מעבור הארץ; יהושע · פרק 10

פריצת חומות יריחו נעשתה בנס. ולכן, למרות עצמתן של החומות, עדיין תמוה מדוע נזקקו ישראל להכנות כה מרובות.
בכיבוש יריחו בלט הנס ובלטו ההכנות שקדמו לו. במשך שבעה ימים הקיפו בני ישראל את חומות יריחו, ובעקבות מעשה זה הפיל הקב"ה את החומות. הקפות אלו נעשו על פי הדרכה אלהית ברורה: וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים, יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת לפני הארון; בכל יום היה על כל אנשי המלחמה להקיף את העיר בעקבותיהם פעם אחת בדומיה מוחלטת, וביום השביעי היה עליהם להקיף את העיר שבע פעמים. בסוף ההקפה השביעית היה עליהם להריע, ואז נפלה החומה.

חז"ל מרחיבים בתיאורה של החומה. הם אומרים שגובהה היה כרוחבה¹(ברכות נד:), ולכן היא לא נפלה אלא שקעה. ויש האומרים, ששבע חומות היו. אך ככל שנגדיל ונרחיב את חוסנן של החומות, לא נמצא הסבר לריבוי ההכנות שהקב"ה "זקוק" להן, מצידנו, בכדי להפיל אותן. אין חלקנו בין קטני אמנה, המנסים בכל דרך אפשרית להסביר את נפילת החומות בדרך פשטנית המביאה לגיחוך: כאלה האומרים שמצעד הלוחמים בקצב אחיד עירער את יסודות החומה, או שהמצעד היה הסוואה לחפירת מחילות מתחת לחומה. מי שיודע שהקב"ה בוקע ים ונהר, כי הוא השליט האחד בעולמו שברא, לא יופתע לדעת שברצונו נפלו חומות יריחו. אך מדוע נצטוינו על הכנות מרובות כל כך?

אמת, כל נס מופיע על גבי פעולה מעשית של בני אדם: מכות מצרים הופיעו אחרי פעולותיהם של משה ואהרון, קריעת ים סוף אחרי הרמת המטה, על הסלע היה צריך להכות או לדבר כדי שיוציא מים, וכך הלאה. על פי דברי הרב²אורות, ישראל ותחיתו יב., הדבר בא ללמד שהנס אינו מנותק מן המהלך העולמי הטבעי, למרות שהוא משנה את חוקיו. ובכל זאת: ברוב הנסים היתה פעולה סמלית וקצרה ואילו כאן היתה הפעולה מורכבת, ארוכה, ורבת משתתפים. מלבד זאת, למרות שהנס אינו מוגבל בזמן ואינו זקוק לזמן כדי להופיע³מהר"ל גבורות ה' פרק נא ד"ה "ועוד תדע", ביריחו הוא הופיע בהתאם לחוקי הזמן.

המעורבות הארוכה של ישראל בנס הפלת החומות יריחו, היתה על-מנת ללמדם להתאים את העשיה האנושית אל המגמה האלקית.
שבעה ימים נמשכו ההכנות. שבעה ימים מהווים יחידת זמן שלמה, כימי בריאת העולם. הפעם היה עלינו ללמוד - דבר שלא היה חשוב כל כך קודם, במצרים ובמדבר - שהופעת הנס אינה מכוונת להריסת הטבע או לביטולו. כשם שהשבת אינה באה לבטל את ימי המעשה, וכשם שהשבת מטעימה לנו מטעמו של עולם הבא ונותנת בימי המעשה תוכן, כך גם נפילת החומה, שלא על פי חוקי העולם הזה, הטעימה לנו את טעמו של הנס בתוך חוקי הטבע. היא פתחה צהר למגמה, להתאים את פעולות האדם ואת האמצעים שבעזרתם הוא פועל, למגמה האלהית, כדי שזו תוכל להתבטא דרכם בצורה ישירה. בנפילת החומה אמנם היה ביטול של חוקים טבעיים, אבל במלחמה, בהדרכה אלהית, ומתוך מגמה להכשיר ולזכך את חוקי העולם שעוותו על ידי הגויים, צריך היה לעשות זאת. הארץ בהופעתה הטבעית אינה זקוקה לחומות ולמבצרים, ובעתיד "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם"⁴(זכריה ב ח.), כי ארצנו היא "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"⁵(דברים יא יב.). הקמת ביצורים ומערכות הגנה מלאכותיות, אינה מתאימה למגמה זו. וכשעשו זאת הגויים, ובנו בארץ מחסומים שהם בלתי הפיכים על-ידי כוחות אנוש, הדריך הקב"ה את ישראל כיצד לקשר, ואפילו בצורה מלאכותית, את הטבע הארץ-ישראלי למקורו האלהי, ולהפיל את החומות.

היסודות הפנימיים של כניסתנו לארץ וכיבושה, בנויים על הכרת הטבע האמיתי שלנו, שמתבטא בקול השופר. ורק בהכרה מרוכזת זו יכולנו לשבור את חומות יריחו.
במלחמה זו נצטוינו להקדים בתקיעת שופרות, למרות שבכל המלחמות נצטוינו להריע בחצוצרות: "וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם"⁶(במדבר י ט.). הרב מסביר ש"היהדות הטבעית מובעת היא בתקיעת השופר, הכלי הטבעי. אמנם היהדות הטכנית היא מובעת בתקיעת החצוצרות, כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם"⁷מאמרי ראיה עמ' 146.. את הקשר בין העולם למקורו האלהי, עלינו ליצור בשתי הדרכים: הראשונה, על-פי רמת חוקיו הטבעיים שחקק הבורא, אותם עלינו לשמור ולקשר אל קדושת המצוה והתורה: "אֶת-חֻקֹּתַי, תִּשְׁמֹרוּ"⁸(ויקרא יט יט.), "חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ"⁹(ויקרא רבה לה ד.). ומאידך גיסא, אנו קשורים גם עם כל המעשים אשר רוח האדם הולך ומחדש. גם אותם אנו שואפים להתאים ולקשר לדבר ה' ולאור תורתו, וזוהי המגמה השניה.

השופר, הכלי הטבעי, מבטא את קולה של היהדות הטבעית, ואילו חצוצרות מבטאות את קולה של היהדות הטכנית. כשם שאת השנה אנו פותחים בתקיעת שופר ומאזינים לקולה הטבעי של היהדות, המזכיר לנו את מסירות הנפש שבעקדת יצחק, ואת מתן תורה, כך גם את מלחמתנו הראשונה פתחנו בתקיעת שופרות שהביעו את קולה של היהדות הטבעית. בעקבות קול זה יכול היה לצעוד ארון הברית, המבטא את הקשר המוחלט והבלתי ניתן לניתוק בין ישראל לקב"ה, ורק בעקבותיהם צעדו הלוחמים.

ששה ימים היינו צריכים לצעוד בדממה ולקלוט את הקולות הטבעיים ואת משמעות הברית, ההולכת לפנינו. רק בעקבות הפנמת הקול והמראה במשך שישה ימים, כששת ימי המעשה, יכלנו לפעול ולעשות. יש להניח, שגם שם קוימה מצות התורה לתקוע בחצוצרות לפני הקרב ובזאת יכלנו להביע את הופעת הקומה הישראלית במלואה, "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'"¹⁰(תהלים צח ו.). כשבנו יושבי יריחו חומות כאלה, שיכלו לחסום בפני עם ישראל את הדרך לגילוי טבעה האמיתי של הארץ, היינו זקוקים לחדור לטבע העמוק יותר וחומות יריחו נבלעו כלא היו.

בתקופת אחאב נבנתה חומת יריחו מחדש, בהתאם לרוח השלטון, ורק אליהו שהתעלה והכיר את עומק טבעה של הארץ יכול היה להתמודד עם הבעיה.
אולי ניתן להסביר, שבאלתו כלפי מי שיבנה את חומות יריחו, רצה יהושע להסביר לנו את חומרת האיסור שבבנית ממסדים הפוכים מן הטבע הישראלי בארץ. יהושע קבע, שמי שירצה להקים חומות אלו מחדש לא יוכל להתקיים. בבכורו ייסדה ובצעירו יציב דלתיה, אבל הארץ וטבעה לעולם יעמדו. ואכן בתקופת אחאב, קם חיאל בית האלי, הקים את חומות העיר מחדש, ואלת יהושע התקיימה בו¹¹(מלכים א' טז לד.).

בתקופת מלכות אחאב נוצרה מסגרת לאומית מחושקת וחזקה. לשון הרע לא היה בה ולכן זכתה מלכות זו לנצחונות אדירים¹²(ירושלמי פאה א א.) ולשלטון בכיפה¹³(מגילה יא.), אבל היא היתה מנותקת מכל תוכן אלהי. ואדרבה, מלכות אחאב הקימה ממסדים לעבודת הבעל, ומאחר והמלוכה היתה חזקה גם הממסד שלה היה אדיר. אז נתפתה חיאל, חברו הטוב של אחאב, להקים את החומות מחדש. ואלמלא אליהו, שפרץ גם הוא את גבולות החשיבה האנושיים ובעצירת הגשם הצליח להכניע את לב אחאב, מי יודע לאיזה מגבלות היתה איזבל, שהיתה בעלת השפעה גדולה על אחאב, כובלת אותנו, ולמשך כמה זמן. בשעה שישבו שבעה בבית חיאל, ואחאב בא לנחמו, הגיע לשם אליהו וגזר על עצירת הגשמים¹⁴(סנהדרין קיג.). הוא רצה להוכיח למלך ולחברו, שטבעה של הארץ מתאים למגמה האלהית: "וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ... וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ"¹⁵(דברים יא יג-יד.). ולא כטבעה של ארץ אחרת טבע ארצנו.

בנס כיבוש יריחו, חברו הזמן והמעמד המיוחדים, להפגיש את העם בצורה אינטנסיבית עם קדושתו הפנימית. מצב זה אינו מתאים לסדר היום-יומי של חיי האומה ולכן החרים יהושע את פירותיו.
שלוש קדושות בעולם. בכל אחד מן המרכיבים שבהם העולם מופיע (עש"ן - עולם, שנה, נפש) יש פרט, שבו מרוכזת הקדושה, והוא אמור להמשיכה על כולו: קדושת ישראל במסגרת האנושית, קדושת השבת במסגרת הזמן, וקדושת הארץ במסגרת הארצית. עם ישראל אמור להמשיך קודש ואור לאנושות כולה, השבת - לזמן, וארץ ישראל - לעולם. (אגב, גם בעולמנו הישראלי הפנימי נמצא שלושה ריכוזים דומים: כהנים באומה, יום הכיפורים בזמן, וירושלים בארץ) ויריחו נכבשה בשבת¹⁶(במדבר רבה יד א.), למרות שלא היתה מניעה בידי הקב"ה לתכנן את המלחמה כך, שהחומה תיפול באחד מימי השבוע ולא בשבת. לא נלמד מכאן ח"ו שהקב"ה מזלזל בקדושת השבת, אלא להיפך: נלמד, שקדושת מלחמת מצוה תואמת למטרת החלת הקדושה על סדרי עולם. זוהי המגמה המשותפת, של מלחמת-המצוה ושל השבת.

התרוממות האומה, בעת כיבוש יריחו, לרמה של הופעת הקודש שבטבע בחשיפה "שבתית", הביאה את יהושע לגזור חרם על שלל העיר. האילוץ שנוצר, והכריח לשנות סדרי בראשית, גורם הסתייגות מלהנות מ"מעשה שבת" שכזה.

הגמרא¹⁷(שבת נג:) דנה לגבי אדם שנפטרה אשתו וצמחו לו דדים להניק את בנו הפעוט, האם גדול אדם זה שנשתנו סדרי בראשית עבורו, או קטן אדם זה שנשתנו סדרי בראשית עבורו. כך או כך סדרים בלתי-הרמוניים, אינם יכולים להוות מקור לרווח או הנאה קיומית לציבור. ולמרות שהתורה התירה להנות משלל מלחמה¹⁸(דברים כ יד.), החרים יהושע את שלל יריחו והקב"ה הסכים עמו. כשמעל עכן ראה בזה הקב"ה עבירה על בריתו, אשר ציוה אותם: "חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם"(יהושע ז, יא). רק רחב, האשה שנסתה לעזור לכיבוש הארץ בדרכים טבעיות ויצרה "פרצה" בחומות יריחו בעזרת "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי", אותה החיה יהושע. את אוצרות העיר הקדיש יהושע למי שזיכה אותנו בכל אלה: "רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית-ה'"(יהושע ו, כד). את כלי המתכות, שערכם ושימושם יכל להיות מעוצב על ידי בני אדם ללא פגיעה ביסוד הטבעי שלהם, למד העם להקדיש לבית ה' ולחפש דרכים לעצב אותם לשם גילוי כחה של היהדות המלאכותית בשלבים הבאים.

בהצלת רחב מתבררת הגדולה המוסרית של ישראל.
לפרשת הצלתה של רחב יש משמעויות גם במישורים אחרים. עצם העובדה, שחז"ל מוצאים בביטוי "וְאֶת-רָחָב הַזּוֹנָה... הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ, וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" רמז לכך "כי יהושע לקח רחב לאישה, וזהו החיה"¹⁹(רד"ק יהושע ו כה.), מלמדת על החשיבות שראה יהושע בהצלתה. ודאי שרחב היתה אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אבל אפשר ללמוד מכאן גם על הגדולה המוסרית שהתגלתה במלחמות ישראל.

לעתים נוצר רושם כאילו יהושע, במלחמותיו, לא הבחין בין לוחמים לאזרחים "חפים מפשע". והנה את רחב הוא החיה, ופעולתו זו בולטת לאור העובדה שהנערים הבטיחו להציל אותה (הם כבר לא היו נערים, כלב היה כבן שמונים (יהושע יז, ד) וגם פנחס לא היה ילד, אבל בשטף הקרב הם התנהגו כנערים), והם עצמם לא זכרו לקיים את הבטחתם, כי אם היו זקוקים לזירוז: "וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בֹּאוּ בֵּית-הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה; וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ" (יהושע ו, כב). רחב הושיטה ידה לשלום, ונענתה: "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים, וַיֹּצִיאוּ אֶת-רָחָב וְאֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ וְאֶת-אַחֶיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, וְאֵת כָּל-מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ; וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" (יהושע ו, כג). האחרים, שנהרגו, קבלו על עצמם כנראה בפירוש או בשתיקה את דעת הרוב שהחליט להלחם, למרות ששלוש אגרות שלח יהושע ליושבי הארץ: "הרוצה לברוח יברח, הרוצה להשלים ישלים, והרוצה לעשות מלחמה ילחם"²⁰(רמב"ם הלכות מלכים ו ב.). תושבי יריחו בחרו בדרך השלישית, ורק רחב, שהוציאה עצמה מכלל אומתה והושיטה יד לשלום, ניצלה.

יש בפרט זה, שיצא מן הכלל, כדי ללמד על הכלל כולו. למרות שמלחמת ישראל בשבעת העמים יושבי הארץ היתה מלחמת חרמה, לא היתה בה ענישה קולקטיבית, ומי שהיה ראוי לכך - ניצל. יהושע, שידע לעמוד על זכויות הפרט גם בעת המלחמה הכוללת, זכה בעקבות זאת ל"וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ"(יהושע ו, כז).