מעבור הארץ; יהושע · פרק 14

השיאה לשלום וההתגברות על טומאת המוות מהוות יסוד מרכזי בחזון עם-ישראל.
שאיפת השלום היא אחת השאיפות הגדולות והעמוקות ביותר, בישראל. את תפילותינו אנו מסיימים ומסכמים בתפילת "שים שלום, טובה וברכה"¹סוף תפילת עמידה., וחותמים בפסוק: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". חז"ל מפליגים בשבחו של השלום: "גדול השלום, שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום"²(ילקוט שמעוני, תהלים תשיא.). תלמידי חכמים, במהותם ובתפקידם, חייבים להביא את השלום; "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"³(ברכות סד.). חזון השלום הנבואי הוא החזון הגבוה ביותר, שיכול אדם להעלות על דעתו כחזון של שלמות: וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה⁴(ישעיהו ב ד.).

לא רק לשלום בין בני אדם מלמדים אותנו הנביאים לשאוף, אלא לשלום בין היצורים כולם: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ", "וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן"⁵(ישעיה יא ו-ח.). ובתורה עצמה הובטחנו: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"⁶(ויקרא כו ו.). לא רק מלחמה לא תתחולל בארץ, גם חילות מזוינים לא יעברו בה. למדנו ש"המוות מום הוא ביצירה"⁷אורות הקודש ח"ב עמ' שפו., הוא נוצר עקב חטאו של אדם הראשון, ומה שנגרם בעקבות חטא ייעלם בתשובה. בעתיד יפסק כל מוות בעולם, ובודאי המוות שמביאים בני אדם על עצמם, במלחמה.

אמנם לא במפורש, אך ברמז, קבעה התורה מצוה שאמורה להחדיר לתודעה הישראלית את שאיפת ביטול המוות: מצות 'פרה אדומה'. המוות מטמא, אך טומאתו היא שקרו, כי מה שהוא באמת התגברות החיים, נראה בעינינו כחידלון, מוות, מצב ללא מוצא⁸ראה אורות הקודש ח"ב עמ' שפ.. החי הנפגש עם המוות מזדעזע ומאבד את אמונו בחיים, וזו היא הטומאה. ואולם נצטוינו בתורה להיטהר מטומאה זו ולהתעלות מעליה, ובקיומה של מצות 'פרה אדומה' אנו שומעים את הקריאה להיטהר מחרפת הטומאה. ובאמונתנו הגדולה אנו יודעים, שלא די שיפסק המוות אלא שגם אלו שמתו כבר, סופם שיקומו לתחיה.

רעיון זה, רצון ותקוה אדירה אלו, יש בהם כדי להעלות את האדם מן הדכאון המוחלט הנובע מן המחשבה, שגורלו של האדם נחתם. הם מעודדים נדכאים, ומשחררים אותם מהשפעת המוות וספיחיו.

מצד שני עלול ה"טהור", שיודע שסופו של המוות להתבטל, לחזק את לבו ולחשוב שכוחו ועוצם ידו עשה את חילו וכי לית דין ולית דיין. על כן אפר פרה מטמא את הטהורים, כשם שהוא מטהר את הטמאים. וגם העובדה, שתחית המתים אינה מובטחת באופן מפורש בכתוב, נגזרת מסיבה זו. יתכן, שעל הכנעת הלב בעקבות יראת המוות דרש רבי מאיר: "טוב מאוד - טוב מות"⁹(בראשית רבה ט ה.).

תכלית המלחמות המתוארות בספר יהושע היא להביא את העולם לשלמות, ומטרה זו מצריכה לעיתים שימוש בכוח.
למרות שאיפתנו האדירה לשלום, מחלקו הראשון של ספר יהושע אפשר להתרשם, כאילו יהושע עצמו אהב מלחמות. תחושות הסיפוק והשמחה, המלוות אותנו בלימוד נצחונות עמנו, וההזדהות עם הצד החזק והמנצח, גם מחשידה את עצמנו בעינינו: שמא שוחרי קרבות אנחנו, והעזרה האלהית לצבאות ישראל מאמתת בעינינו את הכינוי "ה' אִישׁ מִלְחָמָה"¹⁰(שמות טו ג.). היו שדרשו, בעקבות הרושם הזה, להפסיק ללמד בבתי הספר את ספר יהושע, שהוא לטעמם ספר מיליטנטי. לא הזכרתי דעה זו כדי להתווכח איתה, אלא כדי להדגיש עד כמה מרשימים תאורי המלחמות בספר. ואולם רושם זה נובע מראיה חלקית של העובדות.

הרמב"ם קובע, שלפני המלחמות שלח יהושע שלוש אגרות ליושבי הארץ. בראשונה אפשר להם להגר: "הרוצה לברוח יברח", בשניה קרא להם לשלום: "הרוצה להשלים ישלים", ורק השלישית היתה: "הרוצה להלחם ילחם"¹¹(רמב"ם הלכות מלכים ו ה.). יושבי הארץ בחרו באפשרות השלישית, וזאת מפני שה' חיזק את לבם לקראת המלחמה "לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (יהושע יא, כ). היה בזה חשבון אלהי לביעור הרשע האנושי, ואנו "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"¹²(ברכות י.). את החשבונות האלהיים איננו מנהלים. עלינו, בני האדם, מוטל להתנהג כבני אדם ו"אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"¹³(רמב"ם הלכות מלכים ו א.). כך פוסק הרמב"ם חד משמעית, וקובע שיהושע אכן עשה זאת.

מלחמות יהושע לכיבוש היו מלחמת מצוה לכל הדעות, שהרי הארץ הזו ארצנו היא. רש"י הראשון על התורה מלמדנו, שאם יאמרו לנו: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים", נענה, שבורא העולם נתן את הארץ הזאת לישראל¹⁴(רש"י בראשית א א.). זו היתה המחשבה האלהית המקורית בבריאת העולם והנה הגיע הזמן להגשימה, לא רק לתועלתנו, אלא לתועלת העולם כולו. לא ׳׳נו אלי קרב, אך כשעמדו שבעת העמים בפנינו, לא נרתענו. נלחמנו בהם בעזרת ה', בתושיה, בדבקות, במסירות ובהצלחה. הנצחון בקרב אינו פסגת שאיפותינו, אדרבא: אנו מצפים ליום שבו "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"¹⁵(ישעיהו ב ד.). קיבלנו על עצמנו לתקן את העולם ולהביאו לרמה מוסרית גבוהה, בה יכתתו בני האדם את חרבותיהם לאתים ואת חניתותיהם למזמרות, וכדי להצליח במשימה זו יש לעתים צורך לאחוז בנשק. כיוון שהאמנו בצדקת דרכנו, ידענו את טוהר נשקנו.

המשורר דוד שמעוני כתב:

אתה השואף לצדק, היה חזק.
היה חזק והיית ישר והיית צודק.
כי אין דבר מסייע לרשע, תומך בעוול, מחזק את האלימות, כחולשה.
כי לא די שהחלש אין בכוחו
להתקומם נגד הרשע,
להלחם בעושק,
להסתער על הזדון...
החלש מטפח בלב האלם את הבטחון כי אין דין ואין דיין,
החלש מפחד מפני החובות שהכח מטיל עליו.

ואכן היינו חזקים, וידענו כי ה' אלהינו נתן לנו את הכח לעשות את החיל הזה. אנחנו היינו אלה שפרסמנו בעולם שיש דין ויש דיין, שיש לעולם מטרה, וקיבלנו על עצמנו את האחריות להביא את העולם למטרתו. כיוון שערלת הלב האנושית לא יכלה להבין ולקבל את המגמה הזו, הוצרכנו להשתמש בדרכי שכנוע משניים בשפה שהיתה מקובלת, אז, על המין האנושי.

נתבונן ונראה, שלא חגגנו אחרי אף אחד מנצחונותינו. לא בקשנו סליחה שנצחנו, אבל האם לא היה מתאים שבתום קרב, או בתום הקרבות כולם, נחגוג ונתפרק מן המתח, ונודה לה'?! לא היה נצחון אחד בקרב, שבעקבותיו היתה הילולה כלשהי!

בתום הקרב בעי היה על ישראל לשוב ולהזכר בתכלית האמיתית של המלחמה.
מלחמת העי היא המלחמה ה"מלחמתית" ביותר, המתוארת בספר יהושע. במלחמה זו לא היה נס במובן הרגיל של נסים, והאומה היתה חשופה בפעם הראשונה לחויית הקרב במלוא אכזריותה. הרגנו אנשים, נשים וטף שהיו מפוחדים וחסרי אונים, בין שני מחנות הצבא הישראלי, ו"לא-היה בהם ידים לנוס הנה והנה" (יהושע ח, כ). את שלל העיר בזזנו, ואת מלכה תלינו. מלחמה זו יכולה היתה להיות מלווה גם בשאיפות נקם, על מות כשלושים ושישה איש בנסיון הראשון לכבוש העיר, והנצחון היה יכול לספק תחושה זו. הנצחון היה יכול גם להתפרש כמחילה, שמחל הקב"ה לאומה אחרי חרון אפו על מעילת עכן, וזו כשלעצמה היתה יכולה להיות סיבה לחגוג. תחושת הספוק, על הצלחת התכנית ועל הבצוע המדויק והמשולב של הכוחות, גם היא היתה יכולה להוות מקור שמחה. אבל לא חגגנו.

בתום הקרב עלינו להר גריזים והר עיבל, בנינו מזבח וכרתנו ברית. במקרא נאמר: "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר עֵיבָל... מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא-הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה', וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים" (ח, ל-לא). אמנם זה עתה השתמשנו בברזל בקרב, אבל היה עלינו לשוב ולהזכר, שאחיזתנו בנשק אינה מטרה, והיה עלינו להזכר בשאיפות השלמות והשלום הגדולות שלנו. בנינו מזבח, ולבניינו לא השתמשנו כלל בברזל, המקצר חיים¹⁶(רש"י שמות כ כב.), אלא הקמנו אותו מאבנים שלמות. על המזבח הזה הקרבנו תחילה עולות כליל לה', להדגיש שרחוקים אנו מן הרכושנות הבוזזת, ואחר כך הקרבנו שלמים, ושלמים לשם שלום הם באים¹⁷רש"י ויקרא ג א "שלמים, שמטילים שלום בעולם". על המזבח הזה כתב יהושע את משנה התורה (ח, לב) וחז"ל מלמדים אותנו שהוא כתב בשבעים לשון¹⁸(סוטה לב.), כתיבה המבטאת את שאיפתנו, להנחיל את יסודות המוסר לאנושות כולה. בעת ההיא, כשעמי כנען נאחזו בציפרניהם בארצנו, עדיין לא היתה האנושות מסוגלת לקלוט שאיפה נשגבה זו.

חז"ל מדייקים מלשון הפסוק "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ" (ח, ל): "בנה לא נאמר אלא יבנה, מכאן שתהיה תחית המתים"¹⁹(סנהדרין צא:). שיהושע עתיד לבנות את המזבח כשיגיע העולם לשלמותו, ולא יהיה בו מוות כלל. בעת ההיא גם המתים יקומו לתחיה, כל שכן שלא נצטרך לעזרת החרב כדי לבטא את רצון ה' בעולם. בינתיים הוקם המזבח מאבנים שלמות, בשכם, בדרך להר בית ה', שבעתיד יתנשא מגבעות וינהרו אליו כל הגויים²⁰(ישעיהו ב ב.).

בשכם בנינו את השאיפה לשלום עולמי עתידי. והעמקנו אותה בברית של ברכה וקללה, "נֶגֶד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם"(ח, לה). כולם היו שם: הלוחמים המושפעים מן המראות הכואבים של הקרב ועימם הנשים והטף, וכל הדורות הבאים. וכל מי שינק חזון זה משדי אימו וכל מי שיצטרף אלינו, במשך הדורות. "הַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם".

פרשת המזבח בשכם מופיעה לאחר מלחמת העי, שמתוכה יכלנו להצמיח תשוקה אמיתית לשלום.
בדברי חז"ל מוזכרות שתי דעות לגבי מועד המעמד הזה. יש אומרים²¹(רש"י ורד"ק יהושע ח ל.), שמיד כשעברו את הירדן, עוד באותו לילה, העלה יהושע את העם להר גריזים ועיבל כדי לבנות את המזבח וזה היה הגל, שהקמנו בעוברנו את הירדן. ויש אומרים²²(מלבי"ם שם.) שהמעמד היה אחרי כיבוש העי, והדברים נכתבו על-פי סדרם הכרונולוגי הנכון. הדעה הראשונה מבטאת את רצונו של יהושע, שהחזון העתידי של שלום העולם ייאמר מיד בכניסה לארץ עוד לפני תחילת הקרבות. זאת כדי שהלוחמים יזכרו, בצאתם לקרב, את הערכים העומדים מעבר למלחמה.

האחרים אומרים שהמאורע נכתב במקומו, כי בניין המזבח נתבע מאיתנו מיד אחרי מלחמת העי, שהיתה המלחמה הראשונה בה חווינו את חווית הקרב במלואה. לפי שתי הדעות נכתבה הפרשה אחרי סיפור מלחמת העי, כי רק מי שחווה חווית קרב יכול לקלוט באמת את משמעות השאיפה לשלום. ולכן, אף אם למעשה בנינו את המזבח מיד בכניסה לארץ, לא יכולנו לקלוט את משמעות הדבר אלא אחרי הנצחון בעי.

וכראשית כן אחרית: גם בדורנו, כל מלחמה מעוררת בנו תשוקה חזקה לשלום. האם נדע להשתמש בתשוקה זו כדי לבנות את המזבח, ולכתוב עליו תורה בשבעים לשון?