! וכשענה לו הקב"ה "בן ישי בראש" דחה את ההצעה ואמר "אי הכי לא בעינא" (אם כך, איני רוצה)⁷¹(ילקוט שמעוני מלכים א' יג.). זו גם הסיבה שיהושע היה יכול לומר לעכן בביטחון שיש לו חלק לעולם הבא כלומר לטענתו ולתביעתו לאפשר לאומה להנות מהחרם, יש לה חלק לעולם הבא, כי ידע שתחת שרביט הנהגת בני יהודה, ידעו ישראל להעלות את מרחב תביעות החיים אל הקודש.

בימיו של יהושע מצאנו נקיות ושלמות של ביצוע אך לא מצאנו ולו תאור אחד של שמחה או אהבה. מאורעות אדירים התרחשו בתקופה זו, כל מאורע יכול היה למלא תוכן ליום-טוב מלא; מעבר הירדן, כיבוש יריחו, עמידת השמש והירח ועיקר העיקרים השלמת חלוקת הארץ לשבטים והצבת המשכן בשילה. למרות כל זאת, בכל ספר יהושע לא מצאנו עדות על שמחה לאומית אחת. אפילו שירתו של יהושע במלחמת בית חורון מופיעה כפקודה ולא כשירה, ואלמלא התרגום לא היינו מבחינים ששירה היא זו, "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ... שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" מתרגם התרגום "בכן שבח יהושע". שירתו של יהושע עצרה שמש וירח, אך כשדוד ישיר, ישירו איתו שמים וארץ הים וכל תהומות העצים האבנים וכל חיתו יער. כל עוד לא התגלתה שירת דוד הרגישה האומה שכוחותיה עדין עצורים ולא הרשתה לעצמה לחשוף את השמחה והאהבה שתוכה רצוף בה⁷²(סנהדרין קב.).

בני יוסף בנו יסודות, התאימו בין הכוחות, חילקו כל כח וכח לנחלתו, זה היה תפקידם ואותו מלא יהושע באמונה וכשהשלים יהושע את תפקידו באה מנוחה לעצמות יוסף, "וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף, לְנַחֲלָה" (כד, לב).

יהושע בנה את המסגרת הלאומית אבל עדיין לא נבנה היחס בין הלאומיות לבין הפרטים.
מפני מה לא נמשכה מלוכת שאול, ונמשכה מלוכת דוד? שאול לא גלי מסכתא לא נמשכה מלכותו, הוא יצר מסגרת וזה היה תפקידו ומלכותו מלכות שעה. דוד יצק תוכן במסגרת, דוד גלי מסכתא⁷³עירובין נג. וברש"י שם: "דגלו מסכתא, למדו לאחרים, כך שמעתי. לשון אחרת, מפרשים שמועותיהם ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתיישב בלבן". ומלכותו מלכות עולם.

יהושע בנה מסגרת לאומית נפלאה. הוא הביא את האומה לשלמות חייה המעשיים. בני ישראל ישבו "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ", הדור היה מחונך ובני ישראל עשו את הישר בעיני ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים שהאריכו חיים אחריו, את עצמות יוסף הביאו סוף סוף למנוחת עולמים בשכם, אך שאר רוח לא היה באומה. וכשנפטר יהושע, ישבו ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, "נתעצלו ישראל לעשות גמילות חסד עם יהושע וללוותו לבית עולמו, באותה שעה נחלקה ארץ ישראל והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מידי, ובני ישראל עסוקים במלאכתם, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בביתו"⁷⁴ילקוט שמעוני יהושע לה: "רבי ברכיה ורבי סימון בשם ריב"ל: חזרנו על המקרא ולא מצאנו מקום ששמו הר געש. אלא מה הוא הר געש? על-ידי שנתרשלו ישראל בו ולא הספידוהו כראוי, רצה הקב"ה להגעיש עליהם ההר".. העיסוקים הפרטיים גרמו לכהות בהרגשת הערכים הכלליים, יהושע נקבר בודד, בגבול נחלתו בתמנת סרח, "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר-אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן לְהַר-גָּעַשׁ" (כד, ל).

המקרא מלמדנו שהקבר נכרה מצפון להר געש. וחז"ל עומדים על כך שלא היה הר געש בגבול נחלת יהושע, אלא פסוק זה לדרשה נאמר, ביקש הקב"ה להרעיש את כל העולם על יושביו, זהו הגעש על ישראל ששכחו את המנהיג ואת ערכו. תחושת הבעלות על הארץ, שנתן יהושע לכל אחד ואחד בישראל, התחשבותו בפרטים וברצונותיהם, והעלאתם לרמת צידקות אישית "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת-ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ; וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ" (כד, לא), יצרה תחושת ביטחון נפרזת. היחידים לא מצאו צורך לטפח את היחד. התפרצות הר הגעש, רעידת האדמה מתחת רגלי האנשים, באה לערער את יציבותו של האיש הפרטי, ולעוררו לשים לב מחדש לערכה של האומה.

היחס האמיתי של כל יחיד שבישראל לכנסת ישראל, במובן הרוחני המלא, המקיף את כל החיים המוסריים, הרוחניים והטיבעיים, צריך הוא למזון תמידי יותר ממה שצריך כל בן אומה טבעית ביחס לצירופו לעמו...⁷⁵אורות ישראל ב ד.. וכשמזון זה לא ניתן והיחס בין היחיד לכלל לא טופח החלה התדרדרות האומה שהלכה וגדלה בתקופת השופטים. כך למדונו חכמים⁷⁶ילקוט שמעוני שופטים סח.: "היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלוש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח". באחדות האומה ובעצמתה נתגלו סדקים עמוקים. את זאת חייבים אנו, הדור החוזר לארצו, לתקן בתשובה מאהבה.