איש כלבבו; שמואל · פרק 13

קשה ורב אחריות היה תפקידו של המלך הראשון בישראל. היה עליו ליצור דפוסי הנהגה מלכותית קבועים ומחייבים, לעם שהתרגל במשך שנים להיות מונהג על ידי מנהיגים סמכותיים, שליכדו אותו בכוח אישיותם. שאול היה צריך להקים היררכיה לאומית "אובייקטיבית", שאינה נשענת על איש יחיד. היה עליו לבנות מוסדות שלטון וצבא לאומה כולה, וזאת אחרי שנים שבהן הובלט ערכם של שבטים, ובשעה שגם הפולחן בעבודת ה' היה מפוזר, שהרי היתה זו שעת היתר הבמות. אבל לא רק באלה ערכה של מלכות. את תפקידה הרוחני הפנימי של מלכות בעצם הווייתה קשה יותר לממש, ושל "מלכות שעה" יותר מכל, ובייחוד בעת ההיא.

ועניין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקבה, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה"¹(רמב"ן בראשית מט י.). מהי משמעותה של "מלכות שעה", ומהי המשמעות של הגדרת הרמב"ן, שבעת ההיא היתה שאלת המלכות נתעב אצל הקב"ה? ומה בעת אחרת?

עצם החידוש שבהקמת "מלכות שעה" כהכנה למלכות הנצח, ייחודי לישראל. רק באומה שעיקר מטרתה הוא לגלות את שם ה' במלואו, על-ידי הכלים המוכשרים ביותר למטרה זו, ניתן להעלות על הדעת אפשרות כזו. אפשרות שמשמעותה היא, שמי שקיבל על עצמו להקים את המסגרות הממלכתיות, לא יהפוך את האמצעי למטרה, ובבוא העת, כשימצה את שליחותו, יכיר בערכה של מלכות הנצח האידיאית, ויפנה את מעמד המלוכה לרעו הטוב ממנו. לתקווה זו היתה בהמשך הדורות גם אחיזה במציאות, כשיהונתן הכיר בגדולתו של דוד, ועשה כל מאמץ אפשרי להעביר לידיו את המלוכה. אגב, כל בר דעת יכול להבחין, שגם שאול היה עושה זאת אלמלא אחזתהו הרוח הרעה, שהרי ברגע של אמת הביע את אשר בליבו פנימה: "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי, כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה, בְּיָדְךָ, מַמְלֶכֶת, יִשְׂרָאֵל" (שמואל א כד, כ).

האפשרות להקמת מלכות שעה, מגלה עוד גוון בסגולת ישראל. אבל עיקר החידוש של "מלכות שעה" הוא עצם המחשבה, להקים אורגן ממלכתי שלם לשעה. חידוש זה הוא מהותי לתפקידם של ישראל בעולם.

מקדש ישראל והזמנים
חז"ל מגדירים ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"²(ברכות מט.), בזה הם נותנים ערך של קדושה לכל רגע ורגע. המצווה הראשונה שנצטווינו בה היא קביעת ראשי חדשים, "החדש הזה לכם ראש חדשים"³(שמות יב ב.). הקביעה נתונה בידיו של בית הדין, והיא היא המחייבת את כל ישראל. אפילו אם טעה בית הדין בקביעתו, התאריך נקבע על-פי טעות זו. על פי חשבון מראש החודש, שנקבע על-ידי בית הדין, ייקבע מתי יחולו יום הכיפורים, פסח ושאר החגים. מובן אפוא, מדוע קובעת הגמרא להלכה את ברכת הזמן, במטבע הכולל שני ערכים: "מקדש ישראל והזמנים"⁴מתוך תפילת יום-טוב.. וזאת, למרות שכלל נקוט בידינו שאין מברכים על שני דברים בברכה אחת, כדי שלא יראה שהברכה עלינו למשאוי. הגמרא עצמה מפרשת זאת בהסבירה, שלמרות שמוזכרים בברכה שני גורמים, ישראל והזמנים, היא נחשבת ברכה על ערך אחד, על כוחם של ישראל לקדש את הזמנים.

אבל לא רק בחגים, שבהם אכן מתגלה כוחם של ישראל לקדש את הזמן, אנו מוצאים את הברכה המשולבת. כשחל חג בשבת אנו מברכים: "מקדש השבת ישראל והזמנים". למרות שעל קביעתה של השבת אין לנו שליטה, "שבת קביעא וקימא"⁵(חולין קא:), צירוף השבת לברכת ישראל והזמנים לא נחשב לתוספת חיצונית, כי מקור קדושת הזמן יונק מקדושתם של ישראל. יתכן למצוא לכך רמז בעובדה שישראל נקראים "ראשית", "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"⁶(ירמיהו ב ג, וראה ויקרא רבה לו ד.), וכך גם הופעת הזמן כיסוד ראשוני להופעת העולם. המילה "בראשית", רומזת למאמר האלקי הראשון מתוך העשרה, שנאמרו בבריאת העולם. חז"ל מלמדים אותנו כי "בעשרה מאמרות נברא העולם"⁷(ראש השנה לב.). תשע פעמים במעשה בראשית נאמר במפורש: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי", ואילו את המאמר הראשון מזהים חז"ל במילה "בְּרֵאשִׁית", שכן "בִּדְבַר ה', שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ". ההתחלה, שהיא נקודת המוצא להופעת הזמן, היא גם נקודת המוצא להופעת העולם, ומסמנת את מגמתו "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו"⁸(רש"י בראשית א א.). מכאן ואילך אנו מונים את הימים כיום ראשון, יום שני וכו', המכוונים ומתועדים משבת לשבת. לא קיים בלשון העברית שם מהותי לכל אחד מימי השבוע, כולם נסמכים לקדושת השבת ועליה. כי גם אם חולפים הימים וזורמים, אנו מדבקים אותם למערכת אחת, "ומדובקים ביראתך"⁹מתוך תפילת "אתה חוננתנו" למוצאי שבת..

את הקשר המהותי בין ישראל לזרימת הזמן קובע הרמב"ם להלכה במניין מצוותיו. "ואני אוסיף לך ביאור, אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חודשים ולעבר שנים בחוצה לארץ… כמו שביארנו כי מציון תצא תורה"¹⁰רמב"ם ספר המצוות עשה קנ"ג.. בדבריו אלה קובע הרמב"ם, שאם מבחינה הלכתית לא יהיה ניתן לחשב חודשים ולעבר שנים, תתבטל האומה.

לכן כל כך חשובה בעינינו "מלכות שעה", שתפקידה גילוי השייכות והתאמת המציאות העולמית הזמנית אל המגמה הנצחית שבקדושת ההוויה.

בניית הבסיס המעשי למלכות
עצם בחירתו של שאול, מבני רחל, למלך הראשון, מעידה על הכוונה האלקית בהקמתה של מלכות שעה. מלכתחילה אנו יודעים, שהמלכות העתידית שייכת לשבט יהודה. כבר נאמר ליהודה על-ידי אביו ונקבע בתורה: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"¹¹(בראשית מט י.), ושמו של משיח נקבע עוד לפני שנברא העולם. אך כדי להכין את המסגרות העולמיות להופעת המלכות האידיאלית, עלינו להקים "מלכות שעה", ולתפקיד זה מתאימים בניה של רחל. מבלעדי עבודת ההכשרה שהכשירו בניה של רחל בכישרונם המעשי, מי יודע אם אפשר היה בכלל ליישם בפועל את ערכי הנצח.

את הקושי שבהופעת מלכות הנצח במסגרות העולמיות, מבטאים חז"ל באומרם: "הראה לו הקב"ה לאדם הראשון את כל הדורות העתידות, כיוון שראה את דוד שאין בו חיים כלל, נבהל, ונתן לו משלו שבעים שנה, ולכן חי אדם רק תשע מאות ושלושים ושאר השבעים עברו לדוד"¹²(זהר בראשית צא: (מתורגם).). מלכותו של דוד, מלכות הנצח, מתאימה לממדים האינסופיים, מעבר למגבלות עולמנו. ולכן כשראה אדם הראשון את מהותו, אך גם ידע שאין לו זמן של חיים במסגרות המוגבלות של עולמנו, הוא מצא לנכון לוותר מאורך ימיו, ולהקדיש זמן לדוד. תפקידה של האומה, האורגן האנושי השלם ביותר, היה לבנות את המסגרות המתאימות להופעת מלכותו. לצורך מפעל אדירים זה היה צורך בכוחה של מלכות. גם האדם הגדול, אדם הראשון, היה יכול לתת לדוד חיים רק במסגרות העולמיות, אך לא יכול היה לתת לו מלכות. לזה היה צריך מפעל כלל-ישראלי, במלוא כוחו ועושר גווניו. בבקשתם מלך הכשירו בני-ישראל את הקרקע להקמת האורגן הציבורי, שיכשיר את הקרקע להופעת מלכות הנצח¹³ראה באותו עניין לקמן בעמ' 196..

דחיקת הקץ
מלבד הקושי האובייקטיבי שבהתאמת המסגרות העולמיות למגמתן הנצחית, מתווספים לכך ספיחי החטא הקדמוני. דחיקת הקץ באכילת פרי עץ הדעת לפני כניסת השבת היוותה את חוסר ההתאמה הראשון בין הזמן לתכלית, ומלמדים אותנו חז"ל, שאילו היה אדם נכנס לשבת ומקדש על היין, היה מותר בטעימה מעץ הדעת (ולדעות האומרות שעץ הדעת היה גפן¹⁴(ברכות מ.) הוא היה מוכרח לטעום ממנו). לדחיקת הקץ הזו היתה השפעה אדירה על המשך תפקודו של העולם. ישראל, שנפגעו פחות מכולם מחטא זה, נסתלקה זוהמתם בעמדם על הר סיני¹⁵(שבת קמו.), אבל גם אז נכשלנו בהקמת העגל. את העובדה שיכולנו לחטוא בחטא נוראי זה מיד אחרי התגלות דבר ה' לעם כולו, מסבירים חז"ל בטעות במניין הימים מיום עלות משה להר. טעינו כי השטן הקדיר את השמש בצהרים, וחשבנו שתמו ארבעים הימים שמשה הבטיח לחזור בסופם, וכשבושש לבוא הקימו לעצמם עגל¹⁶(שמות לב א, וראה רש"י במקום.). וגם עתה, בבקשתנו לנו מלך דחקנו את הקץ. במשך שנים ציפינו לרגע בו יתאספו ראשי עם ויבקשו מלך. ללא הבקשה, מצוות הקמת המלך לא היתה יכולה להתקיים. הבקשה חייבת להיות אמיתית, להביע את רצון כל הציבור ולא בכפיה. והנה הגיע רגע, שבו כולם הרגישו את הצורך להקים מלך ומלכות בישראל, אך הרגשת הצורך עדיין אינה הבעת רצון. אילו היו מעמיקים את המודעות למשמעות ערך המלכות גם בקרב עמי הארץ, הבקשה היתה מושלמת יותר. היה לישראל זמן לעשות זאת. כל עוד שפט שמואל את העם ונחשב למנהיג הלאומי, לא היה מקום לבקש מלך שהרי "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא הנימה"¹⁷(ברכות מח:), הבעת המשאלה להקים מלך היתה בוסרית, היא הקדימה את שעתה. אך שלא כדחיקות קץ קודמות, בהן הביאה דחיקת הקץ לעבירות מפורשות על דבר ה', כאן היה בדחיקת הקץ אכילת בוסר בלבד, ולכן לא ביטל ה' את עצם הבקשה, אלא הורה לשמואל: "וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם. אַךְ, כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א ח, ט). העובדה שהיה צורך בהתראה זו מעידה שהאומה עדיין לא היתה בשלה למלך.

חכמים חלוקים ביחס לנאמר בפרשת המלך הזו. יש האומרים, שכל הנאמר בפרשת המלך מלך מותר בו, ויש אומרים, שכל הכתוב בפרשת המלך מלך אסור בו¹⁸(סנהדרין כ:). על פי שתי הדעות, תהיה המלכות לעול בשלב זה על האומה. אילו היתה האומה בשלה למלכות, הרי גם אם כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, העם היה מקבל את דרישותיו באהבה ובתחושת שלמות, הקרבה והתקרבות פנימית. ומדוע ראה הקב"ה צורך להפחידם בתיאור זכויות המלך? ואם כל הנאמר בפרשת מלך מלך אסור בו, תוכל האומה בכוחותיה הבריאים לדחות מעליה כל עול שהוא לא טבעי לה, ודבר לא יקרה. אך מכיוון שבעת ההיא עוד לא הגיעה שעתה של מלכות, היה על ישראל לדעת, שבשלביה הראשונים המלכות תהיה עליהם לעול, ואם המלך יחרוג מסמכותו לא יעמדו לאומה כוחותיה כדי לדחותו. המלך יוכל לרדות בהם, והם יהיו חסרי אונים להתגונן בפני לחצו. אבל גם אם המלך ידרוש מהם רק את המותר לו, גם אז תכביד המשימה לעמוד בדרישותיו הלגיטימיות, על כוחותיה הבוסריים של האומה. משום כך חשוב היה כל כך להדגיש באוזני העם את כובד המטלה שהוא מקבל על עצמו "עתה".

תהליך הקמת מלכות שעה
דחקנו את הקץ בבקשתנו מלך טרם עת המלכות, והקב"ה עצמו טרח ביעילות ובסבלנות להכין את המלך למשימת חייו. הכשרתו של שאול לתפוס את כס "מלכות השעה" לווה ברצף מאורעות, שכל פרט בו יכול היה להיראות כחסר משמעות ומזדמן, אך צירופם יחד, וחדירה לעומק המשמעויות של כל אחד מהפרטים חושפים פסיפס עובדתי מכוון ועשיר בתכנים. "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת, לְקִישׁ, אֲבִי שָׁאוּל" (שמואל א ט, ג) - "סיפר איך סבב בעל הסיבות שיגיע שאול אצל שמואל"¹⁹(מלבי"ם שמואל א' ט ג.). האתונות בה' הידיעה, ואולי זהו ביטוי סמלי לבסיס החומרי שעליו ניתן לרכב, ולהתקדם מדרגתו של הדור הקודם שאבד, והגיעה השעה ליצירת מרכבה חדשה (האתון חמור נקבה, המבטאת צד חומרי יותר מחמורו של משיח). המה באו בארץ צוף - מתרגם התרגום "בארעא דבה נביא", "צוף כמו צופה"²⁰(רש"י שמואל א' ט ה.). ודווקא שם החליט שאול לשוב לבית אביו. בתודעתם היתה הליכתם המשותפת של שאול והנער שווה, אך אנו יודעים שמעבר לתודעה מטרתם היתה שונה, וכל צעדיו של שאול הוליכוהו אל המלוכה. שהרי "ה' גָּלָה אֶת-אֹזֶן שְׁמוּאֵל, יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא-שָׁאוּל לֵאמֹר. כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ט, טו-טז). לכן הנער היה דבק במשימת החיפוש ואילו שאול איבד את העניין באתונות, הוא החל לחשוב על אביו. וכשהציע לו הנער לגשת אל שמואל לשמוע ממנו, דחה אותו בטענה שאין לו תשורה להביא לאיש האלקים. מה חשב שאול? האם לא יכול היה להבטיח לנביא שהוא ישלם לו על עצתו מאוחר יותר? ומהו פשר התשלום בעד העצה? יתכן שכדי למשוך אנשים לשמוע את דבריהם השתמשו נביאים בעת ההיא במתן עצות פרטיות, וכדי לשמור על מעמדם כאנשים שעצתם יקרה קיבלו עליה תשורה. אבל שמואל העיד על עצמו בפני כל ישראל: "וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם, מִנְּעֻרַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ; וְאָשִׁיב, לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ, לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ; וְלֹא-לָקַחְתָּ מִיַּד-אִישׁ, מְאוּמָה" (שמואל א יב, ב-ד), ופה למדנו ששמואל לא נהנה מאיש אפילו בנדודיו לשפוט את ישראל. האם שאול לא ידע על כך? הרי שמואל השתמש בשאול לעד על הדבר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם, וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה--כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי, מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, עֵד" (שמואל א יב, ה). עדותו של שאול בוודאי לא היתה רק על הזמן מרגע פגישתם עד קיום אותו מעמד. ובוודאי לא המחסור בפרוטה היה המחסום האמיתי שעמד לפני שאול מלגשת לרואה, כדי לברר על מקום האתונות.

נראה ששאול עצמו רצה לדחות את נערו מלהמשיך בחיפושיו אחרי האתונות. הוא כבר הרגיש עצמו שייך לחיפושים אחרים, ולכן בבואם אל הנביא ייצגו השניים בלא דעת את שתי המגמות בבקשת המלכות. שאול התעלה מעל בקשת התועלת, וניגש אל הרואה כדי לגלות את המלכות כזקנים שבדור. ואילו הנער ניגש אליו מתוך בקשת התועלת כעמי הארץ שבדור, שכל תפיסת עולמם במנהיגות ובמלכות היתה תועלתית ותו לא. בדרך עלייתם פגשו בהם הנערות, והן האריכו איתם בשיחה. ושוב שתי דעות בדברי חז"ל: יש אומרים שהיתה זו אריכות דברים, שנבעה מתוך ערך עליון, לעכב את הפגישה בין שמואל לשאול, כדי שלא תקדים מלכות אחת להיכנס לתפקידה, כל עוד לא נסתיימה המלכות הקודמת. הנערות לא ידעו מדוע הן עשו זאת, וגם שאול ונערו לא ידעו. אבל היתה זו הכוונה של ההשגחה העליונה. ויש אומרים, שהנערות האריכו בשיחה משום שרצו להסתכל ביופיו של שאול - מחשבה תועלתית גרידא.

בהגיעם לשמואל לא ידע שאול מי הוא, וניגש בדיוק אליו ושאל אותו: "אֵי-זֶה בֵּית הָרֹאֶה?", "וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה". והמשיך בדבריו ואמר: "וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם; וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר, וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ" (ט, יח-יט). שאול כנראה הרגיש כבר בנפשו, שלא לשם חיפוש האתונות הזדמן אל שמואל. הוא כבר התייאש מן האתונות מזמן, ותחושות בלתי מוגדרות התחוללו בקרבו. הנביא ידע, והבטיח לעזור לו להגדיר לעצמו את המתחולל בלבבו.

בערב הקודם התבשר שמואל על בואו, והכל היה מוכן לקראתו, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח, תְּנָה אֶת-הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ… וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים-לְפָנֶיךָ אֱכֹל, כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר-לְךָ" (ט, כג-כד). מכאן ואילך הדרכתו של שמואל הפגישה את שאול עם ייעודו החדש. הדיבורים על הגג²¹רמז לאגג?, ותיאור חזרתו מבית שמואל לבית קיש, דרך שהיתה אפופת סוד ורמזים, שתוארה בפניו על ידי שמואל עוד לפני שהתרחשו כל פרטי המאורעות - אלו הדרכות רוחניות. הפגישה עם האנשים במצבת קבורת רחל - רומזת לאנשים המוניים שיהיה עליו להנהיג. אנשים החיים חיי בהמה, שנשמתם האלקית, הנרמזת ברחל, קבורה בתוך רגבי אדמה, דהיינו תחת ממשלת הבשר והגוויה. אנשים אלו יתעלמו ממנו, אבל גם אותם יהא עליו להנהיג. הפגישה באלון תבור עם העולים לבית אל - עובדי ה' למדרגותיהם, שיתמכו בו למלא את צרכיו המעשיים, והפגישה עם חבל נביאים בגבעת האלקים - הם אלה שיסמכו אותו בעניינים האלקיים²²(מלבי"ם שמואל א' י א-ו. וראה שם באריכות.). ולאחר מכן הגורל והמלחמה והניצחון, שהביא למעמד חידוש המלוכה. בין אם אלה היו משמעויות הרמזים, ובין אם היו להם משמעויות נוספות, כל אלה יכלו לחשוף לעיני שאול את עובדת ההשגחה האלקית על כל פרטי המציאות, את דיוק הסדר העולמי, והיות משמעות לכל פרט המתגלה בעיתו. מה שיכול היה להיראות לאדם מהצד כצירוף של מקרים, נראה למי שקורא את ההוויה מתוכה כמהלך אלקי שלם. כדי להפוך ראיה זו לנחלת הכלל, הוקמה מלכות שעה. שאול עמד במשימה כמעט בשלמות, בשנתיים יצר אורגן ממלכתי נפלא. אבל החסר הלאומי, שנבע מבוסריותה של התקופה, שנגרם כתוצאה מדחיקת הקץ, נתן את אותותיו.

מה עשית - החמצת השליחות
במלחמתו הראשונה בפלשתים לא עמד שאול במבחן הזמן, והקדים להקריב את העולה לפני המועד בו היה אמור שמואל להיפגש איתו ולגלות את ערכה של המלחמה. ובמלחמתו העיקרית, המלחמה בעמלק, השאיר מקום לפעולת המקרה. שני החסרונות הללו ותגובת הנביא עליהם, חושפים בפנינו מה היתה אמורה להיות עיקר שליחותו בהקמת מלכות שעה.

עצם העובדה שביציאתו למלחמתו הראשונה בפלשתים נצטווה שאול להמתין למועד מסויים, ולהתעלם ממצב הכוחות הלוחמים בשטח, מגלה מה היתה הציפייה העיקרית ממנו. גם בשעה שהנתונים האחרים לוחצים ומלחיצים היה עליו לחכות, כי הוא היה צריך לגלות לאומה את משמעותו של העיתוי ואת חשיבות הזמן. וכשנכשל, ידע כבר הנביא שהעיקר הפנימי בתפקידו של המלך הראשון הוחמץ. "וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא-תָקוּם…" (שמואל א יג, יד), שאול נכשל בנקודת השורש הייעודי של ממלכתו. חטא זה יכול היה להיתקן בתשובה מאהבה, דברי הנביא יכלו להפוך להתראה, אלמלא הוסיף וחטא במלחמתו עם עמלק.

העמלקים הפכו את המקריות לדגל, שאותו נשאו ברמה. למען האידיאל להנחיל ולהשריש את תרבות המקרה, הם היו מוכנים למסור את נפשם. בעבר, ביציאת מצרים, הם ראו שאין שום גורם בעולם שיכול לעכב את גאולת ישראל, והיו מוכנים לצאת למלחמה בישראל, מתוך ידיעה שהם יפסידו במלחמתם. בני אומה זו היו מוכנים לקפוץ "ליורה הרותחת" רק כדי לקררה מעט, ולקבוע בישראל הרהור של ספק, שמא יש כוח גם למקרה.

הליך אלקי מסודר ומתוכנן בדייקנות מופתית, העלה את ישראל מעומק שעבוד מצרים אל החרות העליונה שנתגלתה בהר סיני. הליך זה ארך ארבעים ותשעה ימים, שלכל אחד מהם משמעות מלאה ומדויקת, ההולכת ומופיעה מהחסד שבחסד עד המלכות שבמלכות. את המהלך האלקי הזה העמלקים ניסו לשבש בהתפרצות גסה, ובהיותנו עייפים ויגעים הצליחו לזנב בנו את הנחשלים אחרינו. את החרפה הזו ואת האידאולוגיה שהניעה אותה, היה על מלכות שעה לתקן, ואת האומה שהפכה אידאולוגיה זו למשאת חייה, היה עליה להשמיד. דבר זה נובע מתוקף מהות תפקידה לתת מלכות לשעה, ובהיותה מנוגדת לתפיסה המקרית הממסמסת הליכים. תפיסה הרואה ברגע יחידה מנותקת ממהלך שלם, ולכל תהליך ההולך ומתפתח בהקשר משמעותי, היא נותנת הסבר חולף. מלכות שעה, האמורה לתת משמעות מלכותית לכל רגע ורגע, לכל "מקרה" ו"מקרה", היתה חייבת לנצח את מלכות המקרה העמלקית, כדי להכשיר את הקרקע להופעת מלכות הנצח, ולגילוי שם ה' במלוא חשיפתו בבית עולמים הקבוע.

בצוותו על שאול לצאת למלחמה בעמלק, נתן שמואל לשאול להבין, שעיקר משיחתו למלך נועדה כדי לנצח במלחמה זו. ולכן בטרם יציאה לקרב, הקדים שמואל ואמר: "אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ, עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם" (שמואל א טו, א-ב). אך לצערנו, שאול לא עמד במשימה, והשאיר מקום למקרה. את כל העם העמלקי הרג שאול כדבר ה', אבל את אגג מלכם השאיר חי. בזה הוציא את מלחמתו ואת תוצאותיה מהאפשרות להגדירן בהגדרה, שהוא ניסה לקבעה: "הֲקִימֹתִי אֶת-דְּבַר ה'". הכרתת עמלק צריכה להיות בהידור ובשלמות, ובעת שהותאמה לכך. לכן, למרות שבסופו של דבר גם אגג נהרג על ידי שמואל, ובסופו של תהליך מלחמתי זה התוצאות היו מלאות, אגג נהרג כאילו במקרה, ובזה ניתן למקרה קיום. כשהמדד להצלחת המלחמה בעמלק הוא גילוי המגמה האלקית, היה כאן כישלון, כי נשארה אחיזה למקרה בראייה הישראלית. שהרי במהלך הגלוי נראה כאילו אגג נהרג, שלא על-פי אותה מגמה של גילוי אחדות התהליכים והכוחות העולמיים, במשמעת לדבר ה'. ניתן היה לחשוב, ששמואל הרג במקרה את אגג, מלך האומה ששמה לה לאידיאל להפוך כל רצף אלקי למקרה. עניין זה באו חז"ל לבטא באומרם, שאגג בא על שפחה באותו לילה בו נותר בחיים, ומעוברה נולד אחרי שנים המן.

מלכות הדורות שהיתה אמורה להיבנות על יסודותיה של מלכות שעה, בנתה את כוחה על בסיס מעוקר בנקודה יסודית זו. ואכן, בשעה שהיתה זקוקה לבסיס מבנה הזמן המדויק, כשלה. אמרו חז"ל: ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שפגה (תאנת בוסר) אכלה. דוד דחק את הקץ ונכשל, ושלמה איחר בהקרבת קרבן התמיד הראשון בבית המקדש, ועל כן נאמר: "עַל-אַפִּי וְעַל-חֲמָתִי, הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת"²³ירמיהו לב לא. ובבמדבר רבה י ד: "באותו הלילה, שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש.., מה עשתה בת פרעה? כמין פרס שטחה לו למעלה ממנו, וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות, שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות, וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד, היה רואה אותן הכוכבים והמזלות, והיה ישן לו עד ארבע שעות. א"ר לוי: אותו היום, נתקרב תמיד בארבע שעות. ועל אותה שעה שנינו: מעשה היה, ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות. והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנוכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות. הלכו והודיעו לבת שבע אמו והלכה היא והקיצתו והוכיחתו"..

רצונות רבים ושאיפות גדולות מתנפצים על סלע המציאות הקשה, אם הם מופיעים לא בשעתם. אילו היינו מתעלים ומתגברים להתאים את מהלך חיינו לדינמיקה הפנימית של הזמן והמאורעות, ומגלים את ערך קדושתם, לא מעט ייסורים היו נחסכים מאיתנו. ובתקומתה של מלכות בהתאמה לזרימת הזמן, יפציע אורה של גאולה. כאורה של אילת השחר, העולה קמעא קמעא, זורחת ועולה גאולתנו. "לא חלישות כח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל"²⁴איגרות ראיה תשנג..