איש כלבבו; שמואל · פרק 16

יחסי הכוחות בין ישראל לפלשתים
מימי שמשון היה עמנו מסובך במלחמות בפלשתים. פנים רבות היו למאבק ארוך וממושך זה, ובתולדות המאבקים לא תמיד ידנו היתה על העליונה: את שמשון הפלשתים שבו¹(שופטים טז כא.), על ארון הברית הם הניחו את ידם (שמואל א ד, יא) ועל פי דברי חז"ל הם גם החריבו את משכן שילה²(רש"י תהלים עד ח.). בימי שמואל ניצחו אותם בני ישראל בקרב, והם לא הוסיפו להתגרות בישראל כל ימי שמואל. אך מתוך תיאור תחילת מלכותו של שאול אנו למדים, שהיו לפלשתים נציבים בכל ארץ ישראל גם אז, והם מנעו מישראל כל אפשרות להקים תעשיית ברזל, שמא נכין לנו כלי נשק.

בהתארגנות הראשונית של שאול כמלך הוא גיבש גרעין צבאי קבוע. הצבא כולו מנה שלושת אלפים איש, אך "וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן; וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל, וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ" (שמואל א יג, כב). והסיבה לכך: "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי-אָמְרֻ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים, חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמואל א יג, יט). "יש לתמוה איך לא היו חרשי ברזל בישראל רבים, ויש לפרש לפי שהפלשתים משלו בישראל שנים רבות, כי אף בימי שמשון מושיע ישראל, אמרו: הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי-מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים. ואף על פי שבימי שמואל נכנעו פלשתים ושבו הערים לישראל, אף-על-פי-כן מעת אשר זקן שמואל תחת ממשלתם היו, והיו להם נציבים בארץ ישראל אף בימי שמואל. כמו שכתוב ובעת משלם והיתה ידם תקיפה עליהם, הורידו פלשתים כל חרשי ברזל מן העברים לארץ פלשתים ולא השאירו בארץ ישראל חרש ברזל - כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית וימרדו בנו"³(רד"ק יג, יט.). "...ופלשתים הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שנאמר: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא…"⁴מחזור הגר"א על הפסוק "חיל אחז יושבי פלשת".

לפלשתים לא הפריעה המצאות עם ישראל בארצו. הם לא פעלו לסלק אותנו מן הארץ. גם לא הפריעה להם העובדה שעם ישראל חי בארץ על פי תורתו. אבל בכל עת שניסינו ליצור איזו שהיא מסגרת שלטונית, הם ניסו לקעקע אותה. בימי חולשה לאומית בישראל, הם הציבו נציבים בארץ, ופיקחו על כך שלא נקים מערכת שלטונית. עתה, משהוקמה המלכות בישראל, היה עלינו קודם כל לסלקם, ואם שאול עצמו עדיין היסס, יונתן בנו הכה את "נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע" (שמואל א יג, ג). למרות שיונתן לא התייעץ עם אביו לפני שעשה זאת, נתן לו שאול את כל הגיבוי, ובעיני העם נראה כאילו שאול עצמו החל במערכה כנגדם. "וְכָל-יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל אֶת-נְצִיב פְּלִשְׁתִּים". כך נפתחה עבודת המלכות של בית שאול, כשכוחות הולכים ומשתלבים בפעולותיהם למען המטרה לגילוי חרות ישראל במלואה, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני, כשמלך ישראל הוא זה שמרכז את הפעולות ועליו מוטלת האחריות.

תפקידו של שאול ומגמת ההמתנה
שילוב הכוחות בין יונתן ושאול היה טבעי וזורם, הם לא היו צריכים לדבר כדי להבין זה את זה, "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ" (ב, א כג). גם אבנר בן נר, שר הצבא, בן דודו של שאול, יכול היה להשתלב בעשייה בזרימה טבעית שוטפת ומשותפת. צוות זה של גיבורים וצדיקים היה בנוי היטב לשרת את האומה, ולספק לה את צרכיה בכל התחומים המעשיים. אבנר היה בעל כוח אדיר, "ואומר: אילולי היה לארץ מקום לאחוז בו הייתי מזעזעה"⁵ילקו"ש ירמיהו רפ"ה., יונתן היה יודע נגן, גיבור ואיש מלחמה⁶(עפ"י סנהדרין צ"ג.), ובראשם שאול שהיה גבוה מכל העם. הם יכלו לפעול בהרמוניה מלאה, ולהצליח להקים מסגרות טכניות המנותקות מן המגמה הרוחנית. מסגרות שיפעלו בהצלחה מלאה במישור המעשי, אך ישאירו מחוץ להוויית החיים הציבורית הישראלית את כל המגמות הרוחניות של ערכי החיים האלקיים, המתאימים למבנה הלאומי אליו נוצרנו⁷מגמה דומה ראינו אצל בני יוסף בתקופת הכניסה לארץ. ראה בספר "מעבור הארץ" עמ' 29..

באמת זה היה תפקידם של שאול ואנשיו. את הקומה הנוספת, את רוח ה' אשר על הציבור, היה על דוד לחשוף, ואילו בימי שאול הופיעו הנטיות הרוחניות במישור האישי בלבד. אבל היתה סכנה בדבר. שאול וצוותו היו עשויים ליצור מבנה לאומי שלא יזדקק כלל לדבר ה', כי שאול היה יכול בעזרת אנשיו להוציא אל הפועל את כל העולה על רוחו. ניצן פעוט לתופעה כזו היה כשיהונתן פעל במחנה הפלשתים. "וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ, וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים. וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל, בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן; וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג, וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם… וַיְהִי, עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַכֹּהֵן, אֱסֹף יָדֶךָ" (יד טו-כ). "וכאשר ראה שאול כי ההמון אשר במחנה פלשתים הולך ומתמוגג, אמר לכהן אסוף ידיך כי אין פנאי עתה אלא ללכת למלחמה…"⁸רד"ק יד, יח.. חכמים הבחינו בכך ואמרו: "בשעה שהלך שמואל למשוח את דוד היו מלאכי השרת מקטרגים… אמר להם הקב"ה: אומר לכם מה בין שאול לדוד, שאול עומד ונשאל לאורים ותומים, באו פלשתים עליו, אמר לכהן אסוף ידיך, ולא המתין עד שיגמור… אבל דוד, (בעוד) עליו הפלשתים התחיל שואל. באותה שעה היה עומד בעמק רפאים מיד התחיל לשאול באורים ותומים..."⁹פסיקתא רבתי פרשה ח ד"ה ד"א ה' אורי.. שאול חשב שהוא נזקק לשאול באורים ותומים, רק כשהדרך לא היתה נהירה לו, אך כשחשב שיוכל למצוא את דרכו לבד, אמר לכהן אסוף ידיך.

דווקא מפני ששאול והסובבים אותו היו כל כך שלמים ביכולתם המעשית, מצא שמואל צורך לתבוע ממנו, לחדור לעומק מקור כל ההצלחות הישראליות, ולחוות בכל מהות חייו ש"אִם-ה' לֹא-יִשְׁמָר-עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר"¹⁰(תהלים קכז א.). שמואל ניסה להדגיש בפניו, שהצלחתו בתפקידו כמלך ישראל תהא, רק אם יפעל לבטא בכוח הציבור את דבר ה'. ולכן דרש ממנו להמתין עד שהוא - הנביא - יגיע להקריב את הקרבן, ושניהם, המלך והנביא גם יחד, יפעלו, אף-על-פי שהמעשה יכול היה להתבצע כפי שאכן בוצע, על-ידי שאול בלבד.

פלשתים נאספו להילחם עם ישראל בעקבות הריגת נציבם בגבע. הם קיבצו "שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב", ושאול היה חייב להמתין לשמואל. עָמו התחבא במערות בחוחים ובסלעים, ושאול היה חייב להמתין לשמואל. הוא חיכה שבעת ימים, "וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו", נשארו איתו רק שש מאות איש (שמואל א יג, טו), והיה עליו להמתין. מתוך הערכה "ריאלית" של המצב הבין שאול, שפלשתים עלולים להתקיפו בכל רגע, וברגע של מצוקה ביקש להקריב קרבן לה', לפני היציאה לקרב. הוא כלל לא העלה על דעתו לצאת לקרב בלי לחלות קודם את פני ה', והקריב את הקרבן בעצמו. אז הגיע שמואל. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, נִסְכָּלְתָּ: לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוַת ה' אֱלֹקֶיךָ… וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא-תָקוּם" (יג,יג-יד).

מהעובדה שיהונתן ידע, שלא בחשבון ריאלי מעשי או רוחני ינצח בקרב, "כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמואל א יד, ו), אנו יכולים להניח, שבוודאי ספג אמונה זו בבית אביו. אך מאידך אין סומכים על הנס. שאול ידע, שעליו לקחת בשיקול הדעת המעשי גם את רגשות הקודש שפעמו בקרבו ובקרב לוחמיו. רגשות אלו הנחוהו "להתאפק" מלצאת לקרב לפני שהקריב את העולה, כתפילה אישית לפני יציאה לקרב. הוא הבין, או יכול היה להבין, שזו היתה גם כוונתו של שמואל, בצוותו להמתין לו עד שיבוא לגילגל. אבל שמואל הורה, שבלעדי המשמעת לדבר ה' ברמה הממלכתית, דהיינו אם המלך לא ישכיל לפעול עם הנביא בהרמוניה מדויקת, כי אז המלוכה, המסגרת הלאומית הישראלית, לא תוכל להתקיים.

לא עבר זמן רב ועובדה זו עמדה במבחן. רגש ההקרבה הנזירית של שאול הביא אותו לגזור על העם, שלא לטעום דבר ביום הקרב עד לניצחון. גזרה זו גרמה מכשול לרבים והתמרמרות בציבור, כי לא היתה בדבר ה'.

אילו היה שאול לומד את הלקח בגילגל ונשמע לדבר ה', ולא היה מסתפק בהאזנה לרגשות הקודש שפעמו בקרבו בלבד, כפי שקרה לו במלחמת פלשתים, או לצו המוסר הפנימי שלו, כפי שהיה במלחמת עמלק כשדרש מפרשת עגלה ערופה שלא להכרית את כל העם העמלקי, אילו היה נאמן להדרכתו של שמואל להקשיב לדבר ה', על פי פרשנותה על-ידי ממשיכי התורה המוסמכים, "וזקנים לנביאים"¹¹(משנה אבות א, א.), היתה נחסכת מישראל אחת הפרשיות הכואבות בתולדותיה של האומה, שבה נרדף דוד, אבי מלכות הדורות, על-ידי שאול, האיש שנשלח להקים את יסוד המלכות וליצור את המסגרת המיטבית להופעת האידיאל המלכותי, המאחד את האידיאה הלאומית והאידיאה האלקית בישראל.