מעבור הארץ; יהושע · פרק 7

בעת הקמת המדינה עלינו להתחשב ביחודיותו של הפרט, ובשייכותו והשתלבותו בתוך הכלל. יהושע ידע ליישם מגמה זו.
השאיפה, להקים מדינה אידאלית, תובעת מתן פתרון לשתי מגמות, שלעתים נראות כסותרות זו את זו. שלמות הכלל, פעילות העם כולו כגוף אורגני מאוחד - ושלמות הפרט, אפשרות הביטוי של כל יחיד ויחיד בהתאם לתכונתו ולאופיו הייחודיים. בדרך כלל, כשאומה שומרת על מסגרותיה הלאומיות, היא אינה מתחשבת בצרכי הפרט אלא מקריבה אותו ואת נטיותיו על מזבח האומה. וכשתביעות הפרט נושאות ראש, מתמסמסת האחדות הלאומית.

בתקופת נדודינו במדבר, לא התעוררו צרכי הפרט ורצונותיו ולא היה צורך לתאם בין שתי המגמות הללו. כל האומה חנתה מסביב למשכן, וכל מזונותינו היו אחידים: עומר מן לגולגולת בבוקר, ושלו בערב. שתינו מבאר אחת, שמלתנו לא בלתה, רגלנו לא בצקה, וכל צרכי הפרט נבלעו בכלל. עתה, בכניסתנו לארץ, היה עלינו לגלות את זהותם של הפרטים באומה, ולהתאימם למגמתה הכללית.

אישיותו של יהושע הותאמה להתמודדות עם האתגר. ראינו¹בפרק ב. את דברי חז"ל, המבחינים בין צורת ההנהגה של יהושע לזו של משה באמרם "פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה"²(בבא בתרא עה.). כשהחמה מאירה אין הכוכבים נראים, ובשעה שהלבנה מאירה, מאירים גם הכוכבים. יהושע הנהיג את האומה כאותה לבנה, המנהיגה את כוכביה ליעודם הכללי.

את האות הראשון לדרכו זו של יהושע, אנו פוגשים מיד עם קבלתו את התפקיד: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת-שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה, וְצַוּוּ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ" (א, י-יא). כבר כאן באה לידי ביטוי גישתו של יהושע, להגיע לכל אחד ואחד מישראל. הוא מדייק בדבריו ושולח את שוטרי העם לעבור "בְּקֶרֶב" המחנה, ולא היתה זו העברת מידע לאקונית, טכנית. למילה "קרב" יש משמעות של קרבה, ושל קרביים. כאילו רצה לומר לשוטרים ליצור מודעות עמוקה וקרובה של כל יחיד בישראל למגמה הנשגבה, שהיא התגשמות תקוות הדורות "לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ". והעם, שבחושיו הבריאים חש בדבר, נענה ואמר בהכרזה שכמותה לא נאמרה לאף מנהיג אחר: "כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ, וְלֹא-יִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר-תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת: רַק, חֲזַק וֶאֱמָץ" (א, טז-יח).

על רקע זה נוכל להבין גם את הצורך שמצא יהושע, לשלוח מרגלים לרגל את יריחו. יהושע לא היה זקוק למרגלים כדי לדעת שהארץ בכלל, ויריחו בפרט, תכבשנה. הוא עצמו היה אחד המרגלים שנשלחו על ידי משה לרגל את הארץ³(במדבר יג ח.), והוא זה שיחד עם כלב ידע לומר, בפה מלא: "אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ"⁴(במדבר יד ח.). היה לו ברור, שכיבוש הארץ תלוי ברצון ה' ולא בשום גורם אחר. אבל יהושע לא רצה לכפות את דעתו על העם ולכן שלח נציגים מן העם, שישמיעו לאומה את מה שהיה ידוע לו מאז ובני ישראל יקבלו את דבריהם. בדרך זו הביא יהושע את העם להכרה ושותפות בהחלטה, ולמחרת כבר לא היה מי שיערער על הוראתו לצאת לדרך הרת הגורל. "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים, וַיָּבֹאוּ עַד-הַיַּרְדֵּן" (יהושע ג, א).

כל עוד לא ביטאנו, במעשה סמלי, בגלגל, את היחס בין הפרטים לבין הכלל בישראל, לא נקראנו עם.
שני פרקים הקדיש יהושע לתיאור מעבר הירדן. בפרק ג' מתוארים הבקיעה והמעבר בשלמותם, והפרק מסתיים במלים: "תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן", ומיד אחר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן". המלה "גּוֹי" נגזרת מן המלה "גוִיָה", ומשמעותה: גוף לאומי. בדרך כלל אנו מכנים בשם זה את ה"גויים", ואת ישראל מכנה הכתוב בדרך כלל בשמות מחמיאים יותר: "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי", "בני ישראל" וכד'. ובאמת, כאילו לתקן את הדבר, חוזר פרק ד' לתאר שלבים במעבר הירדן, ומסיים: "וַיְמַהֲרוּ הָעָם, וַיַּעֲבֹרוּ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּם כָּל-הָעָם לַעֲבוֹר" (ד, י-יא).

יהושע הכין שנים עשר נציגי שבטים (יהושע ג, יב), אך לא הטיל עליהם משימה. רק אחרי שתם כל הגוי לעבור את הירדן, הוא ציוה עליהם לקחת שתים עשרה אבנים, אבן לכל שבט, ולהציב את האבנים כגל זכרון לעמידת הירדן (ד, ד-ח). הצבת גל זה, שמטרתה היתה להזכיר עובדה שאירעה בעבר, היוותה גם הדרכה לעתיד. כל שבט והאבן שלו, כל פרט וייחודו, התקבצו לגל לאומי שלם. לא מצבה הבנויה מאבן אחת נצטוינו להקים ולא תפזורת של אבנים, אלא גל אחד, משובץ משתים עשרה אבנים⁵אגרות ראיה אגרת תשמו: "כשאנו עוסקים בהטבת האורה בישראל פנימה, אם נבא מיד אל ההכללה ונאמר: מושג-האומה עולה על כל, מבלי אשר נדאג למלא את המושג הזה בברכת-ד' והשפעת-הקודש, הננו הולכים וכשלים, נאחזים בסבך אותה המסכה הנסוכה על כל הגויים, החושבים שהציבוריות לבדה היא יסוד הכל ובגללה הכל שרוי הכל מחול, ואינם שמים על לב כי הכמות לא תוכל לעולם להכריע לצד עליון את האיכות... על כן מוכרחת היתה במת יחיד להיות מותרת... אמנם אחר שחזתה הנבואה ברוח-קדשה, שהמילוי הפרטי כבר בא לגמר-בשולו באופן הראוי להיות מצטרף אל הכלליות, אז בא תור האחדות הכללית הנאדרה-בקדש לעד, ובמת יחיד... גם היא נאסרה, ונקבעה קדושת בית-עולמים הכללית".. רק אחרי הקמת הגל נשתנה כינוינו, מ"גוי" ל"עם"⁶עיין תניא שער היחוד והאמונה ז..

כאן, בארץ, יצטרך כל שבט לגלות את יחודו. יהודה בגבורתו יצטרך לשלב את עצמת המדבר, רמתו של ההר ומרחבי השפלה. נפתלי יגלה את יופים ושטפם של זרמי החיים לחופי הכנרת, וזבולון ישלח את אניותיו מחוף ימים לקצות עולם. כאן, בארץ, יתלכדו כל האבנים השלמות לגל אחד שמטרתו לגלות את מלכות ה', וברוב עם הדרת מלך.

בגלגל קיימנו את מצוות המילה וקרבן הפסח המבטאות את הקשר של היחידים אל ערכי האומה הכלליים.
את גל האבנים הקמנו בגלגל, ומה פשוט יותר מלחשוב שעל שם הגל נקרא המקום? אך לא זאת הסיבה לקביעת השם "גלגל", למקום שהיה מקום מרכזי בתקופת חיינו הראשונה בארץ. בפרק ה' מתגלה, שהמקום נקרא על שם הקביעה האלהית בעקבות ברית המילה: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל". בעיון חודר נמצא, שלא רק שאין סתירה בין שתי המשמעויות הללו, אלא יש בהן השלמה ופיתוח.

את מרווח הזמן, שנוצר כתוצאה מן הפחד שנפל על יושבי כנען לאחר בקיעת הירדן, ניצלנו לפי הצו האלהי (יהושע ה, ב) על-מנת לקיים שתי מצוות שאותן לא יכולנו לקיים במדבר: מצות פסח, ומצות מילה. בשתי מצוות אלו מתבטא הקשר החזק, בין ערכיה הכלליים של האומה לבין כל איש ואיש מישראל⁷עיין עולת ראיה ברכות א עמ' קעח.. המילה היא כל כך מהותית באומה, עד שבני ישראל נקראים "מולים" גם אם מסיבה כלשהי לא נימולו, והנודר שלא יהנה מן המולים אסור לו להנות מכל היהודים, וגם מן הערלים שבהם⁸(נדרים ג יא.). לעומת זאת, הנודר מן הערלים אסור גם במולי גויים, עליהם אמר ה': "בְּנֵי-נֵכָר, עַרְלֵי-לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר"⁹(יחזקאל מד ז.). ערכה הכללי של ברית המילה מתפרט וחודר כחותמת, בבשר הקודש של כל יחיד ויחיד מישראל. ומי שלא נמול, נענש בכרת¹⁰(בראשית יד יז.).

קרבן הפסח נחשב לקרבן ציבור, ולכן, מותר להקריבו בשבת וכשרוב הציבור נטמא, מותר להקריב אותו בטומאה¹¹(פסחים עו:). אין שוחטים אותו אלא בעזרה, ואפילו בשעת היתר הבמות לא היו מקריבים את הפסח בבמת יחיד¹²(זבחים קיד:). אבל קרבן ציבור זה שונה מכל שאר קרבנות ציבור, בכך שכל יחיד ויחיד חייב לטעום ממנו כזית בשר¹³(פסחים עח:). המבטל מצוה זו, ואינו טועם כזית מן הפסח, נענש בכרת¹⁴(במדבר ט יג.).

את שתי המצוות הללו לא זכינו לקיים במדבר, מפני שבמדבר לא נמולנו ומי שלא נמול אסור בהקרבת הפסח ובאכילתו¹⁵(שמות יב מח.). שתי דעות ישנן בדברי חז"ל, לגבי הסיבה שלא נמולנו במדבר. האחת: מפני סכנת הדרך. והשניה: בגלל שרוח צפונית, המרפאת את הפצעים, לא חדרה דרך ענני הכבוד בהם היינו עטופים¹⁶(יבמות עא:). סיבות "טכניות" אלו תואמות את דרגת חיינו הלאומית, במדבר. היתה זו תקופה שבה התגלתה קדושה כללית באומה, אך היא לא באה לידי ביטוי בכל יחיד ויחיד. על פי הסיבה הראשונה, סכנת דרכים גרמה שליחיד לא היתה שלות הנפש, לגלות בקרבו את קדושת הכלל. סכנת הדרך, וחוסר הוודאות כמה זמן תארך כל חניה, מנעו את קיום המצוה. ואילו לפי הפירוש השני, היה זה בגלל מצבה ה"מרומם" של האומה, שהיתה בתוך ענני הכבוד: במצב זה נתבטל ערך היחיד, ויחיד שנפצע לא יכול היה להתרפא.

מיד כשנכנסנו לארץ, קיימנו את שתי המצוות. כאן, בארצנו הטבעית, יכולים היו להתגלות בריאותנו ומצב רוחנו הטבעי, ולמרות איום המלחמה שעמד בפתח, היתה לכל יחיד ויחיד שלות הנפש להימול. המילה שיחררה אותנו מן השיעבוד לחומריות¹⁷עולת ראיה ברכות א עמ' שצז. וראה בפרק ז., וקרבן פסח מבטא את חירותנו הלאומית¹⁸עולת ראיה ברכות ב עמ' רמד..

בישראל לא רק יחידים הם הצדיקים, ולא רק האומה בכלל היא בת חורין. צדיק הוא הגוי כולו¹⁹(ישעיהו כו ב.), וכל בניו הם בני מלכים²⁰(שבת סז.). שלמות זו, בה מתגלה האומה בתפארתה, יכולה להתגלות רק בארץ: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר"²¹(ישעיהו ס כא.). בקיום שתי מצוות אלו הוכשרנו לאכול מפרי הארץ. לא עוד מן, לחם שמים אחיד במראה ובכמות, לא עוד יבלעו צרכי הפרט במגמות הכלליות. מכאן ולהבא יהיה על כל יחיד לדאוג לצרכיו, ולטעום מטעם פירותיה של ארצנו. "לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה".

עתה נבין, שהגלגל הוקם כגל כפול. גל-גל: הגל שהתקבץ מפרטי האבנים למבנה אחד, והעם שפרט את ערכיו הכלליים והחדירם לכל פרט ופרט. מכאן ואילך היה הגלגל נקודת הזינוק לכיבוש הארץ, ומקום מנוחת המשכן עד שעלה ונקבע בשילה.

לאחר שננתגלתה ההרמוניה בין הכלל והפרטים בעם ישראל, יכול היה יהושע לשתף גם את המלאך בחיי האומה ולבטא את ההרמוניה, משמי שמים ועד תחתיות ארץ.
כשהתגלתה ההרמוניה הכללית בין הכלל לפרטים ב"מלכות הארצית", התגלתה הרמוניה זו גם ב"מלכות השמים". בשעה שסייר יהושע מסביב ליריחו, התגלה לו שר צבא ה' והתחנן בפניו, שלא יגרשו מעל פניו כשם שגרשו משה רבו. בילקוט שמעוני²²(מדרש תנחומא משפטים יח.) מתואר, שאחרי חטא העגל רצה הקב"ה להסתיר פניו מאיתנו ולהפקידנו ביד מלאך²³(שמות לג ב.), אבל משה התנגד, עמד על כך שה' ינהיג אותנו ותבע: "אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה"²⁴(שמות לג טו.). כשנתרצה ה', נסתלק המלאך ועתה כשפגשו יהושע ושאלו "הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ, התחיל צועק מתחת ציפרני רגליו. אמר לו: שתי פעמים באתי להנחיל את ישראל את הארץ. באתי בימי משה רבך ודחה אותי, עַתָּה בָאתִי". משה רבך דחה אותי, שנאמר: "אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה". מלאך הוא פרט חד מימדי במלכות השמים, כי אין מלאך עושה שתי שליחויות²⁵(בראשית רבה נ.) ומלאכים נקראים "עֹמְדִים"²⁶(זכריה ג ז.). משה מסר נפשו על מנת שמלאך לא ינהיג אותנו במקום ה', אבל עתה, אחרי שהכניסנו רבונו של עולם לארץ, נתבעת כל ההויה למלא את יעודה וכל פרט בה צריך ויכול לגלות את יחודו. גם שר צבא ה' השתוקק לגלות את כוחו, ועתה, כשבא בתפקידו המיוחד כשר צבא לסייע לכוחות הלוחמים מבלי לשמש כתחליף להנהגה האלהית, קבלו יהושע וגם נשמע להוראתו לחלוץ את נעליו. כשנוצר הקשר מן המקור האלהי, בהכללת כל המימדים הרוחניים עד תחתיות ארץ, חלץ יהושע את נעליו. היה עליו לחוש את הקרקע של ארץ ישראל ללא חציצה ולאחד בזאת שמים וארץ, מלאכים ובני אדם, לקראת המטרה הנשגבה בה יכתב גם "עַל-מְצִלּוֹת הַסּוּס, קֹדֶשׁ, לַה'"²⁷(זכריה יד כ.).