מעבור הארץ; יהושע · פרק 16

היחידים מבין יושבי הארץ, שכרתו איתנו ברית, היו יושבי גבעון. העמים האחרים התיצבו נגדנו למלחמה, והנביא מעיד ש"לֹא-הָיְתָה עִיר, אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן... כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת-לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן הַחֲרִימָם, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (יא יט-כ). את לב שאר האומות הכביד ה' במטרה ברורה, למען השמידם.

התמיהות בפרשת הגבעונים
שאלות אחדות מתעוררות עם קריאת דברים אלו: ראשית, מדוע את לב הגבעונים לא חיזק ה'? למה יצאו הגבעונים מן הכלל ולא באו להלחם בישראל ככל שאר יושבי הארץ? הגבעונים הלא רימו את בני-ישראל, ובני-ישראל כרתו איתם ברית "וְאֶת-פִּי ה', לֹא שָׁאָלוּ" (יהושע ט, יד). מדוע לא נחשב לנו הדבר לחטא? ומדוע, כאשר נתגלתה תרמיתם, נתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' וקבע שבונה המקדש יחליט אם לקרבם ולשלבם באומה או להרחיקם מעל גבול ישראל¹ירושלמי קידושין ד א., מדוע לא החליט בעצמו?

מפליאה גם העובדה, שבספר יהושע (יהושע ט, ז) נאמר שהגבעונים היו חוים ואילו בשמואל²(שמואל ב' כא ב.) נאמר שהיו אמוריים. אם כן, כיצד הם נקראו: אמוריים, או חוים?

השלמת הגבעונים עם ישראל - על-פי תכנית אלקית להקל על כיבוש הארץ.
הידיעה הנבואית, שהגבעונים יצאו מכלל יושבי הארץ כי את ליבם לא חיזק ה', פותחת לנו פתח להבין שהיתה מגמה אלהית בדבר. והעובדה, שבני-ישראל לא נענשו בשל ברית זאת למרות האיסור לכרות ברית ליושבי הארץ³(דברים ז ב.), מחזקת הנחה זו. אם כך, מה היתה המטרה האלהית בהצלחת הגבעונים בתרמיתם?

מתוך התבוננות בהשתלשלות המאורעות, לפני פרשת הגבעונים ואחריה, אנו יכולים להניח שהיתה כאן "אסטרטגיה אלהית". מהלך, שהביא להתפוררות ה"קואליציה" שקמה להילחם בישראל וביהושע פה אחד (יהושע ט, ב). אחרי הניצחון על יושבי העי התקבצו כל יושבי הארץ והתלכדו למלחמה משותפת בישראל, כי ראו שבני-ישראל מתגברים על ערים יחידות. אחרי שהגבעונים השלימו עם ישראל, הופנה זעמם של יושבי הארץ עליהם וחמישה מלכים יצאו להילחם בהם (יהושע י, ה). בני-ישראל, שיצאו להגנת "בני בריתם" החדשים, הביסו את חמשת המלכים. ומלחמת מלכי הצפון, שהיתה אחר כך, כבר היתה קלה יותר.

אבל באמת נראה למעיין, שהנחה זו אינה מספקת. מדוע היה צריך לפרק את הקואליציה הזו? הרי במלחמה שעמדה להתרחש, מלחמת מעלה בית חורון, היה ה"נס" שותף מלא למאמצים שלנו. אבנים גדולות, שהושלכו מן השמים, הרגו באויבים יותר משהרגו הלוחמים (יהושע י, יא). קשה להניח, שהקב"ה היה מתקשה להשליך אבנים נוספות על הצבאות האחרים. אדרבה, תסתיים המלחמה בבת אחת ונוכל לרשת את הארץ מיד.

בבירור משמעות הרע העולמי נוכל לעמוד על המטרה האלקית שבהשלמת הגבעונים עם ישראל.
כשההסבר האסטרטגי אינו מספק, עלינו להעז ולנסות להתחקות אחרי המשמעויות הפנימיות המלוות מהלך זה. פרשת הגבעונים מעמידה אותנו בפני התמודדות עם משמעותו של הרע העולמי: השקר, הנחש והזיוף, שאותם עלינו לנצח בבואנו לתקן עולם במלכות שדי; מגמה, שראשיתה בכיבוש הארץ וסופה בהקמת בית המקדש העתיד.

הגבעונים נקראים כאן "חוים" וחז"ל אומרים⁴(במדבר רבה ח ד.) שאמוריים היו, אלא נקראו "חוים" על שם שעשו מעשה נחש ("חיויא" בארמית, נחש). מה מקומו של הנחש המפתה בעולמו של הקב"ה, עולם שעליו העיד בוראו "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד"⁵(בראשית א לא.)? הרי בעטיו של הנחש טעם האדם מעץ הדעת טוב ורע, באכילתו החדיר לתוכו את הרע שהיה עד אז בעץ, ובעיקבות החטא הגיע העונש: המוות, צירי הלידה, וחרפת השיעבוד שבעבודת האדמה.

ספר איוב מתרכז בשאלה זו. איוב שאל מדוע הונחתו עליו האסונות. הוא זעק מקירות ליבו, שנשאר חי בכח הצו האלהי לשטן: "אַךְ, אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר"⁶(איוב ב ו.). גופו שהציק לו בגירוד מטריף, העוני שנחת עליו, ויותר מכל השכול, הביאו אותו לקלל את יום לידתו. רעיו, שנזעקו לנחמו, ענו לו תשובה שבלונית שעיקרה הנהלת חשבונות של שכר ועונש. הם תבעו ממנו להצדיק את הדין, כי הנחת היסוד היא שהקב"ה לא עושה עוול. סיבלו רק מוכיח, לטענתם, שעליו לכפר על חטא. אבל איוב ידע, וגם אנחנו יודעים, שזו איננה התשובה. מעיון בתחילת הספר אנו יודעים, שה' גירה באיוב את השטן למרות שה' עצמו העיד שהוא "תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע"⁷(איוב ב ג.). ישנם כנראה מהלכים, העומדים מעבר לחשבונאות השבלונית של שכר ועונש.

כשאיוב לא הסתפק בצידוק הדין, ביטל את תשובותיהם המתחסדות של רעיו ותבע מענה של אמת, אז יצא הקב"ה לענות לאיוב: "וַיַּעַן-ה' אֶת-אִיּוֹב, מִן הַסְּעָרָה"⁸(איוב לח א.). האסון היה בסערה, והתשובה בסערה. אבל התשובה מחייבת הקדמה. "אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ"⁹(איוב לח ג.). אם באמת אתה מחפש תשובה, עליך להתכונן להתמודדות. עליך להיות גבר שיודע לעמוד באתגרים ולהתמודד עם תשובות, שאינן חד-מימדיות!

כדי להתמודד עם שאלות הנוגעות לדרך הנהגת הבורא את העולם יש להתעלות לרמת חשיבה כללית.
על פי הגמרא¹⁰(בבא בתרא טז.) מבחינים חז"ל בשלוש דרגות, בתשובת ה' לאיוב: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ"¹¹(איוב לח ד.), "הֲיָדַעְתָּ עֵת, לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע", ו"חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר"¹²(איוב לט א.).

ראשית: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ?", עליך לזכור, שמחשבתך החלה אחרי בריאת העולם ומשום כך אמות המידה שלך הינן חלקיות. מי שהינו פרט בעולם, לעולם לא יוכל לכלול במדעו את המכלול המורכב והשלם המהווה את העולם ומגמותיו. ואם, מן הזוית האישית, ברור לך שהמושכל הראשוני "צדיק ורע לו" הוא עוול שאין לו אח ורע, דע לך, שיסודות העולם אינם מושתתים על חשיבה פרטית. הפרט אינו יכול לקבוע מהו עוול, כיון שאינו רואה את המכלול כולו.

גם אם תשובה זו אינה מלאה, ויהיה מי שיראה בה "סתימת פה", ברור שהיא מציבה אתגר לגבר, האוזר חלציו ומנסה לחדור אל רמות החשיבה הכוללת.

השלמות לא תמצא כי אם בהרמוניה של כל היצורים. והפרט לעולם לא יוכל לבטאה או להכילה לבדו.
בשלב השני הקב"ה הוסיף וביאר, והפעם בעזרת פרט המתגלה בעולם: "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע?" ומבארים חז"ל: יעלה זו אכזרית על בניה, ובשעה שכורעת ללדת עולה על ראש צוק ויולדת את הולד לתהום, והקב"ה מזמן נשר בדיוק באותה שעה, הקולט את הולד ומביאו לאימו.

רגע הלידה הוא רגע קשה. צירי הלידה אמנם הופיעו בעולם כתוצאה מחטא קדמון, אבל איך אפשר להעניש את היעל הפרטית המסוימת שכורעת עתה בחבליה, על חטא שהיא עצמה לא חטאה בו כלל? היא זועמת, וזעם זה מצטרף לקושי המתמיד בו חיה היעל. היעל היא חיה טהורה, צמחונית, שחיה במדברות בין צוקים. היא יכולה להיות סמל, ללוחמים ביושר ובטהרה את מלחמת הקיום. גם לוחמים גדולים במלחמה זו, לעתים מתיאשים. וכשהיעל עומדת לפני המלטה של הדור הבא ו"מתארת לעצמה" את מלחמת הקיום שתעמוד גם לפניו, מצטרפים לזעמה גם הפחד מפני העתיד, והעלבון שבַּקושי להתקיים בטהרה. על כן היא מחליטה להפיל את הולד לתהום, אך בדיוק באותה שניה מזמן הקב"ה את הנשר: העוף הטמא, בעל כוחות התעופה האדירים והחיוניות הנפלאה. גם הוא ניזון, אמנם, מן ההפקר, אבל מזונו, המבחיל ומעורר הסלידה, מצוי. גם הצער שבלידה נחסך ממנו, בהיותו מטיל ביצים שמהם בוקעים הולדות. הנשר מבחין במצוקתה של היעל, ועט לקלוט את ולדה בכנפיו. הוא קולט את הולד ומציגו בפני אימו, שכבר נרגעה מזעמה ומקבלת את הולד לחיקה.

הקב"ה כאילו גילה לאיוב את אחד היסודות, שעליו מושתת העולם: ההרמוניה בין כוחות החיים, שאין פרט שיכול לבטא אותם בשלמותם. הצמצום העולמי גורם את החסרון ואת המצוקה, ובשילובם של הכוחות נוכל למצוא אפיקים להמשך הופעת החיים. "השקפה שלמה של אחדות המציאות הקוסמולוגית השלמה, של מלא ההויה, הרוחנית והחומרית, "הצוותא של כל היצורים" בהבעה נפלאה וברורה. והשלום העליון, החיבור של באי עולם בהרמוניה הפנימית והממשית, בכללותם ובפרטיהם, היא השלמות האמיתית והבריאות הנכונה"¹³אור לנתיבתי עמ' רמג.. "בהשקפת האחדות השלמה לא נראה את עצמנו בתור דבר פרטי מיוחד בפני עצמו, וכן לא את כל אחד ואחד מכל יצורי עולם, לא את החי, לא את הצומח ולא את הדומם, אלא כולם וכולנו דבר אחד ממש, כאורגניות אחת, שכל חלקיה כולם מוקפים מאוחדים ומחוברים יחד בחיבור פנימי, מקורי, טבעי, וכולם מקבלים זה מזה ונותנים זה לזה, אז אין מקום לקפידות האלה במהלך החיים"¹⁴שם עמ' רמה.. ובהכללה ניתן לסכם "טוֹב-ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו"¹⁵(תהלים קמה ט.).

תפקיד הרע הוא לשבור את הכלים הישנים, שהם צרים מלהכיל מגמות גדולות חדשות, על-מנת לאפשר בניית כלים חדשים.
הסיסמה: "לחיות בהרמוניה" יכולה להיות סיסמה נפלאה, והעובדה שהיא קיימת מעדנת את חריפות הכאב הנובע מהצימצום העולמי. אך אין היא נותנת פתרון למציאות הרע העולמי. הקב"ה ברא את גן העדן, אך ברא גם את הנחש בתוכו!

בחלק השלישי של התשובה, פנה ה' אל איוב ושאל: "חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר?" חז"ל מבארים את משמעות השאלה הזו, בתיאור פנטסטי של תהליך הלידה של האילה: אילה זו רחמה צר, ובשעה שכורעת ללדת הולד אינו יכול לצאת ממעיה, מזמן הקב"ה נחש ומכישה בפי רחמה. אז מתרחב הפתח, והולד יכול לצאת לאויר העולם¹⁶(בבא בתרא טז:). הנחש, שהוא סמל הרע העולמי, בא לעזרתה של האילה, סמל התום והערגה¹⁷(תהלים מב ב.). לאילה זו אין כלים מספיקים ללדת דור חדש, שלם, תם ומלא חיוניות. והנחש הערום, במודע או שלא במודע, מנתח ומאפשר את לידת האילה. רק חצוף שכמותו יכול להכיש יולדת בפי רחמה. אך ללא עזרתו המרושעת, האילה לא היתה יולדת.

תפקידו של הרע מתגלה כאן כשובר מסגרות קימות, כי לשם כך נוצר. אך גם אם כל כוונתו בשבירת מסגרות היא להרע, הכוונה האלהית עומדת מעבר לכוונתו שלו. שבירת הכלים מאפשרת לידת כוחות חיים גדולים יותר, ורעננים יותר, מהכלים אותם ניפץ הנחש. איוב, שהוכש, צריך היה ללמוד מתשובת ה' שהכשתו לא נגרמה בגלל חטאי העבר, אלא כזרז לחשיפת גודל העתיד.¹⁸(זוהר ח"ב דף לג ע"א.)

האילה מסמלת גם את הגאולה. הדבר מתואר בסיפור הנפלא על ר' חייא הגדול ור' שמעון בן חלפתא, שהיו מהלכים בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר ר' חייא הגדול לר' שמעון: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת¹⁹(ירושלמי ברכות ד:). אבל הכלים לגלותה הם צרים וחלקיים, והחוצפה, שבעיקבתא דמשיחא, היא המכישה את איילת השחר. היא השוברת את הכלים ומאפשרת לה "להמליט" את הגאולה. "בעיתותי גאולה מתגברת חוצפה. וסער מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם, מפני שאיננו ממלא את כל המשאלות כולן, מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאיננו מגלה את כל הרזים ואינו משביע את כל המאויים. בועטות הן בכל... בועטות וזועפות משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדות זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי ואין נחת... החלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם. אבל באמת לא היה פחד רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גיבורי כח יודעים, שגילוי כח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם..."²⁰אורות עמ' קכב..

בשאלה זו מנחה ה' את איוב ואותנו להבחין, שתפקידו של הרע, ההורס את הבנוי לפי מידת עולמנו, הוא לאפשר לידת עולם חדש, צעיר יותר, רענן ומלא תעצומות חיים. "יש ברשעה אומץ מיוחד, תוקף הרצון ועומק חיים, שהם תוכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר והטוב, ובטוחים אנו, שסוף כל סוף, תעבור הרשעה וישוכלל האדם ותשתכלל החברה"²¹אורות הקודש ח"ב עמ' תעח..

הנחש האמורי הכריח את האומה הישראלית להבחין בין מלכות בני רחל, שתפקידה לבנות את התשתית למלכות, לבין מלכות דוד, שמגלה את ההרמוניה שקיימת בבריאה.
הגבעונים נקראו על שם הנחש. הם היו אמוריים, אבל מכיון שעשו מעשה נחש נקראו "חוים" כי כשם שהנחש אמר: יודע אני שאמר לו הקב"ה, לאדם הראשון, "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", אמר הריני הולך ומרמה בהם והם הולכים ועושים ואני יורש את הארץ לעצמי, כך אמרו הגבעונים: יודעים אנו שאמר הקב"ה החרם תחרימם, וכתיב לא תכרות להם ולא לאלוהיהם ברית, הרינו הולכים והם כורתים עימנו ברית. מה נפשך: הורגים אותנו - עוברים על השבועה; קיימו אותנו - עברו על הגזירה. בין כך ובין כך נענשים, ואין יורשים את הארץ.²²ילקוט שמעוני ט יט.

כשם שנברא הנחש בגן עדן, ובחוצפתו הכריח את האדם להתמודד עם המוסכמות: הטוב והרע, בנוסף להתמודדותו עם הערכים המוחלטים: אמת ושקר²³מורה נבוכים א' פרק כ., כך גם חדר נחש האמורי לישראל. ובמהלך תיקון העולם ושיכלולו, כשהוקמה מלכות ישראל, הכריח את האומה להבחין בין מלכות שעה ומוסכמותיה למלכות דורות וערכיה המוחלטים. בין מלכות שאול, למלכות דוד.

לפני שנתגלתה גדולתו של יהושע, המנהיג מבני רחל, בהעמדת השמש והירח, חדרו הגבעונים אל תוך האומה. העובדה, שהנה הופיע "מלך ישראל", המנהיג את האומה ומובילה מנצחון לנצחון בקרב, מחלק את נחלותיה ולמוצא פיו נשמעים שני "מלכי השמים": "המאור הגדול" ו"המאור הקטן", יכלה לקבוע בקרב ישראל את הקונספציה, שזוהי פסגת המלכות בישראל. אבל מלכותם של בני רחל, בכל גדולתה ובכל עצמתה המוסרית והמבצעית, היא רק הכנה למלכות דורות: מלכותם של בית דוד.

צירי לידה רבים ליוו את לידתה של מלכות דוד. הרדיפות, שסבל דוד מבית ומחוץ, היוו שלבים בלידתה. אך בתפיסתה של האומה יכלה מלכותו להתפרש, לכל היותר, כהעתק משוכלל יותר ומוצלח יותר של המלכים הקודמים והנערצים של האומה: יהושע ושאול. כוחותיה הפיזיים של האומה התקשו "ללדת" מלכות השונה, במהותה, מן המלכות ה"מצליחנית" של בני רחל. קשה היה לתפוס מהי מלכות, שכל הוייתה היא התאמת חיי הנצח למציאות העולמית.

דוד המלך לא היה גיבור, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. הוא לא חיפש פתרונות מידיים לבעיות לאומיות, וכששר לא עמדו השמש והירח. להפך, הוא רקד ופיזז עם האמהות לפני ארון ה', והוא אפשר לכוחות החיים לתרום את תרומתם ביצירת ההרמוניה המלכותית, גם אם הדבר הצריך זמן רב. וכששר, שרו עימו שמים וארץ. השמים סיפרו כבוד אל, מעשי ידיו הגיד הרקיע, יום ליום הביע אומר ולילה ללילה חיוה דעת. הופעת ה' בעולם לא נזקקה לשידוד מערכות כי היא הופיעה בהרמוניה מלאה בתוכנו, ומתוכנו לכל המרחב.

קטני אמונה אינם מכירים בגודל מסוג זה. הם מקשים על לידתה של מלכות כזו, ושבע בן בכרי יוכיח בהכרזתו: "אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד"²⁴(שמואל ב' כ א.). הוא חיפש מלכות מרשימה. לכן זימן הקב"ה את הגבעונים, לשבת בפיתחה של מלכות ולהכישה כאשר יגיע הרגע להחדיר לתודעת האומה את עליונותה של מלכות דוד, שגם בית שאול נמסר בידיה.

מסופר בספר שמואל²⁵(שמואל ב' כא ובמדבר רבה ח ד.), ששלוש שנים רצופות לא ירד גשם בארץ-ישראל. דוד חשש שמא חטא גרם לכך ולכן חיפש בכל הארץ עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא מצא. כששאל באורים ותומים לסיבת הבצורת, נאמר לו, שגרם לכך רוגזם של הגבעונים, על ששאול הרג מהם שבעה אנשים. על פי חז"ל שאול לא הרג גבעונים כלל, אלא שכאשר הוא היכה את נב עיר הכהנים פסק מקור פרנסתם, והגבעונים ראו בזאת משום הפרת הברית שכרת איתם יהושע. דוד היה חייב לפייס אותם, וכל עוד לא עשה זאת עצר ה' את השמים. הוא ניסה לפייסם בדרכים שונות, לא חס על כבודו, וכמקבץ נדבות פנה בתחינה אליהם: "מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת ה'"²⁶שם כא ג.. הוא הציע להם כסף ונחלות, דיבר עם כולם יחד ועם כל אחד לחוד, אך הם באחת, לא מחלו ולא סלחו, אלא דרשו שיתנו להם שבעה אנשים מבית שאול להרגם. ולא היתה ברירה למלך... "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֲנִי אֶתֵּן"²⁷שם כא ו.. בעקשנותם זו וברצונם האחד, הרצון להרוג, גילו שלא מבני-ישראל הם. ישראל רחמנים, בישנים וגומלי חסדים, והללו, שחיו שנים רבות בקרב ישראל ובקרבת המקדש, נשארו אכזריים.

ארסיות נחשית זו הכריחה את דוד לשלוט במשפחת שאול עצמה, ובניתוח מכאיב שאין דומה לו, שתיאורו מעורר פלצות, ילדה האומה את המלכות, שבידיה ולשליטתה נמסרו כל הכוחות הפרטיים בישראל. אפילו משפחת המלוכה הקודמת הפכה לפרט, לעומת הופעת כלליותה.

תפקידה של מלכות שעה היה לבנות את המסגרת הלאומית בישראל, ושאול עשה זאת בצורה יוצאת מן הכלל. במשך שתי שנות מלכותו הצליח שאול לאחד את האומה, שהיתה מפוררת לשבטיה במשך כל תקופת השופטים, למלוכה אחת מגובשת. במאמציו ליצור מסגרת אחידה לאומה כולה, הוא לא היה סבלן כלפי הגבעונים שרימו אותה, ובקינאתו לבני ישראל ויהודה היכה בגבעונים²⁸שם כא ב.. אבל המסגרת המאחדת אינה פסגת המלכות. כשמלכותנו תופיע בעתיד בשלמותה, "וְיָצָא חֹטֶר" מגזעו²⁹(ישעיהו יא א.) של דוד, אז גם ישעשע יונק על חור פתן וההויה כולה תופיע בהרמוניה משעשעת. בינתים הנחש מכיש, וללא הכשתו בפי רחם האילה, היו האילה וולדה מתים. דוד לעולם לא היה יוצר מצב שבו תתנשא מלכותו על מלכות שאול, והאומה היתה עלולה שלא להכיר את ערכה של מלכות דוד, דבר שהיה גורם לניוונם של המלכות והאומה גם יחד.

את מעשה הנחש, שהכיש את האומה ואילצה ללדת את שלמות הופעת חייה, אנו חייבים להוקיר. אבל בהכשתו גילה הנחש גם את פרצופו האמיתי, ונדחה על ידי דוד כמי שאינו ראוי לבא בקהל ה'.

המגמה האלקית בכריתת הברית עם הגבעונים התבררה והושלמה כשבנה דוד את היסודות לבית-המקדש.
לצורך ההבחנה בין דרגות המלכות, לא הכביד ה' את ליבם של הגבעונים כשם שהכביד את לב יושבי הארץ האחרים. הוא איפשר להם לרמות את יהושע ואת ישראל, וזאת לפני שנתגלתה פסגת גדולתו של יהושע, האיש שייצג את פסגת רוממותם של בני רחל. לפני שהעמיד ילוד אשה את השמש והירח, חדרו הגבעונים לתחום חיינו. הנחש הגבעוני זומן לפתח המקדש וישראל, כחוטב עצים ושואב מים לעדה ולמזבח ה'. ולקראת גילוי פסגת כוחם של ישראל, הנותנים ערך, תוכן וחיים מלכותיים למהלכם התקין של כל מרכיבי ההויה, אז הכיש הנחש הגבעוני את האומה. עזר ללידה, ונדחה. מלכו הנצחי של העם הרחמן, הבישן וגומל החסדים, יכול היה להחליט לדחות מעל פנינו את העם האכזר, החצוף והמקנא לעצמו; מעשה, שיהושע היה מנוע מלעשותו עקב השבועה שנשבע.

דוד, שבנה את יסודות המקדש, היה האדם אשר בהחלטתו תלה יהושע את גורלם של הגבעונים. ואחרי שעשה כן, היה דוד חפשי לשיר שיר תודה. "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו, וּמִכַּף שָׁאוּל"³⁰(שמואל ב' כב א.), "עַל-כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. מגדיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה-חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם"³¹שם כב נ-נא..

לאחר חטא אדם הראשון, נוסף לרע התפקיד למרק את החטא
גם אם נאמר ונלמד, שתפקידו של הרע העולמי הוא לפרוץ דרכים לגאולה, לא נוכל להתעלם מכך שתפקידו גם למרק חטאים, אך מירוק החטאים אינו תפקידו היחיד, וטעו רעי איוב כשהחליטו שאין רע בלא חטא והסובל בוודאי חטא. הם קבעו: "זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ"³²(איוב ד ז.), אך אנו, שלמדנו את הפרק הראשון בספר איוב בו מתואר האיש כ"תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע"³³(איוב ב ג.), יודעים שלא זו התשובה בספרו של איוב. הידיעה על צדקותו, הידועה לנו על פי עדות רוח הקודש, לא היתה ידועה לרעיו, ולכן טעו בקביעתם. בעקבות טעותם ילמדנו רמח"ל, במסילת ישרים³⁴(מסילת ישרים פרק יא ע"פ ב"מ נח:): "אם באו חלאים עליו, לא יאמר לו כשם שאמרו חבריו לאיוב, זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד". הרמח"ל אינו שולל את האמת היסודית שבגישה זו, אלא מדריך שלא לאומרה לאדם בשעת צערו. דבר זה גובל באונאת דברים, כשם שאין לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים"³⁵(רמב"ם הלכות תשובה ז ח.).

בכל מקרה, שייסורים וכאב באים על הבריאה, יש לרע נקודת משען להשען עליה; "חטא קדמון", בטווח קצר או ארוך, שאותו הם ממרקים. גם האילה המסכנה, שלא חטאה בהיות רחמה צר, סובלת מחטא קדמון: "חטא חטאה הארץ, הכחישה את עצמה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את חילה להיות טעם העץ כטעם הפרי"³⁶(אורות הקודש ח"ב עמ' קמ.). תמיד נוכל לתלות את ייסוריו של אדם, וגם את יסורי איוב, בחטא אדם הראשון, ואת הסבל של שאר הבריות, בחטאה של האדמה ממנה צמחו. עיקר הקושיה, המוצגת בטענת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"³⁷(ברכות ז.), היא על היחס בין אחריותו של האדם לחטא, לבין עצמת העונש. אבל ההנחה, שביסודם של כל הייסורים מונח חטא כלשהו, יכולה להוות מושכל ראשון.

אם נדקדק, נמצא, שאת הרע ברא ה' בעץ הדעת טוב ורע. לא בחיים האנושיים, אלא בעץ בלבד. העץ נברא בעולם לצורך הבחנת הטוב. למרות פירותיו, לא היה האדם צריך לאכלו כדי להעמיק בדעת הטוב והרע, אלא רק להשתמש בו. השימוש בעץ לא נאסר עליו. מותר היה לאדם לגעת בעץ אך לא לאכול מפריו ולהחדיר את הרע לתוכו. הנחש, שהיה ערום מכל חיות העולם, נתאוה תאוה, ורצה להדבק בחוה אם כל חי. כוחות החיים, שנלקחו מצלעו של האדם והועמדו להיות עזר כנגדו, להפרות, לשכלל ולהמשיך את חיי האדם, שבתמימות שלמות חייו נועד לעבוד ולשמור את גן העדן, משכו את לב הנחש "והנחש היה ערום: מה ענין זה לכאן?... אלא ללמדך, מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם. ראה אותם ערומים... ונתאוה לה"³⁸(רש"י בראשית ג א.). הנחש, שרצה להגיע לגדולה בעזרת ערמה מחוכמת, בלי מסירות ועבודה, העמיק באשה את התודעה כאילו אמר ה', שגם מגע בעץ הדעת עלול להמית. כשראתה חוה שהמגע אינו ממית, התפתתה, אכלה מפרי העץ ונתנה לאישה.

רק לאחר חטא האדם, אחרי שהחדיר את הרע לתוכו באכילת פרי העץ, החלו הייסורים כעונש וכמירוק. נענש האדם, נתקללה האדמה בעבורו ונחשבה קיללתה לעונש על חטאה הקדמון, שצמצמה את חילה ולא הוציאה עצים שטעמם כטעם פרים, כפי שצוותה.

תרמית הגבעונים כעונש על תרמיתם של שמעון ולוי בשכם.
גם את פרשת הגבעונים רואים חכמים כפרק בייסורים הממרקים. את הפסוק המתאר את תרמיתם של הגבעונים, "וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה בְּעָרְמָה" (יהושע ט, ד) מפרש רש"י: "כמו שעשו בני יעקב בערמה, ובחמור אבי שכם, שהיה חוי, ויושבי גבעון מן החוי היו כמו שנאמר בעניין", ולכאורה משמע, שהצלחת הגבעונים מהווה עונש על תרמיתם של שמעון ולוי.

על המעשה הזה של בני יעקב, הדעות חלוקות אם היה חיובי או שלילי³⁹(רמב"ן בראשית לד יג.). גם אם נקבל את ההנחה, שהריגת כל אנשי שכם על חטאו של שכם בן חמור היה מעשה אסור, לא נבין מדוע היה עלינו להיענש על חטאם. שמעון ולוי הרי כבר ננזפו על ידי אביהם: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"⁴⁰(בראשית מט ז.). "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי, עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות"⁴¹רש"י שם..

השימוש בברית ובדרך הערמה כאמצעי לנצח במלחמה.
אכן, לא על הריגת אנשי העיר נענשו עתה ישראל בתרמיתם של הגבעונים, אלא על הדרך שבה עשו זאת. בין שהריגת כל אנשי שכם היתה מוצדקת ובין שלא, הערמה בה השתמשו, בדורשם מתושבי העיר למול את ערלתם, על-מנת להחלישם, יש בה ספיחי חילול השם. אין להשתמש בברית כאמצעי למטרה. והפגיעה הזאת באות ברית הקודש, היתה צריכה להתמרק. באותו מטבע שבו חטאנו, גם שילמנו. בני יעקב השתמשו בערמה וניצלו את רצונם של החוים להידבק בנו, והחוים ניצלו את תשוקתנו לשלום עולמי ובערמה גרמו לישראל לכרות ברית איתם. אלו וגם אלו הלכו בעקבותיו של הנחש, שניצל את תשוקתה של האישה לדבקות בה'. כולם השתמשו בערמה, והפנו את תשוקות החיים הגולמיות לכיוונים בלתי רצויים.

תפקיד החכמה לשמש כלי להגשמת מגמת העולם, אבל כאשר המגמות נקבעות על פיה, סכנתה מרובה.
הערמה היא חכמה⁴²(רש"י בראשית לג יג.). והחכמה היא הכלי המשוכלל ביותר שהופקד בידי האדם לתיקון העולם⁴³מורה נבוכים א, פרק א.. אבל היא כלי בלבד, לחיים עצמם, שהם התוכן, ואבוי למי שהופך את הכלי לעיקר. על האדם לשלוט בחכמה, ואז יוכל לפעול גדולות ונצורות. אך כאשר הוא מאבד את השליטה עליה היא עלולה, בניתוחיה ובהגדרותיה, לכרסם כל חלקת חיים או לבנות את כבשני אושוויץ.

בסנה לימד הקב"ה את משה לקח זה, כשנתן לו את האות הראשון להצלחת שליחותו: תחילה אמר ה' למשה להשליך את המטה מידו, המטה הפך לנחש מאיים, ומשה נס מפניו. כששב משה ואחז בזנבו, חזר הנחש להיות למטה אשר בעזרתו הוציא משה את ישראל ממצרים⁴⁴(שמות ד ב-ד.).

הנחש, שחש את חוסר שלמות ההויה הרגיש את צער הניתוק ממקור החיים. לעומתו אדם, שתפקידו כיחיד היה לשמר את הבריאה ולא להעלותה, הסתפק בקיים.
את הפסוק "כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס"⁴⁵(קהלת א יח.), משליכים חז"ל על הנחש הקדמוני⁴⁶(בראשית רבה ט.). לדבריהם, הנחש מבטא את הכעס העולמי העצור בהויה, על ניתוקה ממקור החיים בעצם בריאתה. אפילו בהיותה בגן עדן, כשכוחות החיים שבה זרמו בשפעת עדנים ונהרות יצאו מעדן להשקות את הגן, גם אז היה העולם מצומצם בגנו של עדן ולא בעדן עצמו. באותה עת, לא ידע האדם להדריך את כוחות החיים לתפקידיהם הנכונים. הוא אמנם קרא את שמו של כל חי⁴⁷(בראשית ב יב.) (ומי שחשב, שכל עוד לא אכל מעץ הדעת טוב ורע, היה האדם חסר חכמה, תבא עובדה זו ותטפח על פניו) - אבל קריאת השמות, הגדרת כל כח מכוחות החיים, אינה מעניקה להם את חדוות החיים. זו יכולה להופיע רק בהתעלות המתמדת. כל עוד לא ניתנה תורה לאנושות, לא ניתנה לה הדרך להתעלות ולהעלות את הברואים עמה.

אדם הראשון במעלתו העליונה, "זיהרה עילאה דאדם הראשון", "העולה עד למעלה מהאספקלריה המאירה של נבואת משה רבנו". הוא נתבע "לעבדה ולשמרה בגן עדןֹ לאכול מעץ החיים ולא לדעת משום רע"⁴⁸אורות הקודש ח"ב עמ' תצג., אך לא להעלותו. תפקיד עילוי העולם היה שמור לציבור האנושי, שהיה עתיד להיולד במשך הדורות: ישראל. אדם הראשון הזדהה עם העולם וההוייה כמות שהם. חז"ל מבטאים זאת בלשון בוטה, ואומרים שהאדם הלך לישון בשעה שהנחש פיתה את חוה⁴⁹(בראשית רבה יט ג.). כיציר כפיו של ה', וכמי שנפח בו ה' "נשמת חיים" ו"מאן דנפח מתוכיה נפח"⁵⁰תניא פרק ב בשם הזהר., לא הרגיש את ה"טרגדיה העולמית", שב"ירידה מאלוהיות לעולמיות, שהיא כמו השפלה ומיתה נוראה, אשר כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מריבוי כשרון וקנין למיעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה"⁵¹אורות התשובה יא ד., באותה עוצמה שחשו בה הבריות האחרות. ומכיוון שראה את עצמו כיחיד, הרשה לעצמו להסתפק בקיים, ולהנות מן המציאות כפי שהיא.

כשמציאות החיים אינה הרמונית יכול הרע להיאחז בכוחות טובים הפורצים ממסגרתם ולהוליד גילויי חיים מעוותים.
הנחש, בעל החיים שהיה ערום וחכם מכל בעלי החיים האחרים ולא זכה לתחושת השלמות וההזדהות שזכה בה האדם, הרגיש את צער הניתוק יותר מבעלי החיים האחרים. אך בחכמתו כי רבה, במקום להפנותה לשכלול הופעת חייו, התאווה לחוה והפנה את חכמתו למציאת דרכים של יצירת גילויי חיים מעוותים. כיוון שרצה לזכות בחוה לעצמו, פיתה אותה וניצל את צדקותה היתרה, כשהכריזה שאסור לה אפילו לגעת בעץ הדעת. הוא דחף אותה על העץ, וכשנגעה בו וראתה שלא אירע לה דבר, מצא את הקרקע מוכשרת להחטיאה ולהטעימה מפריו, באומרו, שכשם שלא מתה בנגיעה לא תמות גם באכילה.

כנחש הקדמוני גם הנחש החוי, שכם בן חמור, ניצל את צדקותה היתרה של דינה, שהיתה "יצאנית" לדבר מצוה⁵²(רש"י בראשית לד א.) ויצאה לראות בבנות הארץ. גם מתק שפתיו והבעת רצונו המתרפסת להפוך לחלק מהאומה הישראלית לא יוכלו למחוק את העוול הנורא שבאונס ואת הפגיעה הנוראה בישראל, "כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל"⁵³(בראשית לד ז.). כשם שהצטדקותו של הנחש הקדמוני, "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין"⁵⁴(סנהדרין כט.), לא הועילה לו להנצל מהעונש.

למעשהו של הנחש הקדמוני מוצאים חז"ל מקור, בתשוקה לטוב: הוא שאף להידבק במקור החיים, והוליד נשמות של עולם התוהו⁵⁵(זוהר בראשית דף לו.). גם למעשהו של שכם נוכל למצוא סיבה דומה: על הצעתם הנדיבה של חמור ושכם בנו לבני ישראל, לקשור איתם קשרי ידידות, כי ברשותם ארץ "רַחֲבַת-יָדַיִם", אומר אור החיים הקדוש⁵⁶(דברים כא יא.), שהמילה רחב"ת היא ראשי תיבות של שמו של התנא הקדוש ר' חנינא בן תרדיון, אשר נשמתו היתה גנוזה בשכם ונולד מצאצאיה של דינה. ואף-על-פי-כן, למרות התשוקה והדחף האדיר שמלאו את ישותם של השניים, אין הצדקה לעוול שגרמו. גם כעסם של בני יעקב היה מוצדק. אבל על העוול, שגרמו לערך העליון של הברית - שהיא ביטויה של קשר האהבה הבלתי אמצעי בין רבונו של עולם ובינינו - בהפקרתה ובהפקדתה בידי ערלי לב, נענשנו בכריתת ברית לגבעונים. בני יעקב חטאו בטשטוש היחודיות הישראלית, זו המובדלת מן העמים כהבדל בין שמים וארץ ובין קודש לחול, ונענשנו בכך שהגבעונים פרצו את מחסום היחודיות הישראלית והעזו להערים עלינו.

רק בעזרת "רוח אפנו משיח ה'", דוד מלכנו, השתחררנו מחרפת הברית הזו. ודוד מלך ישראל חי וקים⁵⁷(ראש השנה כה.).