איש כלבבו; שמואל · פרק 12

היחס הדו-ערכי של הנביא למלכות בולט לעין.. מיד לאחר בקשת העם אנו חשים את עלבונו של שמואל, ושומעים את התראותיו מפני ריכוז הסמכויות בידי אדם אחד, וכן את החשבון הנוקב על כך שהעם ביקש מלך, בעוד שעל דעת כולם לא נמצא פגם בדרכו הציבורית של המנהיג הנוכחי. באותה זווית נמצא גם את קביעת ה' "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ", ואת הביקורת על כך שבני ישראל לא נתנו את ליבם לכך, שבכל עת שנצרכו למושיע, הקים להם הקב"ה את המושיע שהתאים לאותו דור. וביחד עם כל אלה - אנו מוצאים את המטר שירד בעת קציר.

אך מאידך, הוראת ה' לנביא היתה חד משמעית: "שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם". ה' גם הודיע לנביא, מי אמור להיות המלך. הנביא מסר למלך המיועד את תורת המלכות, ואת הדרך להגיע כדי להיות ראוי לה, בנשיקה. גם כשנרתעו בני ישראל מהזעם האלקי בגלגל, כשירד הגשם בעת קציר, עודד אותם שמואל באומרו: "כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה', אֶת-עַמּוֹ--בַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'--מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (יב, כב-כג).

למעשה, כבר יכולנו לגבש לעצמנו דעה, שעצם בקשת המלכות היתה חיובית, אבל העיתוי לבקשה היה מוקדם מדי ולא בזמנו, כגשם הזה שירד שלא בזמנו, ורמז על היחס האלקי לבקשתם. הבעיה בעיתוי לא היתה רק בגלל ששמואל עדיין מילא את תפקיד המנהיג, ואין דוחים נפש מפני נפש, וכן לא בגלל שהיה בזה חישוב אסטרולוגי. העם עדיין לא היה בשל למלכות. אמת, מבחינת המשמעת גילה העם בגרות מופלאה. מיד אחרי שביקשו משמואל את בקשתם, וקיבלו על עצמם את ההתחייבויות הנובעות ממעמד המלכות, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ" (שמואל א ח, כב), ובני ישראל נשמעו לו. הם לא תבעו "מלך עכשיו", ולא חשדו בשמואל שהוא מנסה לדחות אותם בקש, וכשנתבקשו ללכת הביתה, מבלי ששמואל גילה סימנים מידיים לכך שהוא עומד לבצע את דרישתם, קיבלו את דבריו, חזרו לביתם, ואפשרו לתהליך הקמת המלכות להתפתח בקצב שלו. כך גם אחרי הגורל¹שמואל א' י כ-כא (הגורל שערך שמואל לבחירת המלך)., רוב רובו של העם קיבל את הכרעת הגורל.

אבל בעיתות מבחן התגלתה חולשת העם. לא היתה התמודדות לאומית אחת, בה התגלה העם בתפארתו. כשנחש העמוני איים להשפיל ולשעבד את תושבי יביש גלעד, היה שאול צריך לאיים על העם להתגייס למלחמה. הוא ידע כנראה, שבלעדי האיום, לא יוכל להוציא את העם למלחמה. גם ה' היה בעזרתו: "וַיִּפֹּל פַּחַד-ה' עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" (שמואל א יא, ז). ואמנם בפעולה ראשונית זו יצאו רבים למערכה, ובמתקפה מהירה ומשולבת הביסו את בני עמון. "וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת-הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ-הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם; וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד" (שמואל א יא, יא). אולם בכל המלחמות האחרות התגלה העם בחולשתו. במלחמה הראשונה בפלשתים מתואר: "וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם, בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים, וּבַצְּרִחִים, וּבַבֹּרוֹת. וְעִבְרִים, עָבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ גָּד, וְגִלְעָד" (שמואל א יג, ו-ז), ובמלחמה השניה בפלשתים, "וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה, בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה" (שמואל א יז, א-ב). "רחוק משכה, שלפי זה הפלשתים יצאו משוכה אל אפס דמים להתקרב אל מחנה ישראל וזה מורה על כי נמס לב ישראל"²(מלבי"ם שמואל א' יז א.). ובמשך מספר ימים "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד" (שמואל א יז, יא), ולא קם איש מבין הלוחמים להתייצב נגדו, עד שהופיע דוד מן הצאן והכריעו. ובמלחמה השלישית, שהיתה אמנם לאחר שנגזר דינו של שאול, אבל התבוסה בקרב לא היתה של שאול בלבד: "וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ" (לא, א). המכה היתה כל כך קשה, שהתיאור הנבואי אינו מסתפק בקביעת התבוסה, אלא ממשיך לתאר את ההתעללות של הפלשתים בגוויות לאחריה.

גם במלחמת עמלק אנו עדים לחולשת העם. מלחמה ערכית זו, אמורה להיות נקמה על חילול ה' הנורא והביזיון הלאומי, שגרמו העמלקים לעם בראשית התהוותו לאחר יציאת מצרים. נקמה שהיתה מחוזקת בצו תורני מוחלט וברור, שעליו התחנכו דורות: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"³(דברים כה יז.). כך נקבע בתורה, ומכאן נמשך הציווי: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח"⁴שם שם יט.. אבל למלחמה זו יצאו פחות לוחמים מהיוצאים למלחמת יביש גלעד. למלחמה בבני עמון יצאו "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף", ואילו למלחמת עמלק רק "מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת-אִישׁ יְהוּדָה" (טו ד).

בני ישראל ביקשו להם מלך ככל העמים שילחם את מלחמותיהם. אך כשאנו עוקבים אחרי המאורעות שהיו בתקופה זו, אנו מתקשים להבין כיצד קרה, שהעם החי בארצו ומחוזק בהדרכה תורנית, תורה שבראש ערכיה עומדת החרות, איך עם זה השתעבד דורות על דורות לפלשתים, בלי שכוחות חייו הבריאים יתנערו מעול השיעבוד המדכא והממסמס? כיצד יתכן, שבני ישראל נכנעו לגזירת הפלשתים עליהם, שלא יהיה ביניהם חרש ומסגר, ואפילו במחתרת לא ייצרו כלי נשק? כיצד יתכן שעד שיונתן הרג את נציב פלשתים, לא קמו בנים מישראל לסלק את הנציבים הללו? כיצד יתכן שצבא פלשתים יכול היה לעבור בארץ לארכה ולרחבה, לחנות היכן שירצה: במכמש שבארץ בנימין, ביהודה או בהרי הגלבוע, ולעשות בארץ כבתוך שלו?

גם כשהחל שאול בהקמת המלכות, הוא הצליח לגבש מכל העם גרעין צבאי של שלושת אלפים איש בלבד, "וְיֶתֶר הָעָם, שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו" (שמואל א יג, ב). האם הסיבות לכך נובעות, מהיות יתר העם בחזקת "יראים ורכי לבב", השבים מעורכי המלחמה⁵(דברים כ, ח.)? וגם מחבורת לוחמים זו שמנתה שלושת אלפים איש, בעת מבחן, כשיצאו לראשונה למלחמה בפלשתים, נותרו לשאול שש מאות לוחמים בלבד. לא היה זה דור של עובדי עבודה זרה, או דור הפרוץ באיסורים אחרים. זה היה אותו דור שזכה לחינוכו של שמואל, ועל הדור הזה נאמר "וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'", ואי אפשר להטיל בו דופי מוסרי.

מתוך היחס האלקי לבקשת העם אנו מבינים, שהעם דחק את הקץ בבקשת מלך. עלינו להבין, שהאומה טרם הבשילה לגילוי ערך הציבוריות הממלכתית. מספר שנים נוספות של חיים לאומיים, בדרך שסלל שמואל, היו יכולות לתרום להבשלה זו בדרך טבעית, ולא מעט קשיים בדרך לגיבוש המלכות היו נמנעים. אולם, הדור ביקש להקדים את המאוחר. אם לא היה נענה, יתכן שהאכזבה היתה גורמת משבר חריף ועמוק, ויתכן שבקשת המלכות היתה נדחית לשנים רבות אחר כך, דבר שגם הוא לא היה רצוי. לכן הדריך ה' את שמואל להיענות לבקשת העם, והעם זכה למנהיג המתאים בהרמוניה מלאה למצבו. צדיק צעיר, גבוה ומרשים, ששאיפתו האינסופית היא טובת האומה. אך בחוסר בגרותו הנפשית הסתבך וסיבך בביצוע המגמות. וכשם שדמותו של שאול עומדת לנגד עינינו כברייה ייחודית שברא ה' בעולמו, כך גם דורו עומד לנגד עינינו בתומתו, שהיתה כל כך ילדותית, עד שנפל חלל בהרי הגלבוע.