מעבור הארץ; יהושע · פרק 17

למלחמת מעלה בית-חורון יצא יהושע מתוך מחשבה אנושית, וזכה להסכמה אלקית.
חמישה מלכים התאחדו למלחמה בגבעונים, על שכרתו ברית עם ישראל. הגבעונים קראו ליהושע לעזרה, ויהושע נענה לקריאתם. בתושיה רבה עלה יהושע עם כל צבאו מהגלגל לגבעון, בלילה אחד, והפתיע את חמשת המלכים וצבאותיהם. הוא רדף אחריהם דרך מעלה בית חורון. "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית-חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ, רַבִּים אֲשֶׁר-מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד, מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב" (יהושע י, יא).

תוך כדי מהלך הקרב אמר יהושע לשמש לעמוד בגבעון ולירח בעמק אילון, והשמש והירח נשמעו לו ועצרו את מהלכם, כיום תמים. הלוחמים גילו את חמשת המלכים מתחבאים במערה, ובפקודת יהושע לא עצרו את שטף הקרב, אלא סגרו אותם במערה בעזרת אבן גדולה. בתום הקרב הובאו המלכים אל יהושע, הומתו ונתלו.

כבר בשלב ההחלטה, לצאת למלחמה זו, אנו מוצאים שילוב מופלא בין מחשבת אנוש לבין הרצון האלהי. יהושע החליט לצאת לקרב מתוך שיקול דעת מוסרי ועל-פי נתונים אנושיים. אפילו לא לשם המשך קיום מצות "מלחמת מצוה". הסיבה להחלטתו היתה הברית השגויה שכרת עם הגבעונים, ברית שנכרתה למרות שאת פי ה' לא שאלו, אבל יהושע הרגיש שהוא מחוייב לה. למרות זאת, בעת המסע זכה יהושע להסכמה אלהית להחלטתו; "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אַל-תִּירָא מֵהֶם, כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים" (יהושע י, ח).

שיתוף הפעולה המושלם בין הנס ובין הטבע.
כבר בשלב הראשון של הקרב אנו לומדים, שיהושע ניצל את גורם ההפתעה: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, פִּתְאֹם כָּל-הַלַּיְלָה עָלָה מִן-הַגִּלְגָּל" (יהושע י, ט), והקב"ה סייע והמם את צבאות חמשת המלכים. כתוצאה מכך: "וַיַּכֵּם מַכָּה-גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן" (יהושע י, י) (מלשון הפסוק לא ברור מי היכה, ה' או יהושע). לאחר השלב הראשון המשיכו בני-ישראל לרדוף אחרי הצבא הנס על נפשו, וכסיוע למאמץ הרדיפה: "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית-חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם" (יהושע י, יא).

כשנשווה מלחמה זו למלחמות הקודמות, נמצא, ששיתוף הפעולה בין הנס ובין הטבע במלחמה זו היה מושלם. ביריחו קדמה פעולת הנס לפעולה האנושית, נפילת החומה בנס אפשרה ללוחמים להיכנס אחר-כך לתוך העיר ולהרוג את יושביה. בעי הוכרע הקרב במהלך אנושי טבעי, כשרק התכנון היה על-פי הדרכת ה'. במלחמת מעלה בית חורון היתה שותפות מלאה, הפעולה האלהית הניסית והפעולה האנושית הטבעית השלימו זו את זו בהרמוניה. הן היו בזמן אחד ובתחום אחד: יחד הכינו באויב, כשכל כח מסייע לכח האחר. בנקודת חיבור זו בין שמים לארץ, אמר יהושע "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (יהושע י, יב), ולפקודתו עצרו השמש והירח את מהלכם ולא המשיכו לנוע במשך כיום תמים. מה היתה מטרתו של יהושע, בעצירת השמש והירח? אם היה זה כדי לאפשר ללוחמים לסיים בהצלחה את המרדף אחרי הכוחות הנַסִים, היה עליו לבקש שהקב"ה יגביר את זרם מטר האבנים, ולא לצוות על שינוי קוסמולוגי מרחיק לכת של עצירת גרמי השמים. נראה שיהיה זה פשטני מדי, להסביר מאורע מלא הוד שכזה כמהלך אסטרטגי בלבד.

כשפקד יהושע על השמש והירח לעמוד היתה זו שירה שבטאה את מהלך חייהם של ישראל.
חז"ל מתייחסים לפקודתו של יהושע כאל שירה¹(מכילתא בשלח פרשה א.). את המילים "אָז יְדַבֵּר", בפסוק "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ... שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם", מתרגם יונתן בן עוזיאל במלים "בכן שבח" מלשון שיר ושבח (ולא "אז פיקד יהושע", או "אז ציוה יהושע", או אז "מילל (אמר) יהושע"). חז"ל מוסיפים ומתארים, שבשעה שאמר יהושע לשמש ולירח לעמוד, אמר השמש ליהושע: "אתה אומר לנו שנידום?! והרי אנו אומרים קילוסו של הקב"ה, שנאמר מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'", אמר להם יהושע: "שתקו, ואני אומר שירה". שנאמר: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לה'", ואין אז אלא שירה, שנאמר: "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה"²(מדרש תנחומא אחרי מות ט.). שירתו של יהושע גברה על שירת השמש והירח וכאשר שר יהושע נשמעה שירה חדשה, שהשמש והירח לא יכלו להשתלב בה. אך מה שר יהושע? והיכן שירתו כתובה? הֲלֹא-הִיא כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר" (יהושע י, יג) יש מפרשים, שדברי שירתו נכתבו ב"ספר הישר" שאבד (דעת מקרא). אך אם נעמיק ונרחיב את המושג "שירה", נמצא את ספר הישר ואת השירה הכתובה בו.

בדרך כלל "שירה" פירושה ביטוי מילולי, וכאן לא נמצא ביטוי כזה. הרב מסביר "שהשירה היא הבעה שיכלית עליונה"³עולת ראיה ח"א עמ' ר.. אך אם ביטוי מילולי של מהלך שכלי עליון נקרא שירה, על אחת כמה וכמה כשהביטוי הוא בכל כחות החיים יקרא שירה⁴עין אי"ה ברכות עמ' 357 "והעניינים הכלליים נלמדים במעשים, לא באמרים".. וכשהאומה כולה חיה ופועלת בגדלות וביושר ומביעה את המגמה האלהית, זוהי שירה "כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר". חז"ל מפרשים ש"ספר הישר" הוא ספרם של האבות⁵ע"ז כה. וראה שיחות הרב צבי יהודה פרשת ויחי סדרה ב., שהיו ישרים וידעו להתאים את חייהם ביושר ובהתאמה למגמה האלהית. אנו לומדים בחומש על עובדות חייהם של האבות. חיים של אהבה ושנאה, מלחמות ושלום, עבודה וגמילות חסדים. כל עובדות החיים האלה הופכות להיות תורתנו הנקראת שירה⁶(דברים לא יט.) משום שהיא מבטאת את דבר ה' בעולם. גם כשהופיעה בעולם שותפות מלאה בין העשיה הישראלית ובין הפעולה האלהית, היתה זו שירת חיים ושירת ההויה כולה המותאמת ביושר כלפיה. זו היתה שירתו של יהושע, האיש שבהנהגתו נוצרה השותפות המלאה בינינו ובין רבונו של עולם, במלחמה. לא במקרה, אותיות שם עמנו הן אותיות המילים "ישר-אל" ו"שיר-אל"⁷מדרש תהלים מזמור ד פסקה ג.: כשעם ישראל חי את חייו ישר-אל, ישר עם אל, הרי הוא שר שיר-אל. אין דוגמא לשיר נפלא כזה, "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא, לְפָנָיו וְאַחֲרָיו, לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ. כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע י, יד). "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד, עַד-יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו". המציאות השירית, שנתגלתה במלחמת בית-חורון, נחקקה בהויה ומאז מצפה העולם לימים בהם תתגלה שותפות זו לא רק במלחמה אלא בחיי יום-יום. מיום תת ה' את האמורי ביד ישראל (יהושע י, יב) כאילו עצרו השמש והירח את מהלכם החי, בצפיה ליום בו יקום עמנו באויביו.

גם כיום, כשאנו צופים בשמש ובירח הנעים במסלולם, יודעים אנו שהסיבוב הזה הוא טכני. אבל בעומק פנימיותם, המתאימה לעומק פנימיותנו, עומדים השמש והירח ומצפים יחד עימנו לרגע בו יקום גוי אויביו. הלא היא כתובה על ספר הישר.

בפעמים האחרות שעצרו גרמי השמים את מהלכם, היה זה בגלל זכויותיו של אדם מיוחד, ואילו כאן הם נעצרו בזכות האומה.
אם נכונים דברינו, עצירת השמש והירח לא היתה אמצעי לסייע לעם בקרב. היתה זו תופעת לואי, שהתחיבה מן הקשר שנתגלה כאן בין הקב"ה לישראל. על פי זה נבין, מדוע אין התורה מספרת שגם בימי משה, במלחמת האמורי, עמדו השמש והירח. בילקוט מובא⁸(ילקוט שמעוני יהושע כב.) ש"כשם שעמדו ליהושע כך עמדה לו למשה", ומוזכר שם שגם לנקדימון בן גוריון עמדה השמש. כשנסים אלו ארעו למשה ונקדימון, היה זה בזכותם האישית, והדבר לא ביטא את מצב האומה. ואילו כאן מבטאת עמידת השמש והירח את הנדבך הנוסף בהתעלות האומה, בו הופיע הקשר הישיר והאינטימי בינה לבין ריבונו של עולם. לעומת דרגה נעלה זו כל שירת הטבע נראית טפלה וחסרת טעם, ולכן "הצדיעה" כל ההויה לאומה הישראלית בעמידת דום.

אגב: הלוחמים, שלחמו בין גבעון לעמק אילון, ראו את השמש מזרחה לירח, בגובה השמים. מצב כזה יכול להיות רק בשעות הבוקר המאוחרות של ימי סוף החודש, ואם נסביר שיהושע העמיד את השמש והירח כדי שהעם יספיק לסיים את הריגת אויביו לפני חשיכה - מדוע אפוא חשש יהושע כבר בבוקר, שהעם לא יספיק להרוג את כל אויביו עד הערב? בייחוד כשהמתים מאבני הברד היו רבים מאלו שנהרגו בחרב (יהושע י, יא)? גם מכאן משתמע, שלא היה זה נס לצורך צבאי. היתה זו הצדעה לנצח ישראל, שהופיע ונחקק בכתיבה בספר הישר של האומה כולה.

לאחר שנוצר הקשר האלקי בעומק חיי האומה, חשב יהושע לשוב לגלגל על-מנת לממש עצמת חיים זו. אבל טרם הגיע השעה ועל העם להלחם את מלחמותיו, רק אז יעלו גם כל היחידים למדרגת הכלל.
כשכתב יהושע את פרק י' (והדברים נכתבו בנבואה על פי ה'), הוא כתב, מיד אחרי תיאור עמידת השמש והירח: "וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, אֶל-הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה" (יהושע י, טו). אי אפשר לומר שפסוק זה מתאר מציאות שהיתה, הרי מיד אחר-כך ממשיך הפרק בתיאור המלחמה. המלבי"ם מסביר שפסוק זה אינו מתאר את המציאות כי אם את כוונתו של יהושע לשוב לגלגל כבר בשלב זה. ניתן לומר, שיהושע חשב שדי במה שנעשה עד עתה. הפרטים המתוארים לאחר מכן הם משניים, וכאילו בחוסר עניין וחשק נכתב אחר כך שגם את יעזר כבש יהושע ואת לבנה ואת לכיש, וערים רבות נוספות.

שלוש המלחמות הראשונות בספר יהושע תארו שלוש מדרגות, ביישום הקשר בינינו ובין רבונו של עולם. ביריחו: נס וטבע, בעי: טבע ונס, ואילו במעלה בית חורון הופיעו החיים הישראליים ממקורם, ובהם מתאחדים ומתלכדים הנס והטבע. בשלב הזה חשב יהושע לשוב לגלגל ולהתחיל לממש את עצמת החיים הזאת בחיי היום-יום, להפיל את הגורל על הנחלות ולנחול את הארץ. אבל טרם הגיעה השעה; בכוחו ובהנהגתו של יהושע אמנם נוצר הקשר בעומק חיי האומה, אבל האומה עצמה צריכה היתה עדיין להתרגל להלחם את מלחמת חרותה הרוחנית והחמרית בעצמה. רק בתום הקרב "לא-חרץ לבני ישראל לאיש את-לשנו" (יהושע י, כא), כי אז עלו גם כל היחידים בישראל לדרגה שהקרינה על כל סביבם את יראת הרוממות.

ביציאת מצרים, כשהופיע הכח הכללי של האומה, למדנו ש"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"⁹(שמות יא ז.). ואילו כאן, בעקבות קרב זה, "לֹא-חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאִישׁ--אֶת-לְשֹׁנוֹ"(יהושע י, כב). לא לכלל בלבד, אלא לכל איש: ולא כלב בלבד לא חרץ, אלא כל בריה שהיא לא חרצה את לשונה. ומפרש בעל המצודות: "לא חרץ לאיש: רצונו לומר אפילו לאיש אחד, בהיותו יחידי, לא חרץ עליו מי לשונו לדבר מאומה כי נפל פחדם על הכל".

תמה רבי ישעיה, בשעה שעסק בפרקי שירה והגיע לשירתם של הכלבים, "הכלבים, שכתוב בהם וְהַכְּלָבִים עַזֵּי-נֶפֶשׁ, לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה¹⁰(ישעיהו נו יא.), יזכו לומר שירה? נענה: כלבים, כתיב בהם וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנו על כן זכו לומר שירה"¹¹פרקי שירה ילקוט שמעוני שמות יא קפז..

ביציאת מצרים האיר הערך הכללי של האומה, ואפילו הכלבים, שבדרך כלל אינם מסוגלים להבין את המשמעות של ערך כי עזי נפש הם, סגרו פיותיהם והפסיקו את נביחותיהם. גם עזותם של הכלבים התמסמסה בפני הופעת הכלל, כי לחלוחיות של הכרת ערכים יש בהם (ולכן גם מעבדים עורות של ספרי תורה בצואתם). לחלוחית זו מאפשרת להם להצטרף לשירת ההויה כולה, ולכן כש"הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ", "יַחַד, הָרִים יְרַנֵּנוּ" ו"נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף", הם מצטרפים לשירה ואומרים "וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי-ה' עֹשֵׂנוּ"¹²(תהלים צה ו.). אמנם כל שירתם היא שירת הכנעה והתבטלות, אין בה ערך כפי שקיים בשירתם של החתול, היונה ואחרים, אבל גם זוהי שירה.

לעומת זאת, אחרי הנצחון במעלה בית חורון התגלו גם הפרטים כמבטאים בצורה ישירה את ערכו של הכלל, ולא חרץ גם לאיש היחיד את לשונו. כי "היחס של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה, מכל היחוסים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות... לא כן בישראל... הכלל נותן נשמה ליחידים"¹³אורות, אורות ישראל ב ג.. ולא רק הכלבים בעלי האינסטינקטים לא חרצו לשונם, אלא גם בני אדם. בבחירתם החופשית יכולים בני האדם לגמד כל ערך, אך גם הם לא העזו לחרוץ את לשונם בפני הגילוי השלם של איחוד האידיאות האלהית והלאומית. "לא חרץ עליו מי לשונו לדבר מאומה כי נפל פחדם על הכל", "על-ידי תוספת שפע רוח הקודש באומה יתגדל הקשר שיש בין הפרטים אל הכלל"¹⁴אורות, אורות ישראל ב ז..

הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין קץ, אי אפשר לה להתכוץ, מוכרחת היא להתפשט על כל אלה מליוני הנפש הישראליות שלנו¹⁵אורות, אורות ישראל ג יא..

אם במהלך הקרב לא הוקדשה תשומת לב לתפיסתם של חמשת המלכים שנלחמו בנו, הרי שבשוך הקרב התפנה יהושע לחנך את צבאו ולחזק, בקציניו שהלכו אחריו, את הביטחון ש"כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-אֹיְבֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם" (יהושע י, כה). המלכים הוצאו מן המערה ויהושע אמר לקציניו, לעיני כל ישראל: "קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת-רַגְלֵיכֶם עַל-צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה". כך הוא חיזקם ואמצם, כדי שיוכלו להמשיך במשימה גם אחרי שהוא עצמו יסיים את תפקידו.