מעבור הארץ; יהושע · פרק 8

במדבר התנתקנו ממהלך החיים הטבעי. רק משנכנסנו לארץ יכולנו לקיים את מצות המילה ולחוג את חרותנו ממצרים.
מיד עם כניסתנו לארץ, נצטוה יהושע לעשות לו חרבות צורים ולמול את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב). לשון הציווי מעוררת תמיהה: וכי ניתן "למול שנית"? לפני שנענה על שאלה זו, נבחן מדוע לא קיים עם ישראל במדבר את מצות המילה, שהיא מהותית כל-כך לעמנו. מצוה זו היא הראשונה שנצטוה עליה אבינו הראשון אברהם¹(בראשית יז י.), ועל שמה אנו נקראים "מולים"²(מסכת נדרים ג יא.).

שתי סיבות מובאות לכך בדברי חז"ל. האחת: סכנת הדרך, והשניה: "כי ארבעים שנים שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד, לפיכך לא מלו. כי רוח צפונית, רפואה למכת דם, וזולתה סכנה"³(רד"ק יהושע ה ב.).

סכנת הדרך נגרמת, בפשטות, מן המאמץ ומן הטילטולים. אמנם לסיבה זו נמצאו כבר פתרונות במדבר. לא רק מליצה הוא דבר ה', "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים"⁴(שמות יט ד.). "עמוד הענן הרי היה משפיל לפניהם את הגבוה, ומגביה את השפל והורג נחשים ועקרבים"⁵אוצר המדרשים עמ' רחצ., וכתוצאה מכך: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה"⁶(דברים ח ד.). אבל תחושת הארעיות, וחוסר הקביעות, היתה זו שלא אפשרה שלוות נפש הנחוצה לקיום המילה. ולכן, למרות שמיד בכניסתנו לארץ נחשפנו בפני סכנה ברורה ומוחשית, ומלחמה היתה עלולה לפרוץ בכל רגע, נצטוינו לקיים את מצות המילה. הכתוב מעיד שנמס לבבם של יושבי הארץ בשמעם על עמידת הירדן (יהושע ה, א), אבל דוקא פחד זה היה עלול לגרום להם להתלכד ולהלחם בישראל, כפי שאכן עשו אחרי מלחמת העי (יהושע ט, א). ביחוד היתה הסכנה עלולה לגדול, כשישמעו הגויים שבני ישראל החלישו את עצמם בכריתת הברית. אולם עצם הגעתנו לארצנו ולמקומנו הטבעי יצר את הרגשת הקביעות והבטחון, ונסך שלוה, שאפשרה את קיום מצות המילה. ולמרות שלפנינו עמדה עוד דרך ארוכה של שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה, לא היתה במילה סכנה. זאת משום שהסכנה היא ביציאה מן הסדר הטבעי⁷נתיבות עולם, נתיב התורה פרק א., ובארץ אין המלחמה וחוסר הנחלה נחשבות עבורנו כיציאה מן הסדר.

גם הסיבה השניה, שבעטיה לא נמולנו במדבר, התפוגגה בכניסתנו לארץ. כיון שיצאנו מענני הכבוד, לא היתה סיבה למנוע את נשיבתה של רוח צפונית. מדרגתם הרוחנית של ישראל במדבר אפשרה להם אמנם לשכון בתוך ענני הכבוד, אבל מעלה זו לא היתה טבעית. היא היתה טעונה שמירה מיוחדת, וה' מנע מרוח צפונית לנשב כדי שלא תפזר את ענני הכבוד. רבונו של עולם עצר את הזרימה העולמית הטבעית כדי להגן על ישראל, אבל הגנת-החממה, שחסכה מאיתנו את ההתמודדות עם יצר הרע הנקרא "צפוני"⁸(סוכה נב.) מנעה מאיתנו גם חשיפה לרוח צפונית שמרפא בכנפיה למכת דם.

החיים בתוך ענני הכבוד לא היו טבעיים לנו, והדבר התברר בשעה שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד⁹(תענית ט.):"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב... וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"¹⁰(במדבר כא א.), לעומת המצב הטבעי, שבו "לֹא-חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאִישׁ אֶת-לְשֹׁנוֹ"(יהושע י, כא).

במצב על-טבעי זה, לא יכלו ישראל לשכלל את הטבע הגופני של ילדי האומה ולהסיר מהם את הערלה במשך ארבעים שנה. העיכוב בהסרת הערלה עיכב גם את הקרבת קרבן הפסח, שעליו הוזהרנו: "וְכָל-עָרֵל לֹא-יֹאכַל בּוֹ"¹¹(שמות יב מח.). ובהיותנו ערלים לא יכולנו לבטא את חירותנו הלאומית, שאותה אנו מציינים בפסח.

לאחר שיצאנו מענני הכבוד, נכנסנו לארץ ונפגשנו עם רמת החיים הטבעית לנו, מיד נצטווה יהושע למול את בני ישראל ולהסיר את טמטום הערלה. אז נתאפשרה גם הקרבת הפסח במועד¹²(רד"ק יהושע ה ב.), ואם נשים לב נבחין במשמעות הדברים: במדבר היינו מעוכבים מלחוג את חג הפסח, זמן חירותנו, ובכניסתנו לארץ מיד קיימנו את המצוה בזריזות, כי רק מהלך חיים טבעי מאפשר להבין את משמעותה של החירות. כל עוד ישבנו במדבר, למרות היותנו משוחררים מן הדאגה לחיי יום-יום, עדיין היינו גלותיים ומשועבדים לתפיסות של גלות מצרים: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם" (ה, ח-ט). כי רק אחרי הברית בארץ, הושלמה יציאתנו מן המצרים המעכבים את הופעת חירותנו. "וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ" (יהושע ה, י).

קשר הברית קיבל את משמעותו המלאה כשנכנסנו כעם לארץ-ישראל.
המצב החדש, שהתגלה בעולם בכניסת ישראל כציבור לארצם, מבאר את סגנון הצו "וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית" (יהושע ה, ב). בפשטות, לא ניתן היה להבין מהי משמעות המלה "שוב", שהרי לא ניתן למול את מי שכבר נמול. חז"ל מפרשים¹³(יבמות עא:), שיהושע נצטוה להסיר את הציצים המעכבים את המילה, אצל מי שנשארו לו כאלו. מדבריהם נוכל אולי להסיק, שציצים אלו לא עיכבו את המילה במצרים ובמדבר, אבל בארץ גם ספיחי ערלה וציציה מעכבים את ההתקשרות המלאה עם הארץ. זאת מפני שרק בארץ נתבעת הופעת הפרטים בשלמותם.

אך בפשטות, באמרו "שנית" רצה הקב"ה לעורר בנו מחדש את זכרון ליל היציאה ממצרים. כפי שמבאר רש"י (יהושע ה, ב): "שנית, שמלו כבר בליל יציאתם ממצרים קהל גדול יחד, וזו פעם שנית" למילה המונית כזו. אבל רש"י אינו מסתפק בכך, ומוסיף גם פירוש אחר: "ורבותינו אמרו, 'שנית' זו פריעת מילה, שלא נתנה לאברהם אבינו". לדברי הרד"ק פירוש זה נדחה בגמרא, אבל גם מן ההוא אמינא של הגמרא אנו יכולים ללמוד, וביחוד כשרש"י מזכיר את הפירוש שנדחה בגמרא. רבותינו הבינו, שמשמעות ברית המילה וקדושת חיי הגוף והבשר, בשלמותם, יכולים להתממש רק כשעם ישראל נמצא בארץ כציבור. על פי דבריהם, מדרגת חיובנו בקדושת מצות המילה תואמת את מדרגת התקשרותנו, כציבור, לארץ ישראל. אברהם, כשהיה בחוץ לארץ, לא צווה כלל על המילה. וכשנכנס לארץ צווה עליה, ולא על הפריעה. רק כשנכנסנו ארצה כציבור, הושלמה מצוה יסודית זו והתחדשה בפרטיה. ורק אז נצטוינו גם על הפריעה.

המילה מורכבת משני שלבים. הראשון: הסרת הערלה, פעולה שיכולה להיות מוסברת גם כפעולה "הגיינית" בלבד, כפי שהדבר נעשה על ידי עמים רבים. השלב השני, הפריעה, יש לה היבט "שמעי" של חק תורני לא מוסבר. בימים שכוחות חייה הטבעיים של האומה היו עצורים ובלועים בקרבה, ללא יכולת של פריצה והופעה, התאימה מצות המילה לאומה ברמתה המוסברת, הניתנת לתפיסה שכלית. אך כשהופיעה כציבור בארץ, יכלה האומה ואף חוייבה לחשוף רובד נוסף ופנימי יותר, שאינו יכול להיות מוסבר בטעמים אנושיים. רובד כזה, שרק כוחו של הציבור יכול לבטא בהופעת חייו. למרות שהרד"ק מוכיח, שבפועל גם אברהם פרע את מילתו, מסביר רש"י, שבמהותה התאימה הפריעה דוקא לעם בקומתו השלמה בהופעתו הציבורית בארץ. לכן נחשבו ישראל, רק אז, כמי שמצווים ועושים את המילה בשני חלקיה: המילה והפריעה. כשם ששם ה' שהתגלה לאבות היה בבחינת "אל שד- י", ואפילו כשנאמר להם שם המפורש היה הגילוי בבחינת "שד- י", שהוא שם המבטא צמצום: "אמר ר"ל: מאי דכתיב אני אל שדי? אני הוא שאמרתי לעולם די"¹⁴(חגיגה יב.), ורק למשה מנהיג הציבור, ובשביל הציבור, נודע ה' בשמו המפורש: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"¹⁵(שמות ו ב-ג.), כך, גם אם למעשה קיים אברהם פריעה, הרי רק בהופעת הציבור בארץ היתה לפריעה משמעות, שתאמה את רמתו הרוחנית של העם.

גם את הארץ נוכל לנחול רק לאחר הסרת המחיצות בינינו לבינה.
כריתת הברית, חג החרות והקרבת העומר, הכשירו את העם להיות נזונים במזון טבעי: "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ה, יא). כל אלה יחד הכשירו את העם לצאת למלחמה, לכבוש את הארץ מיד עמי כנען שוביה.

אז נתגלה ליהושע שר צבא ה', שבא כדי לצאת לפני העם בקרב (יהושע ה, יג). המלאך ציוה את יהושע להסיר את נעליו מעל רגליו, כי המקום אשר הוא דורך עליו, קודש הוא (יהושע ה, טו). צו זה נראה תמוה במקצת, שכן האדמה במקום הפגישה עם המלאך לא היתה שונה מחלקי אדמה אחרים בארץ. כל ארץ ישראל קדושה, ולא מוטלת עלינו חובה להלך בה יחפים. נסיון השוואה לסנה יראה מלאכותי, שהרי שם התגלה ה' והיה על משה לנהוג בו כבוד. אך מדוע יהא צורך לחלוק כבוד למלאך?

אלא שהמלאך גילה ליהושע, שכדי לכבוש את הארץ עלינו להסיר את המחיצות בינינו לבינה. מתוך הסרת המחיצות והגישה הבלתי אמצעית, מתוך ההזדהות עם הטבע הארצי של ארץ ישראל, ההתמסרות וההשתייכות לארץ עצמה, נוכל לצאת לקרב ונוכל לנצח ולפעול, למען המשך הופעת קוממיותנו הלאומית.

מרן הרב צבי יהודה היה עומד על משמעות ההבטחה בפסוק "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר"¹⁶(ישעיהו נח יד.): וכי ניתן לאכול נחלה? חבל ארץ? הנביא מלמדנו, שכשם שהאכילה יוצרת בנו התקשרות מלאה ובלתי אמצעית, כך נזכה גם לנחול את ארצנו, ולהפנים אותה אל קרבנו כמו מזון.

עקירת הטבע של קדושת היהדות היא היא הגורמת לכל בלבולי הדעות. באים להתחכם ולמצוא בסברות והגיונות דבר שצריך למצוא בעצם ההויה הנפשית ובטבע הרוחני וגם הגופני, של הכלל כולו ושל כל אחד ואחד מישראל בפרט. הפרת ברית היא זו... אין תרופה למפר ברית, כי אם התשובה אל הברית¹⁷אורות התשובה יז ד.. כל עוד היה עיכוב וכל עוד קיים עיכוב בתשובה אל הברית, לא יוכל הטבע היהודי במעשה וברעיון, ברגש ובמחשבה, להופיע במלא חופשו. חזון הגאולה יתגשם במלואו, כשמתוך החול יתגלה הקודש. "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"¹⁸(דברים ל ו.).

הופעת הברית הגדולה הזו נעשתה בהדרכת ה' בחרבות צורים, החרב שבעזרתה נסיר גם את הערלים מן הארץ, מתוך השייכות אל ההבטחה האלהית לאברהם: "הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם"¹⁹(ישעיהו נא א-ב.).