מעבור הארץ; יהושע · פרק 22

בכיבוש הארץ וההתנחלות בה, היה על השבטים לגלות את המשמעות האידאית של הנחלות ואת הקשר של השבטים למקומותיהם.
שבע שנים נמשכו מלחמותינו לכיבוש הארץ, ושבע שנים נמשכה חלוקת הארץ לשבטים¹(זבחים קיח:). היה זה זמן ממושך. אפילו אם נניח שבני ישראל התרפו בכיבוש הארץ, כפי שנלמד מגערתו של יהושע (יהושע יח, ג), יהיה זה מוגזם ושטחי לקבל סיבה זו כהסבר יחיד להתעכבות. עלינו לזכור, שבני ישראל באותה עת כבר לא אכלו מן, וכל אחד מהם שאף בודאי לשבת בנחלתו ולהוציא לחם מן הארץ. אך גם אם נסביר, שכיבוש הארץ נמשך זמן כה רב בגלל עיכובים טכניים, יקשה עלינו לקבל הסבר דומה לאורך הזמן שנמשכה בו חלוקת הנחלות לשבטים. והרי חלוקת הנחלות היתה בדרך ברורה ומוגדרת, ומדוע נמשכה ההתנחלות בארץ ישראל זמן כה רב?

אלא שהכיבוש, המתואר בספר יהושע, אינו פעולה טכנית בלבד. בתאורו אנו לומדים על איחוד הנס והטבע ועל התקשרות ה"אידאה האלהית" עם ה"אידאה הלאומית"²אורות "למהלך האידאות בישראל" וראה לעיל עמ' 69., ותאור החלוקה מלמדנו על יצירת הקשר בין האידאות לבין הארץ ועל הגשמתן.

מסקנה זו מתבקשת גם מן העובדה, שיהושע טרח בתאור מפורט של גבולות הנחלות: ששה פרקים מוקדשים לכך בספר יהושע (יד-יט). מה ראה יהושע, לכתוב ולפרט בדיוק כה רב את גבולות השבטים? והרי נחלות השבטים לעתיד לבוא תהינה שונות, מאלו שנחלו בימי יהושע!? (עדות על כך אנו מוצאים הן בדברי הנביא יחזקאל³(יחזקאל מח.) והן בדברי חז"ל⁴(בבא בתרא קכב:)).

שני מקורות בדברי חז"ל פותחים לנו צהר, ללמוד שתאור גבולות השבטים גונז בקירבו משמעויות שונות.

שמות הערים והאתרים בארץ ישראל מרמזים על תכנים פנימיים שגנוזים במקום.
במסכת גיטין⁵(גיטין ז.) מובא: "אמר-ליה רב הונא בר נתן לרב אשי, מאי דכתיב וְקִינָה וְדִימוֹנָה, וְעַדְעָדָה (יהושע טו, כב)? אמר-ליה מתוותא דארץ ישראל קחשיב. אמר-ליה, אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ-ישראל קא חשיב? אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא, כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין. אמר-ליה, אלא מעתה וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה, וְסַנְסַנָּה (טו, לא) הכי נמי? אמר-ליה, אי הוה רב גביהא מבי ארגיזא הכא הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חוזאה אמר בה הכי, כל מי שיש לו צעקת לגימה על חברו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין". (אמר-לו רב הונא בר נתן לרב אשי, מהו שכתוב "קינה ודימונה ועדעדה"? אמר-לו רב אשי, אלו ערים בארץ ישראל. אמר-לו רב הונא, וכי איני יודע שאלו ערים בארץ ישראל? אלא ידוע לי שרב גביהא מארגיזא פירש את השמות, ואמר: כל שיש לו קינאה על חברו ודומם, שוכן עדי-עד (הקב"ה) עושה לו דין. אמר-לו רב אשי, אם כך, גם לשמות "צקלג ומדמנה וסנסנה" יש משמעות? אמר-לו רב הונא, אם היה פה רב גביהא מארגיזא, היה נותן גם בשמות אלו טעם. רב אחא מחוזאה הסביר שמות אלו כך: כל מי שיש לו צעקת לגימה על חברו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין).

נמצאנו למדים, שתאור גבולות הארץ גונז בקרבו נמשל ערכי. אם נעמיק בדברים, נוכל לפרש את משמעות דברי רב גביהא. גבול יהודה ואדום מבטא הבדל משמעותי, בין ישראל ואדום. לעשו היתה קנאה ביעקב, הוא התחרט על שהתפתה למכור את בכורתו תמורת לגימת נזיד עדשים⁶(בראשית כז לו.). הוא לא שתק אלא התנכל ליעקב להרגו⁷שם שם מא., ובעזרת ה' לא עלה בידו מבוקשו. גם לישראל היתה טענת לגימה על עשו: בניו לא אפשרו לנו לעבור בארצם, למרות שהבטחנו לקנות מהם אפילו מים בכסף⁸(במדבר כ יד-כא). הם יצאו כנגדנו למלחמה, כדי למנוע מאיתנו מעבר בארצם. אנו הקפנו את אדום, הבלגנו, ואנו בטוחים ששוכן עדי עד יעשה לנו דין "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה"⁹(עובדיה א כא.).

גם בתאור גבולות הנחלה נטמנה משמעות פנימית.
במקור נוסף מתגלה לנו, שתאור הגבולות גונז בקרבו פרטים בעלי משמעות.

באחת הבריחות שברח דוד מזעמו של שאול, מסופר: "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט, וַיָּבֹא אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה... וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת"¹⁰(שמואל א' יט יח-יט.). חז"ל שואלים על כך¹¹(זבחים נד:): וכי מה ענין ניות אצל רמה, הרי ניות והרמה הם שני מקומות שונים? ומשיבים, ששמואל ודוד ישבו אכן ברמה ושם הם עסקו בתכנית בנין בית המקדש, שנקרא "נויו של עולם". ראשית היה עליהם לאתר את מקומו, אך בתורה לא צויין בפירוש מקום המקדש, אלא נאמר רק: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'"¹²(דברים יז ח.). מכאן למדו שניהם, שעל בית המקדש להבנות במקום שאליו עולים מכל מקום.

כדי לאתר את המקום, למדו שמואל ודוד את פרשת גבולות הארץ המתוארים בספר יהושע. הם הבחינו, שקוי הגבול מתוארים בלשונות שונים: "ועלה", "וירד", "ותאר", "ונסב", "ועבר", "ויצא", "והיו תוצאותיו". הם שמו לב, שתאור הגבול המשותף ליהודה ובנימין, שנמשך מים המלח ועד ירושלים, מוזכר פעמיים: פעם כגבולו הצפוני של יהודה ופעם כגבולו הדרומי של בנימין. בתיאור גבול יהודה לא מוזכרת לשון ירידה, מים המלח ועד הר הבית: "וְעָלָה הַגְּבוּל, בֵּית חָגְלָה, וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה, וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן-רְאוּבֵן. וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר, וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל-הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר-נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל; וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל. וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם, אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא, יְרוּשָׁלִָם; וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה". מכאן פוסקת העליה, ודרך הגבול ממשיכה במישור ויורדת: "וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר, אֶל-מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ, וְיָצָא אֶל-עָרֵי הַר-עֶפְרוֹן; וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה, הִיא קִרְיַת יְעָרִים. וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה, אֶל-הַר שֵׂעִיר, וְעָבַר אֶל-כֶּתֶף הַר-יְעָרִים מִצָּפוֹנָה, הִיא כְסָלוֹן", ולבסוף יורד לשפלה: "וְיָרַד בֵּית-שֶׁמֶשׁ, וְעָבַר תִּמְנָה" עד הים (טו, ו-יב).

גבול צפוני זה של שבט יהודה, המתואר ממזרח למערב, מתואר ממערב למזרח כגבולו הדרומי של שבט בנימין. הוא מתחיל בקרית יערים וממשיך דרך מי נפתוח לכיוון מזרח לים המלח (יח, טו-יט), וכל העליות המוזכרות בגבולו הצפוני של יהודה מוזכרות כירידות. מכאן הסיקו שמואל ודוד, שהמקום הגבוה ביותר, שאליו עולים מכל הכיוונים, הוא כתף היבוסי בראש ההר (עיין מהרש"א שם).

כשקראנו אנחנו את תאור הגבולות הללו לא שמנו לכך לב, אך בלימודם המשותף מצאו שמואל הרואה ודוד המשוח למלך מה שלא יכול היה לראות מישהו אחר ברשימת המקומות המתארים גבול נחלה.

שני מקורות אלו (תאור גבול בני יהודה ואדום ותאור גבול יהודה ובנימין), מגלים לנו טפח מן המשמעויות הגנוזות בתאורי הגבולות. מן הראשון, אנו לומדים שהארץ מדברת אלינו דברי מוסר. ומן השני, שהארץ שומרת את סודו של הקודש הגנוז בה.

האופי הפנימי של האתרים בארץ מתגלה בהתאם לעומק הקשר בין העם לבינם.
כל לומד תנ"ך יגלה, שלמקומות בארץ ישראל יש משמעות, שנחשפת במהלך חיי העם בארץ והתקשרותו אליה בקשר חיים. כך הפכה לוז לבית-אל, כשנודע ליעקב שזה שער השמים¹³(בראשית כח יט.), וכשחטא עכן עומעם זהרה של בית-אל ונקראה "בֵּית אָוֶן" (יהושע ז, ב)¹⁴יהושע ז ב (ברד"ק שם).. עד שהתנקינו מחטא זה, ושמה של בית-אל חזר לזהרו (יהושע ח, יב). כך התגלה שמו של הגלגל, כשנגולה חרפת מצרים מעלינו (יהושע ה, ט). ושמו של עין הקורא אשר בלחי התגלה כשנבקע המעין, ממנו הרווה שמשון את צמאונו¹⁵(שופטים טו יט.). כך התגלתה גם משמעותם של אבן העזר¹⁶(שמואל א' ז יב.), בוצץ וסנה¹⁷(שמואל א' יד ד.), והדוגמאות רבות.

גם מקום המקדש, פסגת העולם, שאינו מוגדר בתורה בשם, נחשף רק בעקבות חווית חיים. התורה אמנם ציינה כיוון: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'"¹⁸(דברים יב ה.), אך מהו המקום ומה שמו לא ידענו כל עוד לא פרקנו מעליו את שפעת ברכתו. אפילו זיהוי המקום על המפה על-ידי דוד ושמואל, לא הספיק. רק בסוף ימי דוד, בשעה שהדבר הפיל חללים בישראל¹⁹(שמואל ב' כד טו-טז.), ראה דוד מלאך עומד בין הארץ לשמים בגורן ארונה היבוסי, וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. דוד קנה את המקום ובנה בו מזבח, וכשנענה מן השמים באש על מזבח העולה, והמלאך השיב את חרבו אל נדנה, ידע שזהו המקום²⁰(דברי הימים א' כא יג - כב א.). אמת, עוד קודם, בעזרת עינו החודרת של שמואל הרואה, ידע ללמוד מן הכתובים היכן עליו לחפש את מקום המקדש. אבל כדי לפרוק את תכנו של המקום בארץ ישראל, ולחשוף את שמו ואת מהותו, היינו חייבים לחיות במקום ולחוות בו חויות חיים.

עלינו להבין שעם ישראל, בהתנחלותו בארץ, לא עסק במציאת דרכים להתפרנס וברכישת אמצעי יצור כלכליים בלבד כי אם פרק מעל הארץ את כל שפעת ברכתה. מרן הרב צבי יהודה זצ"ל היה עומד על הביטוי "וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ"²¹(ישעיהו נח יד.): וכי ניתן לאכול נחלה? אלא, נחלתנו זו היא נחלה, שיונקים מרגבי אדמתה שפע של חיים. "וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים"²²(יחזקאל כו כב.). לכן לא היתה יכולת לנחול אותה בחודש או בחדשיים, למרות שבאופן טכני לא היינו זקוקים לזמן ממושך יותר.

בלימוד על אופי השבטים ומקומות נחלתם, לא נוכל לרדת לעומק משמעות ההתנחלות. רק כאשר נהיה קשורים למקומות אלו בקשר של חיים, נדע ונבין את מהותם.
בתאורי הגבולות אנו משופעים בשמות של מקומות, אך משמעותם אינה ידועה לנו. אנו דומים למי שיודע לקרוא לתוים בשם, אך אינו יודע את נגינתם. אנו יודעים שמות מקומות, אך אין לנו מושג מהן משמעויות החיים שאליהם הם רומזים. גם על כל שבט אנו יודעים פרטים רבים, ומתוכם אנו לומדים לא מעט על אופיו. אנו יודעים שיהודה גיבור, שיוסף מעשי, אנו יודעים על סחרנותו של זבולון ועל חכמתו של יששכר, על קלילותו של נפתלי ועל שובבותו של דן. ידועים לנו גם שם אבנו של השבט בחושן וצבעה. נוסף לכך אנו יודעים על משמעות שמו של כל שבט שניתן לו על-ידי אמו, על האנשים המייצגים את אופיו של כל שבט: כגדעון את מנשה, שמשון את דן, אהוד ושאול את בנימין. אנו יודעים, לעתים, לזהות את התאמת אופיו של השבט לאופי נחלתו. נפתלי הזריז נחל בבקעת גנוסר, הזריזה בהוצאת פירותיה²³(בראשית רבה צט יג). וזבולון נחל בתחום עכו²⁴(בבא בתרא קכב.), כברכת אביו. אנו יודעים, שהנחלות תואמות באופן כללי את אופים של השבטים שלהן, אך איננו יודעים איך כל המשמעויות הללו מתלכדות יחד ומתוארות בעזרת השמות, המתארים את גבולות השבט. איננו יודעים את האופי המדויק והמוגדר של השבט ואת יחסו לארץ אחוזתו, בהבדלה ובהתאמה לשבט הסמוך לו.

את נפלאות מערכת היחסים בין ישראל וארצם, המתוארים לנו כתוים מדויקים במחרוזת השמות המסמנים את הגבולות, נזכה בעזרת ה' לשוב ולגלות בעת חזרת כל כוחות החיים הישראלים לארצם בבוא כל יושביה אליה. ובינתיים איננו יודעים לשמוע את המנגינה, אך אנו קוראים את המקראות ומנסים לזהות את המקומות המוזכרים ביהושע, כדי לשמוע את הרובד התחתון של שמותיהם המופלאים של המקומות בארץ ישראל.

שבע שנים עסקנו בהתנחלות בארץ. שבע שנים עמלנו לקלוט את משמעות המקומות והנופים, לגלות את השמות הגנוזים בארץ, להבין את שפתה ולגלות את התאמתה לגוונים השונים בעם. לא ניתן היה לעשות זאת בזמן קצר, ונס הוא שבשבע שנים הצלחנו לנחול את הארץ ולערות לקרבנו את צוף שירתה. אנו, השבים הביתה ומפריחים את שוממות ארץ חיינו, נפקח עינינו, נכרה את אזנינו ונרחיב את ליבנו לשמוע מחדש את שירת חיי ארצנו.