מעבור הארץ; יהושע · פרק 9

ביציאת מצרים לא היה ערך להתמודדות אלא ליציאה עצמה ובכניסה לארץ התמודדות והדרך הן חלק מהמטרה.
כשיצאנו ממצרים, לא נכנסנו לארץ ישראל בדרך הקצרה. "וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"¹(שמות יג יז.). רבונו של עולם, שהיכה את המצרים בעשר מכות, שבכל אחת מהן השתנו סדרי עולם, והודיע לעם ישראל, על ידי משה נאמן ביתו, "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"²(שמות יד יג-יד.), רצה להכין את בני ישראל למלחמה לפני כניסתם לארץ, ולא נחם דרך ארץ פלשתים הקצרה אלא בדרך הארוכה, כדי שיספיקו להתכונן למלחמה. אך מדוע לא המשיך ה' להילחם בעבורנו גם את מלחמותינו לשיחרורה ולכיבושה של ארצנו המובטחת?

ההבדל, בין יציאת מצרים לכניסה לארץ, הוא ההבדל בין "סוּר מֵרָע" ל"עֲשֵׂה-טוֹב"³(תהלים לד טו.). ממצרים היינו צריכים לצאת, להסתלק מהרע, ולא היה טעם וערך לעצם ההתמודדות עם המצרים. העיקר היה בזה שמטרתנו הושגה, בצאתנו מבית העבדים. לעומת זאת, ההכנות לקראת כניסתנו לארץ-ישראל, והפעולות להגשמת המטרה, הן עצמן נחשבות לעשיית טוב. לכיבוש הארץ יש ערך עצמי: חויות קרב מקשרות את הלוחמים לאזורי הקרבות, והשותפות לעשיה קושרת את העושים בינם לבין עצמם, ובינם למפעל. קשר זה הוא עיקר השכר, שתכריז עליו בת קול בעתיד: "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר, כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו"⁴(ויקרא רבה כז ב.). נוסף לכך, רק בהתמודדות עם המציאות הארצית ועם חוקיה, אפשר לגלות את הקודש הגנוז בה. לא בפריצתה ובסילוק מגבלותיה, על ידי הנס. עלינו מוטל לגלות את הקודש הגנוז בארץ, ולכן "לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר"⁵(שמואל ב' א יח.). רבונו של עולם היה "המדריך הצבאי" הראשון שלנו. הוא העמידנו אל מול פני המלחמה, סייע במצבים שלא היו לנו כלים להתמודד איתם, הדריך באסטרטגיות וחשף לעינינו, ולעיני העולם כולו, את משמעותם של נצחונותינו ואת השפעתם על ההויה כולה (לגילוי זה משמעות של חיזוק הבטחון והמוראל של הלוחמים, בנוסף לערך הגילוי בעצמו).

המלחמות המתוארות בהרחבה בספר יהושע הן מלחמות בהן התפתחו כוחות האומה.
שלוש מלחמות מתוארות בהרחבה בספר יהושע: מלחמת יריחו (פרק ו), מלחמת העי (פרק ח), ומלחמת מעלה בית חורון וספיחיה (פרק י). לאחריהן מוזכרת בקיצור מלחמת מלכי הצפון, על מי מרום (פרק יא). יריחו נכבשה כשנפלה חומת העיר בנס, ואנו השלמנו את הכיבוש בהריגת יושביה. במלחמת העי הוכרעה העיר בתחבולה טבעית, ולא ניכר בה נס: יהושע הציב יחידת אורב מאחרי העיר, ומצידה השני התקרב עם לוחמיו. כשיצאו אנשי העי להילחם נסוג יהושע עם צבאו ואנשי העי, שחשבו שיהושע וצבאו בורחים, החלו לרדוף אחרי הנסוגים בלי לסגור את שערי העיר. למראה האות המוסכם חדרו האורבים לעיר, העלו אותה באש והחלו לרדוף אחרי אנשי העי. יהושע וצבאו הפכו את פניהם מנסיגה למלחמה ויושבי העי מצאו את עצמם בקרב מלפנים ומאחור, בשעה שעירם עולה בלהבות. במלחמת בית חורון, השתלבו הנס והטבע: יהושע הפתיע את חמשת המלכים וצבאותיהם בהתקפה פתאומית, אחרי שהעלה את לוחמיו כל הלילה מן הגלגל, והקב"ה השליך אבנים גדולות על האויב שנס מפני בני ישראל. על מלחמת מי מרום אנו יודעים מעט, כי למרות שהיתה זו מלחמתו הגדולה של יהושע, תיאורה בכתובים הוא קצר. מסופר לנו שעמים רבים התקבצו להילחם ביהושע, "וַיֵּצְאוּ הֵם, וְכָל-מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם-רָב, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב-מְאֹד" (יהושע יא, ד), ומסופר לנו שיהושע עלה עליהם פתאום ושה' נתנם ביד בני ישראל. אבל לא מפורטת הדרך, בה הוכרע הקרב.

תאור הקרבות על הארץ הוא תאור רב מימדי, של פריצת המחסומים בין העם לארץ: פריצת המחסום הפיזי של ישיבת עם זר בארץ ושלטונו עליה, פריצת המחסומים הפסיכולוגיים של האומה בקבלת אחריות על גורלה הלאומי, הגברת בטחונה ביכולתה המעשית ובעזרה האלהית החופפת עליה, ויצירת אמון ביהושע כמנהיג בקרב. תאור זה הוא תאור של התאמת המגמות האלהיות לקליטתן על ידי הכלים הטבעיים וההופעה דרכם.

בכל אחת מן המלחמות מתואר לנו שלב, בהתפתחות המגמות הללו. ובכתובים מתוארות רק המלחמות מהן אנו יכולים ללמוד על שלב נוסף. למרות ש"יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה" (יהושע יא, יח), ולמרות ששלושים ואחד מלכים הכריע (יב, ט-כד), רק שלוש מהן תוארו בהרחבה.

במלחמה הראשונה בלטו הנס וההכנות להופעתו. שבעת ימי ההכנה גיבשו את העם. ארון הברית, שנישא על כתפי הכהנים הצועדים בראש הלוחמים במשך שבעה ימים, עד נפילת החומה הגביר את המודעות לרצון האלהי המתגלה על ידי מעשי העם וחיזק את בטחונו, ובעקבות הנצחון נודע ש"וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ" (יהושע ו, כז).

במלחמה השניה, מלחמת העי, כבר ידענו להלחם בכוחות עצמנו. למרות המפלה הראשונה, ולמרות המשבר מבית, התעשתנו, והצלחנו בקרב משולב ומורכב, קרב שהצריך תושיה אסטרטגית, פיקוד מעולה, משמעת חיילית וידע בחיילות ובמקצועות הצבאיים (הסוואה, שדאות לילה, תיאום בין כוחות). כך גילינו בעולם את כוחנו ועוצם ידנו, שנתן לנו ה' אלהינו כדי לעשות את החיל הזה.

במלחמה השלישית פרצנו כמעט את כל המחסומים. לפקודתו של יהושע עלינו במשך לילה שלם מן הגלגל לגבעון, ופתחנו בקרב שהיכה את חמשת המלכים בהפתעה. עשינו זאת בתושיה ובתנופה, ביוזמתנו, וה' אלהינו שמח במעשינו, חיזק אותנו בקרב וסייע סיוע ישיר ללחימה, בהשלכת אבנים גדולות מן השמים, ובעצירת השמש והירח למוצא פיו של יהושע.

מובן הדבר, שאחרי שהתגלה הקשר הישיר הזה בין המגמה האלהית למעשה ידינו בכיבוש הארץ, לא היה מקום להרחיב את הדיבור בתאור פרטי המלחמות האחרות. עיקר הדברים על מלחמת מי מרום מתייחס לצורך להתאים את החיים בארץ, ואת התרבות, למגמה האלהית שלשמה אנו פועלים: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, כֵּן-צִוָּה מֹשֶׁה אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא-הֵסִיר דָּבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (יהושע יא, טו).