איש כלבבו; שמואל · פרק 15

המניע לבקשת המלכות
בדברי המוּסר שלו הטיח שמואל בפני העם: "וַתִּרְאוּ, כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי, לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ. וַה' אֱלֹקֵיכֶם, מַלְכְּכֶם" (שמואל א יב, יב). דברי שמואל הללו נראים לא מתאימים לאירועים. ישראל ביקשו מלך עוד לפני שנוצרה בעיה עם מלך עמון. לפי הנראה מהכתובים, ישראל התעוררו לבקש להם מלך בעקבות העובדה, שבני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם, ומכיוון שהיה להם עניין ליצור רצף במנהיגות, ביקשו מלוכה. ההסכמה האלקית לצעד זה הובעה אמנם תוך כדי ביקורת, אבל יום לפני ששאול התייצב בבית שמואל, הודיע ה' לשמואל: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. כִּי רָאִיתִי אֶת-עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (שמואל א ט, טז). מדברים אלו ניתן להבין, שעיקר האתגר הצבאי שעמד בפני המלך מנקודת מבט אלקית, היה דווקא בחזית עם הפלשתים, ולא כנגד בני עמון. למרבה הפלא, מדברי ההקדמה שהקדים שמואל לשאול לפני ששלח אותו למלחמה בעמלק, ניתן להבין שעיקר תפקידו כמלך אמור לבוא לידי ביטוי דווקא בחזית העמלקית. אחרת, מדוע הקדים והדגיש שמואל בדבריו על הצו האלקי להילחם בעמלק את העובדה, ש"אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ, עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה שְׁמַע, לְקוֹל דִּבְרֵי ה'…עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק" (שמואל א טו, א)? מדברים אלו משתמע שזוהי עצם המגמה בהמלכת שאול.

מכל מקום, ההאשמה כאילו מפחד בני עמון ביקשו ישראל מלוכה, כלל אינה נכונה. שאול נמשח והומלך עוד לפני שנחש איים על בני יביש גלעד, וכמלך הוציא שאול את העם לקרב בנחש העמוני. הרי רק בעקבות האיום שאיים שאול על העם, התאספו בני ישראל להילחם בעמון. בלעדיו, יתכן שחששם של בני יביש גלעד שמא לא יבוא איש לעזרתם, היה עלול להתממש. בני יביש העלו את האפשרות "וְאִם-אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ, וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ" (שמואל א יא, ג). ובאמת, לולא צלחה רוח ה' על שאול בשמעו את הדברים האלה, יש להניח, שכל בני ישראל היו מתנהגים כפי שהתנהגו יושבי גבעת שאול: "וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ" (שמואל א יא, ד). אך תשועה אינה צומחת מבכי. לא העם ביקש מלך כדי להילחם בנחש, אלא המלך, שנמשח עוד קודם, והוצב בפני הציבור כמי שעלה בגורלו למלוך על ישראל, חיפש עם כדי להילחם בנחש, ולהסיר חרפה מישראל. אם כך מדוע קבע שמואל כאילו בעקבות איומו של נחש ביקש העם מלך?

שלוש קומות במלכות ישראל
אנו יכולים לראות במלכות שאול שלוש קומות ערכיות. הפשוטה ביותר היא עצם הקמת מסגרת לאומית לאומה. אומה שהיא תמצית ההוויה כולה, ושההגדרה ללאום אינה מתאימה לה אלא בהשאלת השם בלבד, מפני שכל הקיבוצים המיוחדים שבבני אדם נקראים כן¹אגרות ראיה איגרת תט.. היה עליו להביא לכך שהאומה, שהיא הרבה יותר מאומה, תופיע במבנה שהוא לא פחות משל אומה אחרת.

אבל בישראל אסור להסתפק בכך. מסגרת לאומית עלולה להיות מבנה חיצוני בלבד, ובמצב הזה הפרט בתוך המסגרת ירגיש עצמו בודד. בישראל הקשר בין הפרט לכלל שונה מאשר בכל אומה אחרת. "כל הקיבוצים הלאומיים נותנים ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות… בישראל הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים"²אורות ישראל ב, ג.. בבניין המלכות היה על שאול ליצור את ההרמוניה הזו בין היחידים לכלל.

לאחר שתושלמנה שתי המגמות הללו, תעמוד בפני האורגן הציבורי הזה, שבראשו עומד המלך, המשימה להוציא אל הפועל את המגמה האלקית בבריאת העולם: ללחום את מלחמות ה' ולתקן עולם במלכות שדי. בכוחו של ציבור להוציא לפועל מגמה זו, ולא בכוחו של היחיד. ולכן קומת האדם הציבורי, המופיעה בעולם כקומה שלמה על ידי ישראל בלבד, מיועדת מראשית הופעתה כציבור לעקור את השלילה מן העולם, ולנצח את כל המשכחים את ה' ואת תורתו. ובזאת להשלים את החיסרון בהופעת הכסא ושם ה', כפי שלמדנו בתורה: כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, מִדֹּר דֹּר. "ומהו כס ולא נאמר כיסא ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו. וכשיימחה שמו יהיה השם שלם והכיסא שלם"³(רש"י שמות יז, טז.).

את המגמה הראשונה קיים שאול במלחמתו בנחש העמוני. נחש חשף בפנינו את העובדה המרה, עד כמה לא היינו מאורגנים כאומה. הוא בז לנו, ורצה להנציח את הבוז כשקם להילחם בתושבי יביש גלעד. בני העיר התרפסו בפניו כדי לכרות עמו ברית, "הוא ברית אהבה ושלום ובשכר זה נעבדך"⁴מלבי"ם יא, א.. זכר לא נותר מהגאווה הלאומית היפה שהיתה בימי יפתח הגלעדי, ומיד בהתייצבו כנגדם רצו להגיש את כניעתם. נחש הסכים "ברוב חסדו" לקבל את עבדותם, וזאת בתנאי שהדבר ייחקק "בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין, וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יא, ב). מטרתו היחידה של נחש במעשה זה היתה לבזות את ישראל. הציבור חסר האונים ביקש הארכה עד תחילת הקרב, כדי לפרסם את דרישת הכניעה של נחש בקרב הציבור הישראלי. "כי הלוא לא תפיק מגמתך שיהיה זה חרפה לכל ישראל, רק אם ידעו מזה ולא יוכלו לעזור"⁵מלבי"ם יא, ג.. נחש בביטחון עצמי מופרז הסכים לבקשתם של תושבי יביש. הוא לא חשש שהאומה תקום להילחם בו. כפי הנראה, הוא "צילם" את המציאות כמו שהיתה בדורות קודמים, כשלעם ישראל לא היתה מנהיגות מסודרת. הוא היה בטוח בעצמו, והאמין שהאומה לא תוכל להתארגן כנגדו, לכן היה מוכן לאפשר לתושבי יביש לנסות להזעיק תיגבורת. מעשה זה יכול להיחשב כאיוולת אסטרטגית, אלמלא הכיר את העובדה שהיתה נכונה עד לאותה עת, שלא היו לנו מסגרות לאומיות מאורגנות, כפי שהיו לכל אומה אחרת בסביבה. הוא טעה בכך! שאול, שכבר הומלך, ארגן צבא במהירות מרבית, הדף את האיום הצבאי על תושבי יביש, ומנע את הבוז לאומה כולה. בתושיה רבת תעוזה הפך שאול את האיום - למנוף לחשיפת התפארת הלאומית הישראלית במלא חיוניותה.

המגמה השניה היא עיקר הכוונה האלקית: הדרכת האומה לארגן את עצמה במבנה ציבורי של מלכות, וגילוי שיעור הקומה האנושי השלם, שהוא גם הביטוי האופטימלי של המבנה הישראלי. בכל צורות ההנהגה האחרות לא יוכל הציבור לבטא את שלמות מבנה חייו במלואו. הפרטים לא יוכלו להזדהות או לחנך עצמם להזדהות עם הכלל, כשהמבנה הארגוני של הציבור אינו קבוע ואינו רציף. כיצד למשל, אפשר היה להסביר לבני הנוער את הווייתנו כעם, שהאורגניזם החי שלו מופיע דווקא בהווייתו הכללית, בתקופה שבין דבורה וברק לתקופתו של גדעון? אבל גם אם היינו מסוגלים להתגבר על הקושי, והיינו עומדים בניסיון ומתעלים להבנה פנימית עמוקה של משמעות ערכה של "כנסת ישראל" כספירה רוחנית הוויתית, עדיין לא היינו ממלאים את יעודנו. הרי כל תפקידו של האדם כפרט, ובוודאי של האדם הציבורי ושל כנסת ישראל, הוא להוציא אל הפועל ולגלות את האידיאות הפנימיות של ההוויה במלוא שיעור קומתן בחיים בעולמנו. היעלה על הדעת שלספירת מלכות לא יהיה ביטוי שלם בעולם? היעלה על הדעת שכל מגמת הגשמתה של מלכות תתמלא בהשלמת חיי הפרט ובהגשמתם במלא שיעור קומתם? אמת, שעל מנת שהגשמתה של מלכות תהיה מלאה, עלינו להתעלות להבנה פנימית של ערך ה"מלכות", ולפני הבעת הרצון הלאומי, ברור שהאומה לא הגיעה להבנת ערכה וחשיבותה של האידיאה הישראלית הזו. לכן היה צריך מפעל של דורות להביא את האומה לידי הבשלה כדי לממש את המגמה האלקית הזו.

הפלשתים היו השוט שהכריח את האומה לעשות זאת. הפלשתים, שנשאו על נס את שלמות הפרט, וראו בכך את פסגת האדם, אילצו מדי פעם את האומה לבטא את ייחודה מעבר לשלמותו וייחודו של הפרט. כשבני ישראל ביקשו משמואל מלך, הדריך ה' את שמואל ואת שאול במהלכים פנימיים נסתרים להיפגש, ובלילה לפני שנפגשו הודיע ה' לשמואל לגבי האיש הנבחר: "וְהוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א ט, טז). זו היא באמת המגמה האלקית: המלך ינהיג את האומה לגלות את ייחודה ושלמותה, שהיא מעבר לשלמות הפרט - השלמות של האורגן הציבורי שקומתו כקומת אדם.

העממיות העמונית גרמה לנו הכרח להוציא אל הפועל את עממיותנו, ואילו תרבות הפרט הפלשתית גרמה לנו להוציא אל הפועל את תוכן חיינו הלאומיים. לכן ראה הקב"ה צורך להסביר לשמואל, שזה יהיה באמת עיקר תפקידו של המלך.

אחרי שהופענו כאורגן ציבורי שלם, היה עלינו לשאוף לקנא את קינאת ה' בעולם, להעביר גילולים מן הארץ. וזאת, לא רק כמהלך הכרחי מאולץ ומאלץ להגשמת טבע חיינו, אלא כאידיאל רצוני משוחרר מכל אילוץ חיצוני "לתקן עולם במלכות שדי"⁶מתוך "עלינו לשבח".. ואת עמלק, שמנע גילוי שם ה' בעולם, היה עלינו לרצות להשמיד. עמון, פלשתים ועמלק היוו שלשה ציבורים, שהביאו את עם ישראל לגלות את ערכה של מלכות בישראל בדרגותיה השונות.

בני עמון היו מצרנים לישראל, וכעם בעל תרבות לאומית גבוהה היוו יריב קשה וחריף לישראל מחד, ומאידך הכריחו את האומה לתפקד כעם כשרצו להתגבר עליהם. כבר בעבר, בימי יפתח⁷שופטים יא., הם עמדו על כך שישראל ישיבו להם טריטוריה שנכבשה מהם על-ידי סיחון, ונכבשה מסיחון על-ידי משה. רק עם בדרגת התפתחות גבוהה, פועל מכוחם של אירועים המצויים בזיכרונו הלאומי. ציבור בדרגת התפתחות לאומית נמוכה יחיה את הרגע העכשווי, זיכרונות העבר לא ילכדו אותו לפעולה לאומית, ולמלחמה שיש בה סכנת נפשות. אז השיב להם יפתח תשובה ניצחת בדבריו ובשפת המלחמה. הוא גיבש קודם כל את האומה לאורגן מסודר, אמנם תבע לעצמו את השררה גם לאחר המלחמה, אבל כשהצליח לגבש את ישראל במבנה לאומי, יצא למלחמה וניצח.

עתה התעוררו העמונים מחדש. על פי הכתוב במקרא הם ביקשו לפגוע בישראל ולהשפילם, ולכאורה היה זה כדי להבליט את מה שנראה בעיניהם כיתרונם הלאומי. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין; וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יא, ב). "הדבר הזה יהיה חרפה לכל ישראל על שלא יוכלו להושיע אתכם מביזיון גדול כזה"⁸(מצודת דוד שמואל א' יא, ב.). בדמיונו חשב נחש שעם ישראל אינו עם, אלא קובץ פרטים מדוכא על-ידי פלשתים, שהיו בתוכם והציקו להם, ולישראל לא היתה תושיה אפילו להתגבר עליהם. כל שכן אם יתקוף הוא בכוחו הממלכתי עיר אחת, לדעתו ישראל לא יוכלו לעמוד בכך. האולטימטום שנתן הבליט זאת. רק מי שכוחות חייו עזבוהו, יסכים במודע לניקור עינו, אפילו כדי להציל את כל אבריו. (אם לא העין עצמה היא זו המסכנת את בריאותו). אבל מי שכוחות חייו בריאים, יילחם. נחש היה בטוח שהעם אינו מאורגן, ואינו פועל יותר כעם, וזו חרפתם; חרפתו של עם שמוותר על עיר אחת, כדי שהאחרים יוכלו לנוח בשלום.

לפי דברי חז"ל, תביעתו של נחש אינה מתפרשת כפשוטה: "אמר להם נחש, הביאו ספר תורה שהוא עין ימינכם, ואעקור מתוכו לא יבוא עמוני בקהל ה'"⁹(רד"ק שמואל א' יא, ב.). נחש מצא עוז בנפשו, אם בגלל שהרגיש עצמו חזק, ואם בגלל שיושבי יביש גלעד התחננו בפניו לכרות להם ברית, ואם בגלל "שהתקנא נחש על שהמליכו ישראל מלך, ורצה לתגר בו מלחמה"¹⁰מלבי"ם שם., ובמצח נחושה תבע למחוק מתורת ה' את מה שנראה בעיניו כעלבון לעמו, מתוך השקפת עולם חילונית. תביעה כזו יכולה להתפרש כתביעה לאומית ערכית, ומחזקת את הכרתנו, שמלך עמון גילה בזאת את מעמדה המפותח של האומה העמונית. איזו אומה שומרת ברגישות כזו על כבודה, ומוכנה לצאת למלחמה על אומה אחרת, שעל פי ספר חוקיה אסור להם להתחתן עם בניהם? מכל מקום, עם ישראל היה יכול להינצל מאיומו של נחש רק בכוחה של האומה כולה. ואז, בעזרת אמצעי שכנוע פשטני ביותר, איום שמי שלא יצא למלחמה בקרו יישחט, גייס שאול את העם למלחמה. עשה והצליח. וכשניצחו הבינו כולם, שנרגנות בני הבליעל על בחירת שאול למלך, לא היתה במקומה. אדרבא, "וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ: תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם" (שמואל א יא, יב). בזאת גם גילו, ששאול ממלא את ציפיותיהם מהמלך, והתלכדו בהכרתם במלכות שאול.

כשנבחן את הפסוקים נגלה, שזו היתה באמת עיקר כוונתם המודעת, כשביקשו "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמואל א ח, כ). כשהוכח ששאול אכן מילא את ציפייתם זו, נוצרה קואליציה מקיר אל קיר באומה לחדש את המלוכה, ולהעניש את מי שערער על בחירת שאול.

שמואל מציב מדרגה נוספת בבניין המלכות
המלכות נתפסה בדעה הקולקטיבית כ"ארגון להצלה לאומית". ולכן, כששמואל יסר את העם בדבריו "וַתִּרְאוּ, כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי, לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ" (שמואל א יב, יב), קבע באוזניהם, שכל תפיסתם במלכות תואמת לתפיסה הפשטנית, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בהתמודדות עם נחש העמוני. שמואל לא התכוון לעשות עימם חשבון היסטורי של שלבי המהלכים שהובילו להמלכת מלך. בהתייחסותו של שמואל לקורות הדורות האחרונים, כאילו אמר להם, שהתפיסה אותה הביעו בבקשת המלך, היתה שהממלכה תהיה מסגרת חיצונית בלבד, אפילו אם הדברים לא נאמרו במפורש. לפיכך כל כך זועקת הביקורת. הרי לא היתה פעם, שהאומה נצרכה להצלה, והקב"ה לא העמיד להם אישים שהצילו אותה בעת הרצויה. "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח" (שמואל א יב, יא). ומדוע היו צריכים להתעקש ולתבוע "כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ"? והרי "ה' אֱלֹהֵיכֶם, מַלְכְּכֶם", ובשעת מצוקה ימציא לכם מושיע כפי שהיה עד אותה עת?! יתרה מכך, באמצעות מצוקות אלו, הביא הקב"ה את העם לחזור בתשובה, כפי שלמדנו בספר שופטים. וכן גם שמואל מגדיר: "וַיִּזְעֲקוּ אֶל-ה', וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת-ה', וַנַּעֲבֹד אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת. וְעַתָּה, הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ". דווקא יצירת מערכת טכנית ממוסדת וקבועה להצלה, שיהיה אפשר לסמוך עליה בדרך כלל, להאשים אותה בשעת משבר ולהעריץ אותה בשעות של הצלחה, עלולה גם ליצור חציצה בין העם לאלקיו.

בדברי מוסרו רצה שמואל להעלות את התודעה הציבורית למשמעותה של מלכות. לגרום לעם להבין, שמגמת המלכות היא להוציא לפועל את אמיתות חיי ישראל ושלמותם. לזה לא מספיקה רמת המודעות המביאה להעמיד מלך, שישפוט ויילחם בלבד, כפי שביטאו ישראל בבקשתם הראשונית: "שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם" (שמואל א ח, ה). עתה, בעת חידוש המלוכה, קם שמואל ואמר לציבור בשפה נבואית, שזוהי אינה עיקר מגמתה של מלכות ישראל, "כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה' אֶת-עַמּוֹ, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל". אלא מגמת המלכות היא לבטא את תוכן חיינו בהרמוניה ממלכתית, "כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם" (שמואל א יב, כב).

את המגמה הציבורית הזו הוצאנו לפועל במערכה כנגד הפלשתים, שם הופענו כאורגן ציבורי הרמוני במלוא שיעור קומתנו החי. פעלנו כגוף לאומי שזרימת חייו מאפשרת לו פעילות חיונית הרמונית, בו כל כוח משלים את האחר מתוך תודעה חיונית, שמקורה גבוה מן ההכרה הנגלית. כששאול ויהונתן פעלו בהרמוניה גם ללא תיאום מוקדם, גם חלקי הציבור החלשים, העברים¹¹(ראה שמואל א' יג ג, יד כא.), נסחפו אחריהם כחלק אורגני במערך החי והציבור התגלה ביכולתו האינטואיטיבית המופלאה להבחין בין עיקר לטפל, ובגילוי תחושת השייכות של כולם לכולם, כשעמדו על כך שיונתן לא ימות. הם לא רק הביעו מחאה, אלא הציעו פתרונות לבעיה, ובזאת אכן התגלו כעם חכם ונבון.

רק אחרי כן הדריך שמואל את העם לבצע את ייעודו כאדם ציבורי בתיקון עולם, המתחיל בסור מרע - הכרתת עמלק. כשותפים לקב"ה בנקמתו במחללי שמו נקראנו להסיר את חרפתנו-חרפתו, כדי להכשיר את הקרקע לקיום המצווה המלכותית השלישית, הקמת בית המקדש.