מעבור הארץ; יהושע · פרק 6

ארץ ישראל קבלה, במלא עוצמת כוחותיה הטבעיים, את פני עם ישראל הבא מן המדבר.
אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, ארבעים שנים בהם נוף צחיח אפף את כל עולמנו, קידמה ארץ ישראל את פנינו בפריחה ובלבלוב. בעשירי בניסן (יהושע ד, יט) נכנסנו לארץ ישראל, תקופה בה האביב פורץ במלוא רעננותו וזרימת המים בירדן במלא אונה. עובדה זו מצויינת במפורש במקרא: "וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר" (יהושע ג, טו).

קשה לומר, שפסוק זה בא להגדיל בעינינו את נס עמידת המים. הרי אנו יודעים שבמאמרו ברא ה' את הים ובמאמרו הוא יכול להעמידו. אנו יודעים שגם ים סוף נבקע כשה' רצה בכך, וככל שזרימת הירדן תהיה גדולה היא לא תשווה לזרימת המים בים סוף. האם יתגדל כח ה' בעינינו אם נדע, שזרימת הירדן היתה במלא עזה בשעה שרצה הקב"ה לבקעו? לא להגדיל את הנס נכתב הפסוק, אלא לתאר את קבלת הפנים בה קבלה ארץ ישראל את פנינו: במלא זרימת כחותיה הטבעיים.

עם כניסתנו לארץ, למדנו לראות שבטבע עצמו מרוכזת עוצמת הנס.
אחרי שעברנו את אפיק הירדן חזרו המים לזרימתם המתמדת, השוטפת והטבעית. גם עובדה זו צוינה בפסוק מיוחד: "וַיָּשָׁבוּ מֵי-הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם, וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו" (יהושע ד, יח). עמידת המים כנד אחד היתה ארוע זמני, חולף, שמטרתו המוגדרת היתה לאפשר לאומה להגיע ליעדה. וכשהושגה המטרה, פינה הנס את מקומו לזרימה הטבעית. עתה, לאחר שחוינו את חוית הנס ואחרי שראינו שנעשה נס נוסף כדי להחזיר את הטבע למסלולו והנהר שב לזרום באפיק ללא משברים וגלים, למדנו להעריך גם את המשמעות של הטבע. למדנו שזרימתו אינה שטחית, שגרתית ומכאנית, אלא שהטבע הוא הכח בו מצטמצמת, ומתרכזת, עוצמת הנס.

כששבו מי הירדן לזרום בשפעת ברכתם על כל גדות הנחל, למדנו להביט על הזרימה הטבעית והשוטפת, של הירדן ושל הטבע, בעינים גדולות. ואת הראיה הזו היה עלינו לשמר, כדי שלא ניפול שנית בשביה של השטחיות הממסמסת.

הקמת גל אבנים בגלגל מזכירה לנו את הנס. ואילו בהקמת הגל בתחתית הירדן ביקש יהושע לקבוע בנפשנו, שיש מקור פנימי לכל כוחנו המעשי.
שני גלי אבנים ציוה יהושע להקים לזכר המאורע, למרות שה' ציוה להקים רק גל אבנים אחד (ד, ב-ג). את האחד הקים בגלגל כמצות ה' (יהושע ד, כ), ואת האחר בתוך הירדן (יהושע ד, ט). האחד גלוי, והאחר מכוסה במים. ה' ציוה להקים את הגל על גדת הירדן, כדי שנזכור שהקמת גל האבנים התאפשרה רק בעקבות נס עצירת המים. ויהושע ציוה על הקמת הגל בתוך הירדן, כדי לקבוע בנפשנו את המקור הנסתר. מכך נלמד שהבנין הפנימי, הנעלם, קודם בזמן לבנין הגלוי. רק מכוחו של הנעלם, יוכל הבנין המעשי לשאוב את כוחו ואת משמעותו. "גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ"¹(תהלים קיט יח.).

הנס המיוחד שנעשה בחציית הארון את הירדן יכול ללמד לדורות, שהקשר בין העם לארץ הינו בעל חשיבות עצמית, ולא כדעת המרגלים שחשבו, שחשיבות הארץ רק בהיותה אמצעי לקיום התורה.
חז"ל מלמדים אותנו²(סוטה לה.), שבמעבר הירדן זכינו לנס נוסף מלבד עצירת המים. כשתם כל העם לעבור את אפיק הירדן, חזרו הכהנים נושאי ארון הברית לאחריהם אל עבר הירדן המזרחי. הירדן חזר לזרימתו הטבעית והפריד בין העם לארון הברית, ואז נשא הארון את נושאיו והעבירם מעל הירדן אל העם שבארץ. דברי חז"ל אלו מעוררים את תמיהתו של הרד"ק³(רד"ק יהושע ד יא.): לדעתו לא היה צורך בנס זה וגם את הפסוקים ניתן להסביר מבלי שנזדקק לפירוש זה. אם אכן היה נס כזה, שואל הרד"ק, מדוע הוא אינו מוזכר בכתובים? הרי לא היה זה נס נסתר.

קשה לישב את קושיותיו של הרד"ק, אך הבה נתבונן בדברי חז"ל אלה לאור המהלכים, המתהוים בכניסתנו הנוכחית לארצנו.

במשך כל שנות נדודינו במדבר העמים, בכל הגלויות, גדולי התורה ונושאיה הלכו לפני מחנה ישראל כדי להתוות לעם את דרכו. בקצה גלותנו האחרונה לא זרמו מי הירדן, כי אם נהרות הדם והאש באושוויץ, בטרבלינקה, במידנק ובסוביבור. אירופה כולה היתה לנו מכשול אש ענקי, שאותו היה עלינו לעבור.

כשם שבמעבר הירדן נעצרו נושאי הארון בקצהו החיצוני של הירדן, ואפשרו לחלוצים לחלוף על פניהם ולהכנס ראשונים ארצה, כך גדולי התורה, שבהדרכתם עברנו את כל מדבר העמים, אפשרו לחלוצים לחלוף על פניהם ולקומם את שממות ארצנו. החלוצים עשו זאת על פי תפיסתם, ולעתים גם מתוך התנכרות מופגנת לתורה. בשלבים הראשונים של השיבה לארץ ניתן היה לחשוב, שבארץ אפשר להסתפק בזרימה הטבעית ואילו התורה תשאר בגלות. והנה כעבור שנים, ללא פסוקים מפורשים וללא פרסום, אנו שבים ומוצאים את התורה בתוכנו והתורה חוזרת ללומדיה ב"ה. בכל אתר ואתר אנו שבים ומוצאים ישיבות וגדולי תורה, המדריכים את האומה ליעודה המקורי: לתקן עולם במלכות שדי.

נראה לכאורה, שאם כי לא היה צורך בנס הזה לשעתו, כטענת הרד"ק, בכל-זאת היה בו צורך כדי להאיר את מהלכי הגאולה של הדורות הבאים. ועלינו עדיין מוטלת החובה, לנסות להבין מדוע "כך צריך להיות" ומדוע "כך ראוי להיות"⁴אורות, ישראל ותחיתו ב..

התורה, העם והארץ, קשורים ואחוזים זה בזה. את התורה קבלנו במדבר, ומשום כך היו שחשבו כי אפשר לקיים אותה גם במדבר. היו שאף חשבו, שקיום התורה בשלמותה יתכן דוקא במדבר. לדעתם העיסוק בעבודות הקרקע עלול היה להסיח את דעת האומה מן התורה. כזאת היתה, על פי פירוש בעל התניא, האדמו"ר הראשון של תנועת חב"ד, בספרו הגדול 'ליקוטי תורה'⁵ליקוטי תורה פרשת שלח., מחשבתם של המרגלים ששלח משה. וזו היתה הסיבה, לדבריו, שבגללה ניסו המרגלים להניא אותנו מלהכנס לארץ. והנה כאן למדנו שמחשבתם של המרגלים, לא רק שהיתה מנוגדת לרצון ה', אלא שרבונו של עולם עצמו טרח להפגיש את העם פגישה ראשונית עם הארץ גם בלי תורה. ובפרק הזמן הקצר, כשחזר הירדן לזרום, "נמצאו הארון והכהנים מצד אחד, וישראל מצד אחר, והירדן מלא ביניהם"²(סוטה לה.). כאילו רצה הקב"ה להדגיש את חשיבות המצאותנו בארץ, כמטרה עצמית ולא רק כאמצעי לקיום התורה.

חשיבות יצירת הקשר הזה בין העם ובין הארץ, והדגשתו, הצדיקו נס נוסף. וכניסת הארון לארץ בנס, נחשבה בעיני חז"ל נס לצורך. עם כניסת הארון ארצה, הופיעה קוממיותנו הלאומית השלמה והושלם הקשר הגדול בין התורה, העם והארץ. יתכן שזוהי הסיבה, שאת פרק ג' מסיים יהושע במלים "עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי, לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן", ורק בפרק ד' מופיע הביטוי "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּם כָּל-הָעָם, לַעֲבוֹר"(יהושע ד, יא). פרק ג' מתאר את הפגישה בין הגוף, הגוִיה הישראלית (שממנו נגזר השם גוי), לבין הארץ. ואילו אחרי תאור כניסת הארון לארץ, בפרק ד', אנו שבים ונקראים "עם" - שהוא ביטוי רוחני ונשגב יותר (ד, י-יא).

בחזרה לארץ עלינו ללמוד לחיות בעולם טבעי. מצוות המילה והקרבת העומר, נועדו להכשיר אותנו להתמודד עם שתי מכשלות עיקריות שעמדו בפנינו בפגישה עם הטבע.
מסכת חיים חדשה נפתחה לפנינו, כשעברנו את הירדן. היה עלינו ללמוד לחיות בעולם טבעי, ולגלות בו את שם ה'. שנים חיכינו לרגע, בו נחזור להיות נזונים מזון טבעי. את תלונותיהם של בני ישראל על המן מפרשים חז"ל ברוח זו: "אמרו, עתיד מן זה שיתפח במעיהם ויהרגם. כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?"⁶(יומא עה:). כי המן היה נבלע באיברים ללא פסולת, ולכן התגעגעו אוכליו לשומים, לבצלים ולאבטיחים⁷(במדבר א ה.). והנה נכנסנו לארץ ישראל, אל הארץ אשר הנחיל לנו אלהינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אך לאט!

שתי סכנות אורבות לנו בפגישה עם הטבע. האחת, שמא נהיה ערלים מלחיות את טוב הארץ. והאחרת, שמא טוב הארץ יפתה אותנו עד כדי שכרון. לכן, לפני שנמלא את פינו בטעימת שפע ברכתה של ארצנו, היה עלינו למול את ערלותינו (ה, ב-י), להסיר את הערלה המטמטמת כדי לדעת לטעום את טעמה של ארץ זבת חלב ודבש (יהושע ה, ו), ומאידך גיסא להתיר את החדש בקרבן העומר (ה, א וברש"י). היה עלינו להקריב תבואה ולהעלותה על המזבח כדי ללמוד למצוא את הקודש המחיה את התבואה, ובתוכה את השעורה, שהיא מאכל-בהמה. בט"ז בניסן פסק המן, וזכינו לאכול מפרי הארץ ולשבוע מטובה ולברך עליה בקדושה ובטהרה⁸מתוך ברכת על המחיה. וראה ב"ח או"ח סימן רח ד"ה "וכתב עוד": "י"א 'ונאכל מטובה ונשבע מטובה' אין לאמרו. ותימה הלא קדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כל ניחא שאנו מכניסים בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה..

את הפגישה עם הטבע, שעלולה להיות מהממת או משכרת, היטיב הרב לתאר בשירו "לחשי ההויה":

תִלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כָּלָּה:

חַיִּים לִי יֵש, קַח נָא קַח -

אִם יֵשׁ לְךָ לֵב וּבַלֵּב דָּם,

שֶׁרַעַל יֵאוּש לֹא זִהֲמָהוּ.

וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה

וְיָפְיי לֹא יַקְסִימֶךָ - תִּלְחָשׁ לִי הַהֲוָיָה

סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה,

הֲרֵינִי לָךְ אֲסוּרָה.

זהו תיאור הסכנה הראשונה, כשהאדם ערל מלחוש את עצמת היופי שבטבע.

והסכנה השניה:

אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין

כָּל יוֹפִי חַי, לֹא הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ,

אַך זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יְעוֹרֵרוּ -

סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, הֲרֵינִי לָךְ אֲסוּרָה.

אך העתיד טומן בחובו את ההצלחה

וְדוֹר יָקוּם וָחַי

יָשִׁיר לְיוֹפִי וְחַיִים,

וְעֶדְנָה בְּלִי דַי

יִינַק מִטַּל שָׁמָיִם.

וּמֽהֲדַר כָּרְמֶל וְשַׁרוֹן שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה

תַּקְשִׁיב אוֹזֶן עַם חַי,

וּמְעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים אוֹר קֹדֶש יִמָּלֵא.

וְהַהֲוָיָה כֻּלָּה לוֹ תְדוֹבֵב: בְּחִירִי, הֲרֵינִי לָךְ מוּתֶּרֶת!