איש כלבבו; שמואל · פרק 11

שימה לנו מלך
"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל… וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו… וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם" (שמואל א ח, א-ה).

בקשה זו הביאה אותנו סוף סוף לאפשרות קיום המצוה הציבורית הראשונה בארץ ישראל. "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה… מינוי מלך קודם למלחמת עמלק… והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית…"¹(רמב"ם הל' מלכים א, א-ב.) דורות התכוננו לרגע זה, והנה סוף סוף הוכשרו התנאים. בני ישראל התגבשו ברצונם, היה להם נביא שבפניו יכלו להביע זאת, ונביא זה היה גם בעל יכולת להגשים את משאלתם, שהרי "אין מעמידים מלך בתחילה אלא על-פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא"²רמב"ם שם, ג.. ו"הוית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד… וצריך שיהיו ציבור מרוצים ממנו"³(אור החיים דברים לג ה.). לכן נאמר "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"⁴(דברים לג ה.). "עוד רמז כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד ולא יהיו בד בבד… שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכויות מה עלתה בידם?! כי ראש האבדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק ברכה הוא השלום ויחוד הלבבות"3. גם בסיגנון הציווי האלקי, מקדימה התורה בקשה ציבורית למצוות המלך: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ…"⁵(דברים יז יח.).

נאמן שמואל לנביא לה'
עתה, הוכשרה האומה לקיים מצוה כללית זו. ברגעים אלה של התגשמות חלום דורות, היינו מצפים לכאורה לתגובת שמחה של הנביא. והנה להפתעתנו שמואל נפגע, "וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ" (שמואל א ח, ו). וה' לא רק שלא נחמו, אלא הגביר את המצוקה, וחיזק את ביטוי האכזבה: "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" אמנם לפי ר' נהוראי עצם בקשת המלך היא מאיסה בדבר ה', כאילו בזה אנו מורדים בה'. אבל ר' אליעזר חולק עליו⁶(סנהדרין כ:), והרמב"ם פוסק כר' אליעזר⁷(רמב"ם הלכות מלכים א, א.). גם אנו מתפללים ומבקשים בכל יום שלש פעמים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"⁸מתוך תפילת העמידה.. אילו היינו פוסקים כר' נהוראי, לא היינו מתפללים לה' לעזור לנו להגשים מטרה הפוכה מרצונו.

מנעוריו מצא שמואל מסילות אל לב העם. עוד בימי עלי נאמר עליו: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל, הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב: גַּם עִם-ה', וְגַם עִם-אֲנָשִׁים" (שמואל א ב, כו), "וַיֵּדַע כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה'" (שמואל א ג, כ). הכתובים מעידים על מסירותו לעמו, "וְהָלַךְ, מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְסָבַב בֵּית-אֵל, וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה; וְשָׁפַט, אֶת-יִשְׂרָאֵל--אֵת כָּל-הַמְּקוֹמוֹת, הָאֵלֶּה" (שמואל א ז, טז). פעולתו זו הביאה את האומה לתשובה שלמה, "וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'" (שמואל א ז, ב) - "על ידי שמואל שהיה מחזר מעיר לעיר ושופטם ומוכיחם"⁹רש"י במקום.. עזרתו לכלל ולפרט היתה אינסופית, ובתפילתו קרבם אל ה': "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, קִבְצוּ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה; וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, אֶל-ה'" (שמואל א ז, ה), ובשעת מצוקה לאומית, כשהתאספו פלשתים להלחם בישראל, ידעו בני-ישראל שיש להם אל מי לפנות: "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ; וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". ושמואל בזעקתו הצליח להמשיך את עזרת ה': "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד, וַיַּעֲלֵהֻ עוֹלָה כָּלִיל, לַה' וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל-ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲנֵהוּ ה'".

לא רק בענינים ציבוריים כלליים היה כחו רב. כל אדם שהיה נתון במצוקה פרטית, ידע ששמואל יוכל לפתור אותה, אפילו במציאת אתונות שאבדו.

בכל פעילותו הענפה, לא נהנה שמואל מאדם. ועל הפסוק "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי-שָׁם בֵּיתוֹ" (שמואל א ז, יז), דרשו חז"ל: בכל מקום שהיה הולך, ביתו עמו¹⁰(ברכות י:) - כלומר שלא היה נהנה מאדם אלא משלו. על פי זה נוכל בקלות להניח ש"כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל", לא היתה כאן בקשת תועלת עצמית, הרי אפילו את "ביתו" היה מטלטל עימו במסעותיו ביישובי ישראל, כדי לא להטריח. על אחת כמה וכמה, שהוא לא היה מעלה על דעתו, לנצל את האומה לקידום מעמד ילדיו. "ויהי כאשר זקן שמואל ולא יכול לסבוב בערי ישראל וישם את בניו שופטים למען יתהלך כל אחד בחלק מן הארץ לעשות משפט"¹¹(מלבים שמואל א' ח, א.). הכתוב מעיד שבניו לא הלכו בדרכיו, ומאשימם בנטייה אחרי הבצע, בלקיחת שוחד ובהטיית משפט. חז"ל מעדנים ביטוי חריף זה, "ורבותינו אמרו לא חטאו בני שמואל, אלא לא הלכו בדרכי אביהם, שהיה מחזר בכל מקומות ישראל ושופטן בעריהן, והם לא עשו כן, כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם"¹²רש"י ח, ג.. אך נראה בעליל, שהסגנון החריף בו מבטא הכתוב את התנהגותם, מבטא אכזבה נוראה. בכך שהוא מעלה את שורשי הבעיות מתהום הנשייה, ויוצר תחושה כאילו היו אלה הבעיות עצמן, נדמה שאנו יכולים להבין, שיש מגמתיות ברורה בהדגשת החריפות הזו.

מה מקומה של האכזבה הזו? וכי עסקנו בהתנהגותם של בני משה? או בבני יהושע, דבורה, ברק, יפתח ושמשון? נכון שעסקנו בבני גדעון אך זאת בשל נטילת השררה על-ידי אבימלך. ובבני עלי, שהיה כהן גדול ועל-פי דין בניו היו אמורים להמשיכו, אבל כאן?! הרי לא היה כאן דבר מלבד עזרה לאב לעזור לאומה?

למרות התמיהה על עצם העיסוק במעשיהם, אפשר להשתאות לנוכח העובדה, שבני-ישראל הרגישו קירבה אינטימית לשמואל, ויכלו להביע ישירות בפניו את חששותיהם, באומרם: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם" (שמואל א ח, ה). דברים מסוג זה לא העזו בני ישראל לומר לעלי, אף על פי שהיה באמת זקן (שמואל נפטר בן חמישים ושתיים, ואילו עלי נהרג בגיל תשעים ושמונה בנפילתו מכיסאו), ובניו לא רק שלא הלכו בדרכיו, הם באמת חטאו, ובכל זאת אף אחד לא העז לגשת ולשוחח איתו על כך בגילוי לב. וכשהגיעו מים עד נפש, והיה מישהו מוכרח לעשות זאת, שלח ה' איש נביא¹³(שמואל א' ב כז.), ורק בכוח שליחותו הנבואית הצליח לעמוד במשימה.

למרות מעורבותו הרבה בחיי העם, היה שמואל שונה מבני דורו ותמיד נשמרה מחיצה, ולו מחיצה דקה ושקופה, בינו לבני דורו. שמואל היה נזיר¹⁴(משנה נזיר ט ה.), הוא הקפיד שלא ליהנות משל אדם, ומפרק לפרק הקפיד לשוב לביתו הרמתה. תיאור המקרא "ותשובתו הרמתה", וההדגשה "כי שם ביתו" מבארים, שהנקודה הפנימית בחייו של שמואל היתה גנוזה בביתו הפרטי. גם העובדה שהוא מצא צורך לבנות בביתו מזבח לה'¹⁵(שמואל א' ב יז.) ולבטא את נדריו ונדבותיו על גבי מזבח פרטי מלמדת על תחושות פנימיות, שאותן לא יכול היה לחלוק עם הציבור. אין רע בדבר, היה זה בעת היתר הבמות, אבל מצב זה לא יכול להיקבע לנצח כהופעה אידיאלית של הכלל האורגני בפנימיותו, שכה חפץ לחשוף. ולכן, למרות ההערכה הגדולה לשמואל ולמפעלו, לא מצאו ישראל סיפוק מלא בהנהגתו, וביקשו להם מלך לשפטם ככל הגויים. בקשה זו, שהיתה בקשתם של הזקנים והצעירים כאחד, הובעה במשפט בעל מילים שוות, אך מילים אלו כיסו על כוונות שונות. זקנים שבדור כהוגן שאלו אך עמי הארץ שלא כהוגן¹⁶(סנהדרין כ:). אלה ואלה ביקשו מלך, אולם המלך שאליו התכוונו עמי הארץ, היה אמור להיות ממש כמלכי כל הגויים.

זקנים שבדור ראו בעיני רוחם את המלך האידיאלי לו משתוקקת האומה, מלך שליבו חלל בקירבו¹⁷(ראה תהלים קט כב.) ולית ליה מגרמיה כלום¹⁸(זהר בראשית קמ א.). מלך הרוקד ומפזז בעת עליית הארון, ושבהתלהבות של מצווה אינו חושש להיחשפות שוקיו בפני ההמון¹⁹(במדבר רבה ד כ.). מלך שהיה רועה צאן אוהב²⁰(שמות רבה ב ב.), טועם טעמו של שיגעון, ומחפש את משמעות חייו של העכביש²¹אוצר המדרשים לה א. "אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב"ה דוד! מלעיג אתה על הבריות תבוא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו. וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב"ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו, בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה: ברוך בוראך וברוכה את, רבש"ע מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים. ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו. והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת, כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי, בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא חסר משוגעים אני. מיד הניחוהו וברח והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה".. הם חיפשו במלך את העממיות הקשורה אל כל רזי החיים וגם בנובלות נפילותיהם, תכונה המבטיחה חוסן ונצחיות. כאלה, בצורה זו או אחרת, היו מלכי יהודה, שנועדו למלכות. שמואל הלוי היה נקי מדי, גבוה מדי. גם בניו לא יכלו להמשיך את דרכו והדבר עורר את התקווה שהנה הגיע הזמן.

כי אֹתי מאסו
שמואל נפגע. הוא ראה בדברי העם ביקורת אישית כלפיו, והקב"ה האיר את עיניו: "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ". ההכוונה האלקית הסבלנית לאורך דורות, להכשיר את הקרקע להופעתו המושלמת של המלך האידיאלי, עדיין לא נסתיימה. יפה היה שהעם חש כבר את הצורך בהקמת המלכות, יפה שידעו להתלכד לשם כך. אבל העמידה על מהותה הפנימית של המלכות עדיין היתה חסרה. אם הזקנים הגיעו לתודעה מהי משמעות מלכות בישראל, התודעה הזו עדיין לא חדרה לשכבות הרחבות בעם. הללו ראו בה מסגרת ציבורית בלבד.

אי אפשר לומר, שעצם הבקשה היתה שלילית, שהרי הקב"ה פעל בכדי להוציאה לפועל. הוא גילה לשמואל מי אמור להיות המלך, עוד לפני ששאול הגיע אליו. הוא גם פעל, שהגורל יפול על שאול ויברר לעם מי הוא המלך. גם זימונה של המלחמה עם בני עמון, המלחמה שגיבשה את העם מסביב לשאול, הוא מעשה אלקי, שהרי "מלחמות אני עשיתי"²²(ע"ז ב:), ורק הקב"ה הוא בעל המלחמות. אם המלכות לא היתה רצויה בעת ההיא, הרי הקב"ה היה יכול בקלות למסמס את רצון העם.

רק בדבריו האחרונים לעם, בעת חידוש המלכות, מגלה שמואל על מה היתה התרעומת האלקית. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-הָעָם: ה', אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-אֲבֹתֵיכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְעַתָּה, הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם--לִפְנֵי ה': אֵת כָּל-צִדְקוֹת ה', אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת-אֲבוֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר-בָּא יַעֲקֹב, מִצְרָיִם--וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם, אֶל-ה', וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁכְּחוּ, אֶת-ה' אֱלֹקֵיהֶם; וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר-צְבָא חָצוֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָּחֲמוּ, בָּם… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם, מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ, בֶּטַח" (יב, ז-יא). לא מנהיגות רגילה היא המנהיגות של עם ישראל, ואת זה יכלו בני הדור ההוא ללמוד מעומק ההיסטוריה. ההנהגה בישראל אינה מקרית, "אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה"²³בבא בתרא צא: (וברש"י שם: ריש גרגותא – שר הממונה על הבורות מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר, ושררה קטנה היא)., ומתוך הנחה זו עלינו לצאת כשאנו לומדים אודות המלכות.

בקשת מנהיגות שונה, בשעה שהמנהיג של הדור עדיין קיים, אפילו יש בה ניסיון לשכלול, היא חותרת מתחת לבסיס התפיסה של המנהיגות בישראל, ויוצרת רושם כאילו יש יסוד אנושי בבסיס המנהיגות בישראל. כששמואל היה המנהיג, והעם ביקש להחליפו, היתה כאן כפירה בהנהגה האלקית של קורא הדורות מראש. "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּּ" הסביר הקב"ה לשמואל, אף על פי שכך ניתן להבין מפשט דברי העם. "כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ", בחוסר ההכרה בכך, שכל מהלך הבניין ההיסטורי של האומה מנווט בדקדקנות ובאהבה על-ידי ה' אלקינו.