מעבור הארץ; יהושע · פרק 15

המשברים שבין כיבוש הארץ נועדו להכין אותנו לעליה משלב לשלב.
"ארץ ישראל נקנית ביסורים"¹ברכות ה.. כל שלב בכיבושה, ובשיכלול היאחזותנו בה, מלווה משברים. אפשר לראות בכך מירוק, לקראת יכולת הקליטה של השלב הבא. אך ניתן גם להבין שעצמת החיים משתוקקת להופיע והיא מחפשת דרכים להתבטא, וכשהכלים צרים מלבטאה - הם נשברים. ואז הולכים ומתגבשים כלים חדשים, גדולים ומזוככים יותר, שיוכלו להוציא אל הפועל את תביעת החיים. כיבושה של ארץ-ישראל אינו רק פעולה גיאוגרפית, הוא גם חוד החנית בהגשמת המגמה האלהית, לחבר את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה. לאגוד את כל המפעל והמעשה המוסתר בחגוי סלעים ובסתרי מדרגות, אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים, בגילוי שכינה ובנבואה מאירה... ולגלות את השם המשולב של הויה ואדנות, המאיר ומופיע ביקר תפארתו בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומעיניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו ונקודותיו, תגיו ואותיותיו. אורות עולמים אלו, כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע²ע"פ אורות, ישראל ותחיתו יב.. לכל שלב בהגשמת מגמה זו קדם משבר, והמשבר הכין את הבסיס להופעתו של השלב הבא. בשבירת הכלים, שהוכנו בשלב הקודם, והתאמתם לקליטת השלב הבא.

במילונו מגדיר אבן-שושן את המושג "משבר" כ"שינוי חריף, מעבר מכריע ממצב למצב שונה ממנו ירידה ושפל". והמילונאי מוסיף שתי משמעויות נוספות למלה "משבר", היכולות להוסיף לנו ביאור גם למשמעות הראשונה: "פי הרחם באישה, שהילוד פורץ ויוצא בו לאויר העולם", וכן: "הכיסא, שהיו מושיבים עליו את היולדת בשעת הלידה". כל לידה, פיזית או רוחנית, מלווה בעולמנו בצירי לידה. הצירים אינם גורמים את הלידה כי אם נגרמים מחמתה ובשל חוסר גמישותו של הגוף, להתאים עצמו למימדים הנדרשים ללידה. קשים וכואבים הם צירי הלידה הגופנית, אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר, קשים הם חבלי הלידה הרוחנית. למרות זאת לא יהיה בר דעת, שיקום ויטען כי כדאי למנוע לידה כדי להינצל מציריה.

שלוש מלחמות עיקריות מתוארות בספר יהושע. שלוש פריצות להגשמת המגמה האלהית, להתאמת העולם, במגבלותיו החומריות, לרצון האלהי. כל פריצה כזאת לוותה במשבר, שבא בעקבותיה והכין את הנתונים לפריצה הבאה.

במלחמת יריחו בלטה המעורבות האלהית בנס נפילת החומה, ובעקבותיה הגיע המשבר בחטאו של עכן. פריצת הכוחות הנשמתיים אל סדרי העולם הטבעי, גרמה לתשוקת התעלות אל מעבר למצוי בסדרי חיים אנושיים. תשוקה זו באה לידי ביטוי בקביעה הנזירית שלא לקחת מהשלל, והיא היתה גם זו שגרמה להתמרמרותו הגסה של עכן ולמחאתו הצדקנית: "וָאֵרֶאה בַשָּׁלָל", ולתביעה הקיצונית להתאמת המגמה האלהית לטבעו של האדם וליצריו. משבר זה הוביל בעקבותיו את השלב הבא, שלב בו הנחתה עצת ה' את המהלכים הטבעיים של הקרב בעי, לא לפני שלמדנו פרק יסודי בהלכות ציבור: את מהות הערבות ההדדית, ואת משמעותה.

רק אחרי שהערבות ההדדית עמדה במבחן, יכלה האומה לצאת לקרב משולב, שלא יכול היה להצליח ללא הידיעה החודרת והברורה, שכל חלק באומה ערב להצלחתו של האחר. שבירת הקונספציה של מלחמת יריחו סללה את הדרך למלחמה טבעית בעי: לא עוד שידוד חוקי הטבע, אלא הפעלתם בכחם המלא על פי החכמה האלהית, על-מנת להוציא לפועל את הצלחת האומה.

גם זו לא היתה הפיסגה. בין מלחמת העי למלחמת מעלה בית חורון חדרו הגבעונים לישראל, כשראו שצבא ישראל מנצח וכדאי לחיות במחיצתו. אך הם לא יכלו לדעת על ההדרכה האלהית, שליותה את הלוחמים במלחמה זו, ולא יכלו להבחין שלא ככל האומות עמנו ולא ככל הנצחונות נצחוננו. לכן הם הרשו לעצמם לרמות אותנו, אבל בזה הם גם הכשירו את הקרקע למלחמה הבאה, שבה התגלה השילוב המלא בין הנס לבין הטבע. במלחמת בית חורון, שנכפתה עלינו בגלל הגבעונים, שימשו הנס והטבע בהתאמתם ההרמונית, והשלמתם זה את זה היוותה בסיס לתעוזה שבקריאתו של יהושע: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן"(יהושע י, יב). היתה בכך קריאת תגר כלפי שמיא לגלות שכל הכוחות, של הטבע ושל הנס, סרים למשמעתם של ישראל ועל פי רצונם הפנימי של ישראל זורמת ההויה כולה.

גם בתקופות אחרות, בכל עת שבה התעלו ישראל למדרגות חדשות, לוותה העליה במשבר.
תהליכים דומים עברו על האומה גם בשלבים קודמים.

מעמד הר סיני לווה בחטא העגל.
כשעמדנו על הר סיני ושמענו את דבר ה' המדבר אלינו, ידענו שה' אלהינו הופיע אלינו מתוך האש והשמיע את דברו, אך לא העלינו על דעתנו שהקודש האלהי יופיע בתחום מוגדר. ידענו שיהיו בידינו לוחות ואולי גם מקום פולחן, אך הללו יכלו להחשב כסמלים המזכירים את הקשר האלהי עם ישראל והעולם, ותו לא. כשבושש משה לבוא, חשבנו שיהיה זה מן הראוי למצוא לעצמנו תחליפים. וניתן היה לשער שתחליף הינו אפשרי, כשהתפיסה היתה כי גילוי הקודש בעולם יתכן רק באמצעות סמלים. את דבר ה' בעשרת הדברות "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה"³(שמות כ ג-ד.), אפשר היה לפרש כצווי, שבא למנוע מחשבה, שקודש עצמו יכול להופיע בגבולות המציאות בין בהגדרה פיזית ובין בהגדרה רוחנית, אבל בסמלים אין איסור. יתירה מזו, יהיה זה מן הראוי להכיר תודה ולבנות אנדרטת זיכרון למי שהוציאנו ממצרים. אך לא כך הדבר: את מחשבת הסמלים היה עלינו לנפץ, והשראת שכינה במשכן היא מציאות ולא סמל! "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"⁴(שמות כה ח.).

אהרון גיבש את חושבי המחשבה הזאת, והביאם לביצוע⁵(כוזרי מאמר א צז.). הדבר היה אמנם אסור, אבל בדיעבד, ניפוצה של התפיסה הזאת היה מוכרח להתחולל. התברר, בדיעבד, שבין יוצאי מצרים היו כאלה (ערב רב) שמסוגלים להפיח בסמלים אותות חיים. "חס ושלום שאהרון עשה העגל... אבל מי גרם שיעשה, אלו השנים כי בעוד שאהרון לקח מידם, הם עשו כשפים ומלחשים בפיהם ומשכו למטה מן הסטרא אחרא"⁶זהר, פירוש הסולם כי תשא פג.. כמה היה מסוכן, אם לא היינו לומדים להבחין בין מעשה כשפים, הנושא ברמה את שם ה' אבל מקורו בכוחות חיים חיצוניים, לבין דבר ה' המקורי, המופיע אלינו על פי תכנית אלהית מדוייקת.

בהקמת המשכן טעו נדב ואביהו בהבנת ערכם של מעשי האדם.
רק דבר ה' המקורי מאפשר המשכת הקודש ממקורו החי לתוך מציאות עולמנו המוגדרת, למחשבה זו התרגלנו תוך כדי העיסוק והעבודה בבנין המשכן. אבל מי יוכל להעלות בדעתו, שהקודש האלהי ימצא משכן בגופו של האדם?! כל אחד יכול להבין שעל האדם לגלות נכונות, רצון ושאיפה לעבודת ה' ו"רחמנא ליבא בעי"⁷(סנהדרין קו:), אבל שמעשי האדם יחשבו כמעשים בעלי ערך עצמי - זאת לא היה ניתן להעלות על הדעת. ואכן שני בני אהרן נדב ואביהו, שעליהם אמר משה לאהרן שמדרגתם גבוהה משלהם, ועליהם נאמר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", טעו בעניין זה. כשהתמלאו בתשוקת קדש אדירה להתקרב לה', הם הזניחו את דקדקנותם על פרטים⁸(ילקוט שמעוני, שמיני תקכד.) ולא ידעו שתשוקת הלב, שאינה מותאמת להדרכה האלהית המדוייקת, היא אש זרה⁹אורות הקודש ח"ב עמ' רפו.. ובהקריבם אש זרה זו מתו נדב ואביהו ביום חנוכת המזבח¹⁰(ויקרא י.). במעבר בין השראת השכינה הכללית במשכן ובין קבוצת המצוות המדריכה את היהודי להפוך את גופו לגוף קדוש, למדנו, תוך כדי משבר נורא, של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", את העובדה שהיא גם מצוה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"¹¹(ויקרא יט ב.).

כהכנה לתקופת המלכות, נשבה ארון האלקים.
בדורות הבאים, כשהקמנו את מלכותנו, היינו עלולים לחיות בצילה של מלכות, בתפיסה קטנה, לפיה אוסף הפרטים הישראליים ייצרו לעצמם מסגרת מאחדת ומלכדת. בתקופת השופטים גילה כל שבט את ייחודו, ובפשטות היה אפשר לטעות ולהעלות על הדעת שתפקידה של המלכות יהיה לקבץ את השבטים לאורגן מלוכד. אך לא כך הדבר: המלכות היא ערך בפני עצמו (כשם שלמזוזה יש ערך בבית מלא ספרים), ותורת המלכות היא תורה ברמה שונה¹²משפט כהן עמוד שט..

את ההבדלה בין קודש לקודש למדה האומה תוך כדי משבר שגבל בחילול השם. הארון, שבו היו נתונים יחד כל שברי הלוחות הראשונים¹³(ירושלמי שקלים ו א.) נשבה. עלי, שבימיו היה הדבר, היה השופט האחרון, והפלשתים, שעיקר כחם ותפקידם היה להתנגד למלכות ישראל¹⁴מחזור הגר"א בפירושו לפסוק "חיל אחז ישבי פלשת"., התגברו ללא קושי על צבאו וגם על "תורתו", תורת הפרטים המתקבצים. אז נחשפה והלכה תורת הכלל, תורת המלכות. אחרי מות עלי הועברה המנהיגות לשמואל, שמשח את מיסדי המלוכה בישראל; מלכות שעה, ומלכות דורות. לעבר האומה המחדשת כוחותיה צעדו הפרות נושאות ארון ה', ישר ובשירה, משדה פלשתים לשדות בית שמש.

במעבר ממלכות שעה למלכות דורות היה על על דוד למסור את בני שאול לידי הגבעונים.
גם העליה מתפיסת תורת מלכות בית יוסף - מלכות שעה - לתורת מלכות בית דוד, לוותה בניפוץ מסגרות. למרות רצונו של דוד, פעולותיו לקרב את משפחת שאול לא עלו יפה, ובסופו של דבר הוא נאלץ למסור שבעה מבני שאול להריגה בידי הגבעונים. מלכות שעה, הרואה לנגד עיניה את הצורך לבנות מסגרת לאומית מלכדת, אינה דומה במהותה למלכות דורות הרואה במלכות את תפארת הופעת החיים. המתחים הם שחידדו את ההבנה, שההבדלים בין המלכויות הם מהותיים.

גם בתקופתנו המשבר מהווה הכנה לתקופה מרוממת מקודמתה.
גם על המשבר הנורא של דורותינו האחרונים, "השואה", נצטרך להשקיף בצורה דומה. מרן הרב צבי יהודה הגדיר את השואה כ"חורבן הגלות"¹⁵לנתיבות ישראל ח"א 'מבצר הקודש לישראל ולארצו' ה.. במשך דורות גלותינו התפתחו התושיה של היהודים, חכמתם וסגנון חייהם וגם דרכי לימוד התורה פרצו לעצמם נתיבים. הם העמיקו עד יכולת הבחנה בין "שני דינים" בנושא אחד, ולמתודות מוסריות לשיכלול אורחות מוסר בסגנונותיהם השונים, עד שכל יחיד יכול היה ללמוד תורה במקום שלבו חפץ. "התמוטה הגמורה, העקירה המוחלטת, הניתוק הסופי, לכל פירפור זעזועו, של כנסת ישראל ממציאותה בגויים ובארצותיהם, של גופותיה ונשמותיה, של גדוליה וקטניה היא היא תופעת אור החיים והתחיה של עם הקודש והוד נצחו. בעצם יחס הכפירה החיונית והשלילה הנשגבה אל אפשרות השייכות לאותם אוירים ועפרות היא היא תופעת חיוביותה של היהדות... ותבא יד ה' החזקה והאיומה, במלוא תשפוכת החמה ו"קשיות המלכות" ההמנית, ותעביר אל שפת המציאות האכזרית את תוכן תודעתם זאת בכל מערומי אמיתותה, ותוציא אל הפעל הממשי את אותה התמוטה והעקירה, את אותו הניתוק של האומה הישראלית מהיות בגויים ובארצותיהם, בדרך התקומה, ההנחה, ההתחדשות השרשית בארצה, נחלת ירושתה לעולמים"¹⁶לנתיבות ישראל ח"א 'אמונת עתנו' ב.. ומתוך כך עלינו לאזור חלצינו ולהאיר את נתיבות גאולתנו באורות ישראל, באורות התחיה, באורות התשובה ובאורות הקודש.

לעתיד-לבא כהכנה לימי המשיח יהרג משיח בן יוסף בקרב.
גם לעתיד לבא, תובחן דרכו של משיח בן דוד מתוך משבר. משיח בן יוסף יבנה את המסגרת הלאומית, "וכשצריך העולם לעבור ענין הלאומיות אל הכללות, צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת שיש עימה המגרעות של אהבה פרטית יתירה"¹⁷אורות, אורות ישראל ו ו.. בתפיסה הפשטנית בתוכנו, נתפס משיח כ"פותר הבעיות הלאומי". אבל נפילתו בקרב¹⁸(סוכה נב.) תנפץ מחשבה ילדותית זו, כי פתאום יתגלה שגם המשיח צריך להילחם, והוא עצמו אף יהרג. המשבר שיגרם לאומה יהיה אדיר, וחז"ל מתארים את המספד שיהיה בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידו. יונתן בן עוזיאל העז לתרגם פסוק זה¹⁹(זכריה יב יא.) ונזדעזעה ארץ-ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ובתרגומו הוא מבאר שיהיה זה "כמספד אחאב דקטל יתיה הדדרימון, וכמספד יאשיהו דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו" (כמספד אחאב שהרג אותו הדדרימון וכמספד יאשיהו שהרג אותו פרעה נכה בבקעת מגידו)²⁰עיין מאמרי ראיה א עמ' 94..

בני ישראל יאשימו את עצמם בנפילתו של המשיח, המספד והמרירות יעמיקו את רצון החיים באומה, ובעקבותיהם יופיע משיח בן דוד. הוא יגלה את פסגת החיים הישראליים, ויברר, שלכל המשברים היה ערך. "חיים שאל ממך נתת לו, זה משיח בן דוד, שיבקש להחיות את משיח בן יוסף - וייענה"²¹עיין קול התור עמ' תפה אות מו..