מעבור הארץ; יהושע · פרק 5

תפקיד הניסים - להוציא אל הפועל את הרצון האלקי בעולם, במקום שהטבע אינו מוכשר לכך. במתן תורה נוצרה האפשרות לבטא את אותו רצון בטבעיות.
יציאתנו ממצרים לוותה ברצף של נסים, ובהם עשר המכות וקריעת ים סוף. בארבעים שנות נדודינו במדבר חיינו בכוחם של נסים תמידיים: המן, בארה של מרים וענני הכבוד. בשנים אלו למדנו, ולמד העולם אתנו, שמוגבלותו של העולם הטבעי, חסרונותיו וכבלי חוקיו, לא יעכבו את גאולת ישראל. עתה, בכניסתנו לארץ, עמד לפנינו האתגר: לרומם את הטבע עצמו, ולהתאימו למגמתו העליונה¹אורות, אורות התחיה כח: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ-ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בנגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה-העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תקון עולם כולו וביסומו הגמור, והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ, "ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ-ישראל". כשבאים להשכלה עליונה זו של הקדושה השלמה שבטבע, הכוללת בקרבה ג"כ את הקדושה שלמעלה מן הטבע והמתנגדת אל הטבע, אז המלחמה חודלת לגמרי, מדת הדין מתבשמת, והכל נוטה כלפי חסד, כל הכוחות שבאדם הפרטי נראים בעדינותם המרוממה, כפי מה שהם בטבעם, והרי הם קדושים ומוכשרים לעלוי היותר עליון, והאור שלמעלה מן הטבע עומד אצור בהם לעת הצורך, והאדם חש בקרבו חופש של נועם-קודש, ו"ימוד עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר: בקרבך קדוש""..

בבואנו לדון על הנס והטבע, עלינו להגדיר לעצמנו כי בשם "טבע" אנו מכנים את המהלך העולמי בו אחוזות הסיבות במסובבים באופן עיקבי. לעומת זאת, "נס" הוא השם שניתן להתערבות הרצון האלהי במהלך הקבוע של העולם.

הן הנס והן הטבע הם כלים בהם מוציא הקב"ה לפועל את רצונו, ומכיון שרצה הקב"ה לברוא עולם טבעי, הרי קידוש השם היותר גדול הוא כשהעולם פועל בהתאם למגמה האלהית. אז מתאחדים הנס והטבע, והקדושה שבטבע ממשיכה לתוכה גם את הקדושה שלמעלה מן הטבע. התורה, שמוצאה מן הרצון האלהי המקורי ומסקנתה בהדרכת החיים בעולם המעשי, יצרה בעצם נתינתה אפיק להמשכת השפע העליון לתחומי החיים הטבעיים, ובקיום מצוותיה על ידינו נוצרים כלים לקבלת השפע הזה.

בהשוואה בין קריעת ים-סוף לחציית הירדן נגלה שאותם כוחות, שקודם קבלת התורה התגלו בצורה מעושה וכפויה, הופיעו לאחר קבלתה בנחת ובהרמוניה עם הסביבה.
השוואה בין קריעת ים סוף, שהיתה לפני מתן תורה, ובין מעבר הירדן, שהיה ארבעים שנה אחרי קבלת התורה, תאפשר לנו להבחין בשינוי שחל בטבעו של העולם במשך השנים שפעלה בו התורה.

ההבדל הבולט ביותר, הוא הדרך בה נבקעו שני מכשולי מים אלו. הים נבקע כאשר משה הרים את מטהו כאילו באיום, ואחרי שהקב"ה הוליך רוח קדים עזה כל הלילה. לעומתו, הירדן נחלק "כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ, בְּמֵי הַיַּרְדֵּן, מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן" (יהושע ג, יג). "כְּנוֹחַ", לשון של מנוחה ונוחיות. כאן כבר לא היה צורך באיום ובסערה. הטבע העולמי, שהתעדן, פתח את שער הארץ ביראת הרוממות לפני בני ישראל, שנשאו על כתפיהם את ארון הברית.

פרט השוואתי זה הוא חלק ממכלול שלם של הבדלים בין המעברים של שני מכשולי המים, המלמד על ההבדל בין המעמדים, התקופות והמגמות.

כשחנינו לפני ים סוף עדיין לא היינו מסודרים לשבטים, ולא היינו מגובשים כעם. אדרבה, ארבע כיתות התווכחו במחנה: האחת אמרה "נשובה למצרים", האחרת דרשה לצאת לקרב, ואילו השלישית אמרה "ניפול לים", והרביעית אמרה "נצווח כנגדן"²ירושלמי תענית ב ה.. והנה לירדן הגענו איש על מחנהו ואיש על דגלו, כאיש אחד בלב אחד, וחז"ל מרגישים את המצב ההרמוני ששרר אז באומה. הם אומרים, שיהושע ריכז את האומה כדי להשמיע בפניה את דבר ה' בין שני בדי הארון. היה זה אחד המקומות שבהם החזיק המעט את המרובה³(רש"י יהושע ג ט.).

הבדל נוסף: כשהעם חנה על הים וראה שמצרים רודפים אחריו, נבהל: "וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?"⁴(שמות יד י-יא.). כל הלילה עבר על העם בחרדה ובצעקה, רק עמוד הענן חצץ בינינו לבין המצרים⁵(שמות יד יט.) ורק הוא הקל על המצוקה. מופלא הוא תיאור מצבם זה בדברי חז"ל: "למה היו ישראל דומים באותה שעה, ליונה שברחה מפני בן-הנץ ונכנסה לנקיק הסלע, והיה הנחש נושף בה. כך היו ישראל דומין באותה שעה. הים סוגר, ושונא רודף"⁶(ילקוט שמעוני, בשלח רלב.). "וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה. וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה"⁷(שמות יד יט-כ.).

שונה היתה החניה על הירדן: "וַיָּבֹאוּ עַד-הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ" (יהושע ג, א). במנוחה ובשלוה חנינו על גדת הירדן. מנוחת הנפש של האומה הקדושה לא הופרה על ידי אויב מאחור, ולא בפחד מִדְבַּר מלפנים. האומה ישנה שנת ישרים, ובהשכימה צעדה לקראת הגשמת תקוות הדורות: הכניסה לארץ ישראל⁸עפ"י עולת ראיה א עמ' פו "וישכם אברהם"..

לים סוף נכנס העם ללא הכנה מוקדמת ובלא שידע לקראת מה הוא צועד, ו"לא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חטמן ואחר כך נעשה להם יבשה"⁹(שמות רבה כא י.). העומד להתרחש לא הוסבר לאומה, ולא ניתן היה להסבירו. משה, המנהיג, גם הוא לא ידע מה עומד להתרחש. הוא אמנם חיזק את לב העם בדברי פיוסין: "אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה'... ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"¹⁰(שמות יד יג-יד.), אבל הוא עצמו עמד בתפילה והאריך בה, עד שאמר לו ה': "מַה-תִּצְעַק אֵלָי"¹¹(שמות יד טו וברש"י שם). כשהמנהיג אינו יודע לקראת מה הוא מנהיג את עמו, העם חש בדבר. רק אחר כך פירט לו הקב"ה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה"¹²שם טז., ודבר זה, שנאמר למשה, לא הוסבר לעם. להם לא נאמר אלא: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ". ומה יהיה? כיצד יוכלו לעבור את הים? - לשאלות אלו לא ניתנו להם תשובות, ורק הפקודה נאמרה: "וְיִסָּעוּ". בין שהיה זה נסיון, כדי לדעת אם בני ישראל בוטחים בה', ולכן לא נאמרה להם התכנית, ובין שהעם לא קיבל הסבר כי לא היה מסוגל לכך, העובדה היא שבני ישראל צעדו לקראת הנעלם. וכשצועדים לקראת הנעלם, רב הפחד.

לעומת זאת, לפני הכניסה לירדן עברו השוטרים בקרב המחנה, "וַיְצַוּוּ, אֶת-הָעָם לֵאמֹר, כִּרְאֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם, וַהֲלַכְתֶּם, אַחֲרָיו" (יהושע ג, ג). "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת" (יהושע ג, ה). הם הכינו את עצמם לקראת המעבר, מה הפלא ש"כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים... בְּמֵי הַיַּרְדֵּן" (יהושע ג, יג) נכרתו המים? כשכולם מוכנים ומצפים, ומודעים למהלכים העתידיים, הכל הרמוני, שלֽו, נוח. ומיד, כש"רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם... וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם" (ג, טו-טז). כאן לא היה צורך בקפיצה נחשונית, לא באיום של מטה, ואפילו לא ברוח קדים.

בים סוף, כשראה משה את המצרים מאחריו הוא החל לצעוק לה'¹³(רש"י, שמות יד טו.). גם ישראל עשו כן: "ויראו מאוד ויצעקו אל ה', תפסו להם אמנות אבותם"¹⁴(ילקוט שמעוני, בשלח רלא.) והתפללו. "מיד: וַיֹּאמֶר ה', מַה-תִּצְעַק אֵלָי; ר' יהושע אומר: אמר לו הקב"ה למשה, בני נתונים בצרה, והים סוגר עליהם, ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפילה? מה תצעק אלי, יש שעה לקצר ויש שעה להאריך"¹⁵(ילקוט שמעוני, בשלח רלג.). כשהדרך לא היתה ברורה לנו ונסינו להאחז במסורת העבר, שמח הקב"ה על שזו היתה תגובתו הטבעית של העם. אבל ממשה, המנהיג, תבע רבונו של עולם התקדמות: לא להסתפק בתפילה! משה לא צפה את העתיד וזכה על כך לביקורת אלהית, אבל יהושע קיבל הדרכה ברורה על העומד להתרחש (ג, ז-ח).

ידיעה זו והוראותיו הברורות הוסיפו לו כנראה אמון מצד העם: "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ" (יהושע ג, ז), ושכללו את כושר מנהיגותו.

כשעברו ישראל בתוך ים סוף, עמדו להם המים כחומה מימינם ומשמאלם¹⁶(שמות יד כב.). החומה ודאי גוננה על העם, אך עם כל זה אומרים חז"ל, שכשעברו בצל החומה הזו אמרו מלאכי השרת: בני אדם, שעבדו עבודה-זרה יעברו ביבשה בתוך הים?! ואף הים נתמלא עליהם חימה וביקש לאבדם¹⁷(ילקוט שמעוני, בשלח רלד.).

על מה כעס הים? האם על שהרגיזו אותו ממרבצו הטבעי, וגזרוהו לגזרים?!

לעומת חומות המים בים סוף, עמדו מי הירדן הרחק מאד באדם העיר, מצד אחד, ומצד שני המשיכו לזרום אל ים המלח כדרך הנחלים הזורמים אל הים והעם עבר ביבשה ברווח, ללא צל צילו של איום.

פרט נוסף, שאינו מופיע בכתובים, אך מוזכר בדברי חז"ל: ים-סוף נקרע לשנים עשר נתיבים, בהם עבר כל שבט ושבט בנפרד, ואילו את הירדן עברו כעם אחד¹⁸(ילקוט שמעוני, חבקוק תקסה.).

כדי לחזק בעם את הרגשת הבטחון, "נראה כי יהושע עבר באחרונה את הירדן והעביר את כל העם לפניו כדי שיהיו בטוחים יותר כשנשאר אחריהם, שהמים יעמדו נד אחד עד שיעבור הוא"¹⁹(רד"ק יהושע ד ה.). ואילו בים סוף רדפו המצרים אחרי העם לתוך הים, ובני ישראל לא נרגעו עד שראו את מצרים מת על שפת ים סוף²⁰(שמות יד ל-לא וברש"י שם.).

השירה האדירה, שפרצה מגרונם של משה ובני ישראל בעלותם מים סוף, היא ביטוי למתח העצום שהתפרק בצאתם ממצרים. ועיקר תכנה הוא מפלת המצרים, שכן תחושת ההקלה היתה כה חזקה, עד שהם כמעט לא התייחסו לנס של הפיכת המים ליבשה ושל היבשה למים. רק שנים רבות אחר כך, כשהשתחררנו מן הטראומה של בית העבדים והקמנו את ממלכתנו העצמאית, שר דוד מלכנו על הנס עצמו: "הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם-מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ-מָיִם"²¹(תהלים קיד ח.).

גל האבנים, שנבנה לזיכרון מעבר הירדן (יהושע ד, ט), הוא סמל לתהליך הבנין שהתחיל בעברנו את הירדן. אם בקריעת ים סוף היה צריך לשבור את הטבע כדי שלא יפריע למהלך הגאולה, הרי שבמעבר הירדן התעלה הטבע וניצב כנד לפני גאולתם של ישראל. עד כמה דייק דוד מלכנו בשירתו: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר... מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב"²²(תהלים קיד א-ז.). הים נס בפחד, ואילו הירדן פשוט הסתובב לאחוריו. גם אם עדין היה צורך בהפסקת המהלך הטבעי של העולם בכניסתנו ארצה, היה לנס זה מימד של מהלך עולמי הרמוני.