איש כלבבו; שמואל · פרק 14

מפני מה זכה שאול למלכות
מי היה המלך הראשון בישראל? מדוע נבחר דווקא הוא? אלו כוחות היו לו כדי שיהיה מקובל על כולם, וכיצד הפכה מלכותו לגורם משפיע על כל ישראל? הרי סביר להניח שלמרות שכל הציבור התאחד בבקשת המלך, היו אנשים רבים שראו עצמם ראויים להיות מלכים.

בשלושה שלבים הופיעה והתגלתה מלכות שאול על ישראל: משיחתו בבית שמואל, גילויו לאומה בגורל וחידוש המלוכה בגלגל. תהליך ארוך ומדויק זה, המכוון בהדרכה אלקית, התאים לדינמיקה הפנימית של האומה, והקל את השתלבותה הטבעית של מלכותו בישראל. דינמיקה זו יש בה תמיד שלושה שלבים, כך התגלו כל הדברים הגדולים באומתנו: שלושה אבות, משה הבן השלישי במשפחתו גילה תורה לישראל בחודש השלישי, שלוש גאולות, שלושה בתי מקדש ושלוש מדרגות בהופעה האלקית בעולם: תורה עם וארץ. "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת"¹(ישעיהו ו ג.) - כך משלשים קדושה בסוד שיח שרפי קודש. וקדושים בכל יום יהללוך סלה.

לא רק לדינמיקה הישראלית הייחודית התאים המהלך, הוא התאים גם לטבעיות החיים. את שלושת השלבים בהמלכת שאול אנו יכולים להשוות לשלושה שלבים בלידה: העיבור בחשאי, ההריון שכבר ניכר, אך השפעתו על החיים היא מזערית, והלידה - שאחריה מתחיל האדם לבנות את מעמדו בעולם. ושלושת השלבים בגילוי מלכותו של שאול מקבילים אליהם.

על משיחתו למלך בבית שמואל, לא ידע איש מלבד השניים, שמואל ושאול. אפילו לאביו לא הגיד שאול את דבר המלוכה. כשנפל בגורל, יכלו כבר כולם להכיר בו כמי שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אבל לא ניכרה השפעתו על חיי האומה. מיד לאחר המעמד חזרו כולם לבתיהם וגם שאול, והריקנים שבדור, בני הבליעל, ריננו "מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה". רק לאחר שניצח בקרב את בני עמון חודשה המלוכה, וראו בו כולם את מלך ישראל. אז יכול היה שאול להתחיל במפעל האדיר של בניית המלכות.

מעט מאוד פרטים ידועים לנו על שאול האיש. מתוך הכתובים מתברר שאביו היה גיבור²(שמואל א' ט א.), גם מידת צניעותו בולטת. ידוע לנו גם שהיה גבוה ויפה, "בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (שמואל א ט, ב), ושהיה בן שבט בנימין. אך מה היו כישוריו למלוך? הרי גם אם הכתוב מעיד שלא היה איש טוב ממנו, עדיין אין זה אומר דבר וחצי דבר על יכולתו הציבורית. גם בדברי חז"ל אנו מוצאים רק מעט הארות המלמדות עליו ועל אישיותו. למדנו שבמלחמה בימי עלי הוא חטף את הלוחות מהארון שנתפס ע"י גלית³(רש"י שמואל א' ד יב.). גילו לנו, שבביישנותו לא הוא "חטף" מבנות ישראל במחולות ט"ו באב, שנתקנו כדי לשקם את שבט בנימין, אלא אשתו "חטפה" אותו⁴(רש"י שמואל א' כ ל.). אך גם הפרטים הללו עדיין אינם מכוונים אותנו להבין מדוע דווקא הוא נבחר למלך. כשחז"ל שואלים: מפני מה זכה שאול למלכות?! תשובתם: מפני הענווה. שנאמר: "פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ - שקל עבדו בו…"⁵(תוספתא ברכות ד טז.) (התייחס אל עבדו בשווה אליו). וכן נודע לנו מעט על צדקותו: "בֶּן-שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" - כבן שנה שלא טעם טעם חטא⁶(יומא כב:). ואמרו על בית שאול שלא ראו בביתם לא עקב ולא גודל⁷(ירושלמי סוכה ה ד.). כל המעלות הללו עדיין לא מלמדות דבר על תכונות מלכות שהיו בו. גם הידיעה "שבשעה שהיה שומע טעם הלכה יוצא מפי תלמיד חכם, עומד ומנשקו על פיו"⁸ילקו"ש שמואל קמא., עדיין לא מעלה אותו מדמות של יהודי טוב, ואולי אף צדיק עליון. אין באף אחת מן התכונות הללו תכונה המלמדת על כישוריו להיות מלך. השוואה קצרה לתכונות המלכות שנתגלו בדוד עוד לפני שהומלך, מגדילה את התמיהה מדוע מכל ישראל נבחר דווקא שאול. על דוד מסופר, שעוד בילדותו היה מתנבא ואומר: "עתיד אני להחריב את מקומות הפלשתים, ולהרוג מהם אדם גדול ושמו גלית. ועתיד אני לבנות בית המקדש"⁹מדרה"ג דברים א.. כשהיה דוד רועה את הצאן במדבר, היה מסתכל על המדבר ועובד עבודת ה', והיה משבח ואומר "כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ"¹⁰(תהלים ח ד.). ובלילה, בזמן שכולם ישנים, הוא יושב במדבר ומסתכל בשמים בירח בכוכבים ומזלות וצבא השמים, ומשבח ומרומם להקב"ה¹¹זהר חדש שיה"ש סז (תרגום).. "בדק לדוד ומצאו רועה יפה…, היה מונע הגדולים מפני הקטנים… ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל, אמר לו הקב"ה נמצא אתה נאמן בצאן בא ורעה את צאני"¹²(שמות רבה ב ב, ג.). על שאול לא מסופר לנו דבר מסוג הדברים הללו.

אכן, לא אישיותו של המלך עמדה במרכז יסודה של המלכות, אלא המלכות עצמה, והמלך היה הכלי להוציאה אל הפועל. היה עליו לבנות מערכת שלטונית קבועה, שתקיף את כל האומה, ותשרת את הציבור לא רק בעת מצוקה. רק לאחר שמבנה המלכות יוצב, יקום דוד ויצוק תוכן לכלים שהקימה מלכות שעה. לכן מה שנראה כ"חוסר צבע" פנימי, צניעותו וענוותנותו מחד והופעתו החיצונית המרשימה של שאול מאידך, היו באמת כל כך משמעותיות בבחירתו. הוא היה בנוי לבנות מסגרת ממלכתית חיצונית בהתאמה למגמה העליונה, בלי להוסיף לה קורטוב משלו. אכן, תכונות יסודיות אלו התאימו למגמת תפקידו, אך כשחז"ל ממקדים את הסיבה שבגללה נבחר, הם קובעים, שהעובדה שהשווה עצמו לנערו היתה העיקרית. עממיותו של שאול ביטאה את מהותה של מלכות ישראל הצומחת מתוך העם, שאת סמכותה היא יונקת מתוך היותה מותאמת למגמה האלקית.

לצערנו, שאול לא המשיך לפתח את מידתו זו, וחז"ל קובעים שמלכותו לא נמשכה משום שהוא "לא גלי מסכתא", וברעיונותיו הפנימיים לא שיתף את העם מחד, ומאידך לא נשמע למגמה האלקית בשלמות כפי שציפו ממנו במלחמת עמלק¹³עירובין נג. גלי מסכתא – למדו לאחרים, כך שמעתי, ל"א: מפרשין שמועותיהם ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתישב בלבן (רש"י)..

מכיוון שלא אישיותו של שאול עמדה במרכז הקמת המלכות, אין אנו מוצאים עיסוק רחב בתיאור דמותו ואישיותו עד הגעתו למלכות. אבל מכאן והלאה אנו לומדים כיצד אישיותו התגדלה והותאמה ליעודה: "וְהָיָה, כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל, וַיַּהֲפָךְ-לוֹ אֱלֹקִים, לֵב אַחֵר; וַיָּבֹאוּ כָּל-הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא" (שמואל א י, ט) - "ולב שאול נהפך עתה מהיותו מנהיג פרטי אל איש פרטי שהוא שאול, אל שיהיה מנהיג לאיש כללי שהוא עם ישראל"¹⁴מלבי"ם שם: "ויהפך לו אלקים לב אחר – כי לב כל אדם לאדם הוא מוליך ומנהיג את כל כוחות גוויתו, אבל פלגי מים לב מלך, הוא מנהיג לבב העם המתנהגים על ידו, ויהיה יחס לבותיהם אל לב מלכם כיחס כוחות החיים אל הלב באיש הפרטי. כי לב מלך ביד ה', אל כל אשר יחפץ יטנו, ואת לבות העם עמו, ובהיות לבו מולך על כוחות גוויתו, ימלוך גם על הגוי כולו. ולב שאול נהפך עתה מהיותו מנהיג פרטי אל איש פרטי שהוא שאול, אל שיהיה מנהיג לאיש כללי שהוא עם ישראל"..

רז המלכות
מתוך הודעת ה' לשמואל, להתכונן לכך שבבוקר יגיע אליו מי שעתיד למלוך על ישראל, מתברר לנו שהקב"ה כיוון את בחירת המלך. ומכאן צוהר להשקיף בעדו על הדרך בה קמים מנהיגים. בין אם אנו יודעים את דרך ההכוונה ובין אם היא נעלמת מאיתנו, הקב"ה מושך בחוטים. גם דורו של שמואל לא ידע דבר על השתלשלות המאורעות שבסופם נמשח שאול. שמואל שמר על צניעות הדבר. הוא לא הסביר לקרואים מדוע נקראו לשולחנו, ומדוע נתן לשאול ולנערו מקום בראש, וגם לא הסביר לטבח מדוע הורה לו ערב קודם לשמור מנה מיוחדת. בבוקר למחרת שילח שמואל את הנער לפניהם כדי שלא יראה את המשיחה, ואז, כמעט בהפתעה, יצק שמן על ראש שאול ומשחו למלך. שני הנוגעים בדבר ידעו שההכוונה היתה אלקית, אבל מי שראה רק חלקי דברים, מה הוא חשב? לא כל הדברים המתרחשים בפנימי פנימיות החיים ידועים לכל, אבל דווקא שם הם מופיעים בעצמתם. גם לאחר שגילה לנו הנביא בספרו מעט ממה שהתרחש בין השניים, על הנשיקה שנשק שמואל לשאול, ועל ההדרכות המפורטות מלאות הרמזים והסמלים, שעל שאול לשים אליהן לב בדרך מהמצפה לביתו, סקרנותנו לא מתמלאת. כי גם אחרי גילוי פרטים אלה בדברי הנביא, אין לנו מושג מה דיבר שמואל אל שאול על הגג, ורז המלכות שהובהר לשאול נעלם מאיתנו. "וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה, הָעִיר; וַיְדַבֵּר עִם-שָׁאוּל, עַל-הַגָּג" (שמואל א ט, כה). אנו גם איננו יודעים מה היתה הנבואה, שהתנבא שאול בתוך חבל הנביאים. גם אם נדמה לנו שאנו מכירים את סודות המלוכה, ויודעים את דרכיה ממקורות מוסמכים, את עומק פנימיותה ועומק רזיה לא יוכלו הרבים להבין.

כדי להכשירו למלכות, לימד שמואל את שאול את רזיה הפנימיים של מלכות, בסבלנות ובאמצעים מלאי משמעות, אך בעיקר באהבה רבה. שמואל, שיכול היה לחוש תחושת עלבון מעצם העברת שרביט המנהיגות לשאול, לא חש אפילו שברירי מעצור, והעביר בנשיקה את הממשלה לבחיר ה'. גם זה היה רז מסודות המלכות, ואילו זכה שאול היה יודע ליישם שיעור זה, כשנדרש להעביר את מלכותו לדוד.

ר' נחמן מברסלב בפתיחתו לסיפורו המופלא והמורכב "מעשה בשבעה קבצנים" מספר: "פעם אחת היה מלך. והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו ועשה משתה גדול… וכשנעשו שמחים מאוד עמד המלך ואמר לבנו, היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא תהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה, גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה…" (האם דברים דומים אמר שמואל לשאול על הגג?!)

את תחילת דרכו כמשוח למלך עשה שאול בהדרכתו המדויקת והמפורטת של שמואל. עיקרה של הדרכה זו היתה התעלות נפשית רוחנית ונשמתית. היה על שאול להיזכר בשורשו. בְּצֶלְצַח, היא ירושלים¹⁵(רש"י שמואל א' י ב.), מצא שאול קשר לרחל אמו, בפגישתו מלאת המשמעות עם האנשים שהגיעו מקברה. הוא הלך והתעלה ונפגש עם האנשים שעלו אל האלקים בית אל, אל המזבח שבנה יעקב. אנשים אלו פגש באלון תבור, בזה אולי היה אזכור של גבורת ברק¹⁶(שופטים פרק ד.). משם היה עליו להגיע לפסגה שאליה הגיעה האומה, הנבואה. וגם אליה הגיע בהדרכת שמואל, אף-על-פי שהנבואה לא היתה טבעית לו, וכשהגיע אליה עורר הדבר תמיהה אצל הסובבים אותו. "וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מַה-זֶּה הָיָה לְבֶן-קִישׁ--הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא). את כל זה, את השאיבה מיסודות האומה ואת הדרך לפסגת הופעתה הנבואית, יכול היה שמואל למסור לו, והוא עשה זאת באהבה. אבל מכאן ואילך היה עליו לצעוד לבד בפסגות שאיש לא הכיר עד אז, "וְהָיָה, כִּי תבאינה (תָבֹאנָה) הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה--לָךְ: עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, כִּי הָאֱלֹקִים עִמָּךְ" (שמואל א י, ז).

ממרום פסגת המלכות יהא על שאול לרדת, להוסיף ולקבל הדרכות מעשיות. "וְיָרַדְתָּ לְפָנַי, הַגִּלְגָּל… וְהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שמואל א י, ח), אמר שמואל לשאול. אבל לפנימיות ערכו לא יחדור איש, ורק ה' יעיד עליו בבוא העת, שהוא היה "בחיר ה'" (שמואל ב' כא, ו). ואכן, בענווה ובסבלנות אינסופית כלכל את דרכו, וברוח גבורה נפלאה שצלחה עליו¹⁷(מלבי"ם שמואל א' י ו.), הפנים את כל שעבר עליו. וכששאל אותו דודו מה אמר שמואל, השיב: "הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ, כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת; וְאֶת-דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא-הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל" (שמואל א י, טז). לא על שאול היה מוטל לקום ולצעוק: אני שאול נמשחתי למלך. לא המלך הוא העיקר ולא מאישיותו הוא יונק את כוחו, כי המלכות היא העיקר, והמלכות - באומה. לכן כשנתגלה המלך "וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת-הָעָם, אֶל-ה' הַמִּצְפָּה" (שמואל א י, יז), כי בה נמצאת עניינה ועצמתה של מלכות. לכן יכול היה הרב קוק לפסוק: "וחוץ מזה נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה"¹⁸משפט כהן קמד טו, א..

הגורל
מוזר היה המעמד במצפה. העם לא ידע דבר על העובדה ששמואל מצא את המיועד למלכות, הוא גם לא עקב איתנו אחרי כל המהלכים שבהם הוכשר שאול לתפקידו. כשנקראו למצפה ידעו שכינוס זה זומן בעקבות בקשתם מלך, והיו בוודאי חדורי מתח וציפייה. מה מוזר לגלות, שהנחייתו של שמואל להפיל גורל כדי לקבוע את המלך התקבלה בהבנה, ולא קם איש בביקורת כנגד הדרך בה נהג שמואל בנושא עקרוני ורגיש כזה. כל מי שקורא פרשה זו מתמלא תהייה, וכי מדובר כאן בשעשוע שאפשר לעשות בו הימור? הרי מדובר כאן בקביעה הרת גורל!? ומדוע בחר שמואל (כנראה בהדרכת ה') בדרך זו ליידע את האומה במי בחר ה' למלך? וכי לא היה נכון יותר להכריז בפניהם את שנמסר לו בנבואה, ולספר להם על המשיחה שכבר נעשתה? הוא יכול היה להוסיף ולתאר את הצלחת שאול בתחילת דרכו כמשוח מלך, ולפרט את כל פרטי המאורעות המשמעותיים בדיוק התרחשותם. וכי לא היה זה יותר מכובד למלכות, ויכול להביא להשלמה פנימית של אמון בבחירה בשאול?! בחירת המלך באמצעות הגורל עלולה היתה להתפרש כבחירה מקרית, ומי יודע אם לא היא שנתנה צידוק בידי בני הבליעל לחפש בו חסרונות.

הפעמים הקודמות בהן השתמשנו בגורל, הנזכרות בתולדות עמנו הכתובים, היו בגלל אחת משתי סיבות: בגלל שלא היתה דרך אחרת לבירור, כפי שהיה כשחיפשו את המועל בחרם יריחו¹⁹ילקוט שמעוני יהושע ז יז: "אמר לפניו: רבש"ע, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור (מלשין) אני? לך והטל גורלות". וראה בהרחבה בעניין הגורל בספר "מעבור הארץ" פרק יב., או בגלל שהאמת שהיתה אמורה להתגלות, לא יכלה לבטא את הכוונה האלקית בשלמותה. קביעת הנחלות על פי הגורל בימי יהושע לא יכלה לבטא את האמת האלקית המוחלטת בחלוקת הארץ, שהרי האומה עדיין לא הוכשרה לבטא את חלוקת הארץ העתידית, זו שתהיה על פי ה' ממש, כפי שמתואר ביחזקאל²⁰יחזקאל פרק מח.. כאן שונים פני הדברים. לנביא היה ידוע בוודאות מי הוא בחיר ה' והבחירה בו היתה על פי הבחירה האלקית הישירה. ה' ודאי ראה את מה שהראה שמואל לעם "כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם" (שמואל א י, כד). אם הדבר יכול גם להיראות, כפי שמתבאר בדיעבד, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-הָעָם, הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ ה', כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם", מהו אם כן הטעם לגורל?

את אחד היסודות בערכה של מלכות ישראל יהיה עלינו ללמוד מפרשה זו. כשאנו עוסקים בבניין המלכות בישראל עלינו לקבוע בנפשותינו, שהציבור הוא שעומד במרכז ערכי המלכות. בהפלת הגורל לקביעת המלך נוצר רושם חד וברור בציבור, שכל אחד יכול היה באופן תיאורטי ליפול בגורל ולהיות מלך. ואכן אמת ונכון הדבר, בהיותנו בנים לה' אלקינו, "כל ישראל בני מלכים"²¹(משנה שבת יד ד.). העדפתו של אחד למלא את התפקיד לא גורעת מיכולתם וממעמדם של האחרים, וקביעת אחד למלך נובעת מהכרח טכני שהרי "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד"²²(רש"י בראשית א טז.). עלינו לקבוע בנפשותינו, שביסודה של מלכות, לא עומדת העדפתו של האחד על פני האחרים, ולכן לא נחפש סיבות לבחירתו. תכונות מהותיות באישיותו של המלך, גם אם הן קיימות, לא הן הקובעות את מעמדו. המלך לא חצוב מ"גזע אדונים", וייחודו תמיד יהיה בהיותו ביטוי לציבוריות הישראלית. העמקת המודעות בידיעה זו חשובה גם למלך וגם לציבור. המלך חייב לדעת, שכשם שהוא משמש בתפקידו הרם על פי הגורל, כך יכול היה כל אחד אחר לשמש בתפקיד זה, ויהיה זה טיפשי מצידו להתנשא ולהתגאות על הציבור. ולציבור ידיעה זו חשובה מאוד, כדי שידע שבבחירת האחד למלך, לא רשאי אף אחד מהציבור להסיר מעליו את האחריות להנהגת ה"ישוב". כל אחד ראוי למלכות, ובחירת האחד למלך לא גורעת מכוחו הפוטנציאלי של האחר, ואין אחד שרשאי להצפין ולדכא את כוחותיו. כמלכים בפוטנציה מוטל על כל אחד לגלות את מלכותו בתחום שליטתו, ועל המלך מוטלת האחריות ליצור את הקומפוזיציה המלכותית.

ולמה דברת אלי כדבר הזה?
כשנפל הגורל על שאול חיפשו אותו ולא מצאו, והיה צריך לשאול את השם המיוחד כדי שיתגלה מחבואו. אבל מיד כשנתגלה, "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם; וַיִּגְבַּהּ, מִכָּל-הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָה" (שמואל א י, כג). הצטנעותו של שאול לא נראית דומה לזו של גדעון בשעתו או של ברק ואפילו של משה. בדבריהם של אלו, יכולנו לשמוע נימה של מבוכה או של אימה, מכובד התפקיד והאחריות. שאול לא התחמק. עוד קודם, בביתו של שמואל, כשאמר לו שמואל: "וּלְמִי כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל", העיר עניינית: "הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן" (שמואל א ט, כא). הוא לא חיפש חסרונות בעצמו, על עצמו הוא כלל לא דיבר. זו לא היתה ענווה נפרזת. בפשטות ובהיגיון בריא נראה, שהוא הבין, שלתועלת ביצוע התפקיד ולכבודה של מלכות, יהיו בידי בן שבט מכובד, שמשפחתו מהחשובות שבשבט, כלים משוכללים יותר למלא את היעוד. איש כזה יוכל לזכות באמון הציבור בצורה הטבעית ביותר, ומכאן השאלה "וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה". שמואל כלל לא התייחס לביקורת הזו. הוא לקח את שאול הלשכתה ונתן לו מקום בראש. שמואל ראה מה ששאול לא היה יכול לראות; את העובדה שהיה משכמו ומעלה. עובדה זו שאול לא ראה, ושמואל לא מצא צורך להדגיש לשאול את תכונתו זו, ולחזק את ה"אגו" שלו. לא בבניית המלך עסק שמואל בעת ההיא אלא בהקמת המלכות. אפילו אם זה לא נעים לחשוב כך, גם שאול עצמו בשלב זה, היה כלי להשגת המטרה, וככזה, דווקא מה שנראה בעיניו בהשקפה ראשונה כחיסרון, נראה בעיני ה' כמעלה. דווקא היותו, לכאורה, חסר חשיבות מוגדרת, אפשר לכולם להזדהות עימו. כמוהו גם אסתר שהיתה מצאצאיו לא הגידה עמה ומולדתה, וכתוצאה מכך חשב כל אחד שהיא מאומתו.

גם העובדה שנחבא אל הכלים לא היתה השתמטות. שאול ידע, כשם ששמואל ידע, שעליו יפול הגורל. וכדי להדגיש את הדבר היסודי הזה, שכל עניינו הוא להוות כלי של האומה להוציא אל הפועל את מלכותה, נחבא שאול אל הכלים. ומיד כשנמצא בהכוונה אלקית ברורה, "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם; וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה". נפלא הוא התיאור! "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם" - הוא לא נישא על כפיים, לא הועלה על במה, לא הכריז על ניצחונו בקלפי. "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם". בתוכו ומעליו! אפילו נאום הצהרת כוונות הוא לא נשא, וכשגבה, הוא גבה "מִכָּל-הָעָם". מרן הרב צבי יהודה היה מלמדנו שלאות מ"ם, כדוגמת זו המופיעה במילה "מִכָּל", יש בנוסף על משמעותה ההשוואתית משמעות נוספת: מתוך. הציבור הוא זה שנתן לו את גובהו "מִכָּל-הָעָם" - מתוך כל העם. ודווקא התייצבותו בתוך העם, היא זו שנתנה לו את גובהו. על בסיס ההתחככות הישירה והבלתי אמצעית של העם בשאול ושל שאול בעם, יכול היה שמואל להכריז: "הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ ה'" (שמואל א י, כד). היה ברור לו שכולם יוכלו להבחין בכך, ולכן יכול היה לקבוע בפני כולם בהחלטיות שאינה משתמעת לשתי פנים: "כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם". שילוב זה בין רצון הציבור, יצירת השייכות וההדרכה האלקית שהתגלתה בנבואה, הוא שהביא לקריאה המתפרצת מפי כולם "יְחִי הַמֶּלֶךְ".

רצון הציבור במלך, ללא יצירת השייכות לשאול, היה מוליד הסכמה פסיבית וקבלת הדין. רצון הציבור במלך והרגשת הקשר לשאול יחד, היו מותירים פקפוק בוודאות הבחירה והחלטיותה, ואפילו אם היתה מופיעה שמחת העם בשאול המלך, היתה זו שמחה מהוססת. כדי שתהיה הבחירה ודאית היה צורך בהוראת הנביא. ומאידך, אילו היתה "הנחתה" אלקית, גילוי הרצון והקביעה האלקית בלי שיובע רצון הציבור בתחושת שייכות, היה העם בוודאי מקבל את הקביעה האלקית בהכנעה, אבל לא בשמחה. רק השילוב יכול היה להביא לקריאה היפה, החדורה ומלאת התקווה: "יְחִי הַמֶּלֶךְ". (יש לציין כי גם כאן, ההתייחסות היא אל המלך - התפקיד, הם לא קראו יחי המלך שאול בהתייחסות לאישיותו).

כי היום עשה ה' תשועה בישראל
עתה, משהושלמה לכאורה בחירת שאול למלך, היינו מצפים ששאול ייכנס לתפקידו, יבנה את הממסד השלטוני ויתחיל לתפקד כמלך. אבל שמואל שילח "אֶת-כָּל-הָעָם, אִישׁ לְבֵיתוֹ. וְגַם-שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ, גִּבְעָתָה" (י, כה-כו), וכאילו לא ארע דבר בישראל. הכרח חיצוני הביא להפעלת האומה כממלכה: נחש העמוני איים לכבוש את יביש גלעד. תושבי יביש היו מוכנים להיכנע, אבל תנאי הכניעה המשפילים שהתנה נחש, גרמו ליושבי יביש לשלוח שליחים בכל גבול ישראל לבקש עזרה. השליחים הגיעו לגבעת שאול, ובשמוע העם את דבריהם נשאו קולם ויבכו. שאול עצמו לא היה במקום בעת ההיא. כשחזר הבקר מן המרעה, חזר גם הוא. האם המלך המשיך בשיגרת יומו לאחר המעמד במצפה, והמשיך לרעות את הבקר? כך לפחות נוצר רושם מן הכתובים. רק כשסיפרו לו את דברי אנשי יביש צלחה עליו רוח אלקים, "וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיִּפֹּל פַּחַד-ה' עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" (שמואל א יא, ז). למלחמה זו התייצבו שלוש מאות אלף לוחמים ושלושים אלף איש מיהודה. כשמשווים מספרים אלה למספר הלוחמים שהתקבצו למלחמת עמלק, ההבדל זועק. שם התייצבו רק מאתיים אלף לוחמים ועשרת אלפים מיהודה. לא רק המספרים קטנים יותר, גם היחס בין ישראל ליהודה השתנה. כאן מספר הלוחמים מיהודה היה כעשירית מכלל הלוחמים, ואילו במלחמת עמלק רק חלק אחד מעשרים. השוואה זו מלמדת על בסיס האמון הרחב שניתן לשאול בתחילת דרכו, ואותו ניצל שאול בתושיה רבה. במערכה משולבת תקף את בני עמון בשלושה ראשים באשמורת הבוקר, ועד חום היום נפוצו כל הנשארים. "וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד" (שמואל א יא, יא). כשהכיר העם את כושר מנהיגותו של שאול, וחווה אותה בפועל, פנו אל שמואל שליווה אותם במערכה בתביעה: "מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ? תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם" (שמואל א יא, יב). גילוי זה מגלה, שעם כל ההתלהבות במעמד במצפה, ליווה את העם החשש, שהובע אז על ידי בני הבליעל, באמרם מה יושיענו זה. עתה כשהתגלה שאול בכושר מנהיגותו, נמוג החשש הראשון, והתחדש חשש חדש, שמא נרגנותם של בני הבליעל תקבל תאוצה ותהפוך לעקרונית, כי בלי סיבה אמיתית ניתן להפוך את הביקורת לאידיאל. העם פחד מכך ורצה להרוג את בני הבליעל. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא-יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-ה' תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל א יא, יג).

היום הזה שבו נעשתה התשועה בישראל גרם לקבלת מלכות שאול באמת. התשועה לא היתה רק בהסרת האיום של בני עמון, אלא תשועה נעשתה בישראל עצמם. העם התעלה להכרת ערכה של מלכות בהופעתה הממשית, ולא רק כציור אידיאלי של סידרי ממשל על פי הנחייתה של מצוות התורה. ושמואל הבין שזה הזמן להתחדשות המלוכה, על מנת ששאול יוכל באמת לבנות לו את הסדר הארגוני הנכון, וכשיקום ברעננות התחדשותו, לא יימצאו בני בליעל למסמס את המלכות. אם שאול היה מנסה להקים איזו שהיא מסגרת ארגונית מעשית, ולתקצב אותה מקופת הציבור לפני ההכרה המשמעותית הזו, סביר להניח שהיה נכשל. קרוב לוודאי שמכל פינה באומה, שכל בניה הם בני מלכים, היו מוטחות בפניו ביקורות והצעות ייעול, שלא היו מאפשרות לו להתגבר עליהן. ולכן, בחכמה מעשית בריאה, חזר אחרי שעלה בגורל לביתו. רק לאחר שחודשה המלכות, יכול היה לצאת לדרך המעשית ולתפקד כמלך. "וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין" (שמואל א יג, ב). יתכן שזו הכוונה בדברי הפסוק "בֶּן-שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" - יתכן ששנה עברה מאז שנמשח עד שיכול היה לפעול כמלך, והוא עשה זאת בעדינות ובתום "כבן שנה שלא טעם טעם חטא"²³(רש"י שמואל א' יג א.).

מעמד חידוש המלוכה, היה מלווה גם בביקורת, אותה השמיע שמואל בפני העם, אחרי שהיה ברור לו שמעמד המלוכה בישראל נקבע. כשהבחין שמואל שהקרקע בשלה, ושאול זוכה לאהדת הציבור מקצה לקצה, קרא לעם: "לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה" (יא יד). לא היה מקום מתאים יותר לכך מאשר הגלגל, מקום הכינוס הראשון של עם ישראל מיד לאחר שעברו את הירדן. כאילו הקמת המלכות יכולה להיחשב כהמשך ישיר לכניסה לארץ, שהרי כך קבע הרמב"ם: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ"²⁴(רמב"ם הלכות מלכים א א.) והראשונה להקים להם מלך. את מעמד חידוש המלוכה הפך שמואל לחשבון נוקב עם העם, והביא לירידת גשם בעת קציר. העם נבהל, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת; אַךְ אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַעֲבַדְתֶּם אֶת-ה', בְּכָל-לְבַבְכֶם… וְאִם-הָרֵעַ תָּרֵעוּ, גַּם-אַתֶּם גַּם-מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (יב, כ-כה). מהביקורת של שמואל כלפי העם משמע, שעיקר הבעיה בבקשת המלך היה בכך, שהבקשה לא היתה בזמנה. כשם שהגשם במהותו רצוי, אך אם ירד בזמן הקציר יגרום בעיה, כך גם המלכות במהותה רצויה, ואילו התבקשה בזמנה, היא היתה כולה לברכה.

מעניין מה חשב שאול באותה שעה. קצת קשה לעמוד בפני ביקורת כל כך נוקבת על עצם המלכות. זו כבר לא היתה ביקורתם של בני הבליעל, זו היתה ביקורתו של שמואל. ומדוע ירצה שאול למלא את תפקיד המלך, בשעה שהנביא קובע בפני העם כולו: "וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ" (שמואל א יב, יז). וזאת, בשעה חגיגית כל כך, כשכולם נענו לקריאתו להתכנס לחידוש המלוכה, כדי למחוק את הרושם שיצרו בני הבליעל בביקורתם בשעה שהומלך. אילו חיפש לעצמו שררה וכבוד, אפשר היה להבין ששאול נאחז בציפורניו במעמד שהעניקה לו המלכות. אולם כבר ראינו שלא היה קשה לו לשוב לביתו, ולהמשיך באורח חייו הצנוע.

שאול, בפשטות טבעיותו, לא נפגע. את יחסו החם והאוהב של שמואל אליו כבר ידע. גם הוא החזיר לשמואל יחס של כבוד והערכה, וכשגייס את העם למערכה, חלק לו את הכבוד הראוי בהכריזו: "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ" (שמואל א יא, ז). הוא גם לא חשד בשמואל שיש לו תרעומת אישית כלפיו על שקיבל על עצמו את המלוכה, שהרי ידע ששמואל יודע, שהוא חיפש אתונות ולא מלוכה. וכדי שתצלח עליו רוח ה', שבלעדיה לא היתה משמעות למלכותו, הדריכו שמואל בעצמו הדרכה מדויקת. את הביקורת ידע שאול לקבל כהווייתה. הוא ידע שהיתה פגיעה בשמואל, וידע את ניקיון כפיו. אולם שניהם ידעו שמשעה שהגיעה תקופת המלכות, אין עוד דרך חזרה. "כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה' אֶת-עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת-ה', וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת, בְּכָל-לְבַבְכֶם: כִּי רְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-הִגְדִּל עִמָּכֶם" (יב, כב-כד).