איש כלבבו; שמואל · פרק 17

שיתוף הפעולה בין שאול ויונתן
"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל-מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ. כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט…" (שמואל א יד, ו). בפעמים שמוזכר יונתן בן שאול מתחילת הופעתו בכתובים עד פגישתו עם דוד בשדה המערכה, תמיד הוא נזכר בשם יונתן, מלבד בפסוק זה, כשאמר לנושא כליו: "לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל-מַצַּב הָעֲרֵלִים". וכן בפסוק נוסף מיד אחר כך: "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל-הָאֲנָשִׁים, וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם" (שמואל א יד, ח). לאחר מכן, כשנפגשו דוד ויהונתן בשדה המערכה, בעת ששאול עסק בהכנות לקרב כנגד גלית, ודוד ניגש ליטול רשות מהמלך לצאת כנגד הפלשתי הערל, נאמר: "וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א יח, א). ומאז שמו מופיע בכתובים תמיד כיהונתן¹רד"ק יח, א בשם המסורה..

דמותו של יונתן בן שאול קמה ועולה מתוך הכתובים יחד עם תקומתה של ממלכת שאול. אם חשבנו לרגע בתקופת הבירורים וההכנות למלכות שאול, ששאול היה נער רך בשנים, רושם שנוצר בעקבות עדינותו הביישנית, אנו מגלים מיד שהוא היה כבר אב לנער גיבור ואיש מלחמה. האב והבן שיתפו פעולה בהקמת המלכות וממסדה הארגוני בכל התחומים. שאול עסק בהקמת המלכות ובביסוס ממסדה, והבן יונתן שמר על רוח הנעורים הפורצת, ושמר שלא למסד את היוזמה ואת התושיה. "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם" (שמואל ב' א, כג), ידעו לשתף פעולה ולהשלים זה את זה במפעל האדיר, מפעל של ריכוז המנהיגות הממלכתית, וגיבוש המגמות הממלכתיות של הציבור. והציבור, ראה במלוכה כוח יציב ומבסס, יוזם ופורץ גם יחד. על שיתוף פעולה זה, מגיעה גם לאב וגם לבן מלוא הערכתנו. לאב - על שידע להוקיר את יכולתו של בנו להשלים את החסר בו ובמפעלו, כשהיה נתון כולו בעבודת ייצוב המלכות. שאול לא רק שלא דיכא את יוזמותיו של יונתן, אלא אדרבא הפקיד בידו אמצעים, כדי שיוכל לפעול עצמאית. שתי חרבות היו לשאול, את האחת השאיר ברשותו, ואת השניה נתן לבנו. "וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין" (שמואל א יג, ב). וכשיונתן פעל גם ללא התייעצות מקדימה עם אביו המלך, שאול נתן גיבוי מלא למעשיו.

גם הבן יונתן ראוי להערכה על שלא התגמד בפני אביו, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ובהתאם לכך גם זכה להערצת העם. הוא ידע לשמור על מקוריותו, ובתעוזה ובתושיה הוביל מהלכים להגשמת חלום המלכות בישראל.

חלוקת התפקידים בעת ההיא היתה כמעט מוכרחת. יצירת ממסד, בדרך כלל, מקצצת בכנפיה של היוזמה החופשית, לפחות בשלבים הראשונים, והופכת את החברה לאורגן מגושם, ואת מנהיגיה לקנאים למסגרת. שאול נקרא להקים את המלכות הלאומית שלנו, אחרי שתקופה ארוכה לא היה בה ממסד רצוף וקבוע, והיוזמה האישית היתה המפתח לכל עשיה ציבורית. סכנה ארבה אז למלוכה משני כיוונים: או שהממסד יתבע דיכוי כל יוזמה אישית כדי לבסס עצמו, או שהוא יתחשב יתר על המידה ביוזמה האישית, וזו תמסמס את המסגרת הלאומית. בעבודת הצוות של האב ובנו נראה כאילו חילקו ביניהם את התפקידים. שאול בנה את המסגרת הממלכתית המכובדת, ויונתן נתן ביטוי ליוזמה החופשית. בעבודתם המשולבת וההרמונית יצרו את המסד להופעת המלכות הישראלית במיטבה, מלכותו של דוד, זו הכוללת את הכוחות כולם, המסודר והמתפרץ²ראה "מעבור הארץ" עמ' 85..

כל עוד מדובר במישור המעשי, נכון התיאור האידיאלי של מערכת היחסים בין האב ובנו. כך היה כשיונתן הרג את נציב פלשתים אשר בגבע, ושאול ניצל זאת לתחילתה של מלחמת השחרור מעולם של פלשתים, וכך היה גם כששאול עמד הכן לקראת הקרב במכמש. יונתן ונושא כליו התגנבו למחנה פלשתים בהתגנבות יחידים, כדי ליצור ביניהם מהומת אלקים. הם פעלו בתושיה, בדבקות במטרה ובמאמץ פיזי שדרש ריכוז מלוא כוחות הנפש, עד להופעת מלוא אישיותו של יונתן בשמו המלא - יהונתן. השניים, יונתן ונושא כליו, הצליחו ליצור מצב פתיחה במערכה, שהבטיח את ניצחונם של המעטים. יונתן הצליח להפיל מהומה במחנה האויב: "וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה… וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ, וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹקִים… וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַד-הַמִּלְחָמָה; וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ, בְּרֵעֵהוּ, מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (יד, טו-כ). וזאת בשעה ששאול שקד לשמור על המסגרת הצבאית, ביושבו תחת הרימון במיגרון ושש מאות איש עימו. בעקבות המהומה יכול היה שאול להכות בפלשתים, למרות ההפרש האדיר בין הכוחות הלוחמים. הפלשתים היו מאורגנים ומצוידים בכמויות אדירות של נשק: "וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב" (שמואל א יג, ה), ולישראל היו שש מאות לוחמים זמינים בלבד, שתי חרבות, וצבא שחלקו התפזר ביום ההמתנה וחלקו התחבא. אבל הפלשתים היו חסרי יוזמה וגמישות. יונתן תקע טריז בין כוחות המשחית האימתניים שלהם ובין עיקר צבאם³מלבי"ם א' יד, יג., וכשהתחילה המערכה, יכול היה שאול להכות בתנופה בפלשתים המבולבלים וההמומים. אז הצטרפו אליו כולם, "וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר-אֶפְרַיִם, שָׁמְעוּ כִּי-נָסוּ פְּלִשְׁתִּים; וַיַּדְבְּקוּ גַם-הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם, בַּמִּלְחָמָה" (שמואל א יד, כב). והעברים, אותם יהודים שגרו בעת ההיא בצד המערבי של ארץ ישראל ובערי פלשתים, אלה שהיו נכנעים תמיד תחתיהם וגם במלחמה של הפלשתים באחיהם, עמדו סביב מחנה פלשתים לספק להם צידה, נהפכו עתה להיות עם ישראל אשר עם שאול לעזרם⁴4 מלבי"ם א' יד, כא..

עד לשלב זה הוכיח את עצמו שיתוף הפעולה בין השניים, שאול ויהונתן-יונתן, והאמון ההדדי שמתוכו פעלו. מצב זה נמשך כל עוד הועמדו השניים במבחן הפעילות הארגונית והמעשית. אבל ברגע שהועמדו במבחן היחסים במישורים החינוכיים והערכיים, נוצרה מחיצה ביניהם. ברור שלמען המטרה המשותפת של הקמת המלוכה הם המשיכו את שיתוף הפעולה המלא, אבל נראה שמרגע הניצחון האדיר הזה על הפלשתים, קמה והיתה מחיצה ערכית בין השניים, ששורשה במחלוקת בדרכים להנהגת העם.

עכר אבי את הארץ
כדי לזרז את הלוחמים שלא לעצור בתנופת המתקפה, גזר שאול שאף אחד מן הלוחמים לא יטעם דבר. "…וזה בא מטעם כי איש ישראל היו נגשים ומוכרחים ביום ההוא אל המלחמה, רצונו לאמר לא לחמו בנפש חפצה כעם חרף נפשו למות, בעבור חופשיותו וארצו, רק היה אצלם כנגישה ששאול לחץ אותם לזה על-ידי שהתגרה עם פלשתים. לכן, עת מצאו מנוח מאויביהם, רצו לנוח מן המלחמה אשר הלכו אליה מתוך ההכרח. ולכן ויואל שאול, השביעם באלה בל יאכלו לחם למען יקום גוי אויביו… וגזר שאול בל יאכלו כי עוד אין התשועה שלמה, עד ישיב אויביו הדום לרגליו"⁵מלבי"ם א' יד, כד..

בין אם זו היתה הסיבה לגזרה הנזירית ובין אם אחרת, יונתן שלא ידע על הגזרה, וטעם מן הדבש שהיה מונח על פני השדה, חווה את השפעתה המאירה של הטעימה בשטף קרב, והבין שלא בדרך ההתנזרות ניתן להנהיג ציבור. כאשר הציבור נדרש למאמץ מתמשך ולהקרבה נפשית ופיזית, אין זה נכון לדרבנו בתובענות נזירית, ואדרבא גישה כזו תביא לתוצאה הפוכה. את הבנתו הוא הביע בביטוי בוטה "עָכַר אָבִי, אֶת-הָאָרֶץ" (שמואל א יד, כט). מתוך העובדה שבטעימתו אורו עיניו, יכול היה יהונתן לקבוע בוודאות שדווקא התובענות הנזירית היא זו שגורמת לרפיון, לחוסר המוטיבציה ולרוח העכורה בישראל. באהבה הוא ממשיך לכנותו "אבי", אבל יש בכינוי זה גם משמעות של ביקורת כלפי תפקודו כמנהיג. אבי הוא קורא לו, כינוי שיש בו גם מן ההערצה וגם מהפרטיות. הוא ראה בו כמי שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, הדורש מעצמו דרישות שלא תמיד האחרים יכולים לעמוד בהן. התובענות הנזירית שהיוותה את בסיס המוטיבציה שלו, עלולה להעכיר את רצון הרבים. יונתן הבין שאילו היו הלוחמים אוכלים ביום הקרב, היה להם כוח להתחזק ולהשלים את הניצחון. דווקא הגזרה, שהציבור לא עמד בה, החלישה את העם, ערערה את מנהיגותו של שאול, ובנוסף לכך היא גרמה לעם לעבור על איסור תורה מפורש, כששחטו ואכלו על הדם (יד, לב).

כוחות הנפש החייתיים הפועלים על אדם בקרב, היו חזקים מהאידיאל הנזירי שרצה שאול להכתיב, ולהפכו לדגל עד הניצחון. אבל העם עדיין לא הגיע לרמה זו, ולא במקרה דיברה תורה כנגד יצר הרע, והקדישה פרשה שלמה לדיני ההתמודדות ביצרים המתעוררים בשעת קרב - פרשת יפת תואר.

לשאול נודע שמישהו עבר על גזרתו, משלא נענה על שאלתו באורים ותומים, אם להמשיך ולרדוף אחרי הפלשתים. שאול תלה זאת בעבירה על גזרתו, אף-על-פי שיתכן שהסיבה היתה תלויה דווקא בו. כפי שמביא המלבי"ם הסבר⁶מלבי"ם א' יד, מה. שהסיבה שלא נענה היא, שלא המתין בתחילת המערכה לשמואל. שאול הדחיק את העובדה הזו, וחיפש אשם אחר, וכשניסה לברר מי היה זה שטעם, הוא עשה זאת בעסק גדול והפיל גורל. יונתן יכול היה בפשטות להודות שטעם, אבל הוא שתק במין הפגנתיות, ולא גילה לאביו שהוא הטועם. כשנפל בסופו של דבר הגורל על יונתן גזר עליו שאול דין מוות, ונשאר דבק בהכרזתו, "כִּי חַי-ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי, כִּי מוֹת יָמוּת" (יד, לט). ואלמלא העם, שהחזיר ליונתן אהבה על אהבתו והוקרה על תושייתו ופדה אותו, היה שאול הורגו. העם למד כבר את לקח בת יפתח, ו"השתדלו ששאול יתיר לו את נדרו"6.

השמירה הזו על קיום ההכרזה החדה והחריפה "כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִף: כִּי-מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן" (יד, מד), לא היתה לרוח טבע חיי העם, ושאול כמעט שגה בשנית בעמידה עקרונית בלתי מתפשרת על קדושתה של המסגרת. הפרשה אמנם הסתיימה בכי טוב, אבל נדמה שמחיצה קמה והיתה בין השניים.

מאז שפגשנו אותו, פעל יונתן בדרכים עצמאיות. הוא היה נציגה של הרוח העממית הישראלית המתפרצת, ואילו שאול היה חייב להקפיד ולדקדק בבניין המסגרות. כל עוד הפעולות היו במישור המעשי, הם הרגישו שהם משלימים זה את זה. יונתן-יהונתן התגלה במיטבו, כשטיפס בידיו וברגליו בין בוצץ לסנה בדרכו הנועזת ומלאת הסיכון, לשבור את מפרקת הכוח הפלשתי. הוא ידע שהוא פועל בשליחות אביו למרות שלא תיאם איתו עמדות מראש, ושיתוף הפעולה ביניהם היה מושלם. אבל כשגילה עד כמה נשבה אביו בקביעת כללים ובשמירתם בלי להתחשב בטבע הלוחמים, ברצונותיהם וברגשותיהם, חזר יהונתן ועימם את אורו, והופיע כיונתן. ליהונתן נשאר משקע של מרירות על אביו, שלטעמו עכר את ישראל, והוא לא חזר בו. שאול, שנאלץ לחזור בו מגזרותיו, ולהודות שהן היו קשות יותר מיכולת הציבור, הרגיש פגימה במנהיגותו. העובדה שדווקא בנו היה זה שגרם לו להכיר בכך ולחזור בו, הוסיפה לתחושת האכזבה והנתק, ואת תנופת הניצחון שיונתן החל בה, הפסיק באמצעיתה. "וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא-מֵת. וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים, וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם" (יד, מה-מו).

בשדה המערכה מול גלית הפלשתי, כשכולם עסקו במילים, בשריון, בגובה ובחיפוש הנוסחה שתגאל אותם מיד הפלשתי, ולא מצאו תשובה, הופיע דוד במסירות נפשו. דוד הסיר מעליו כל סממן ייחודי, אפילו את השריון הממלכתי שניתן לו על ידי שאול. כאן הרגיש יונתן שבערכים הפנימיים ובמישור האידיאולוגי והנשמתי הוא מצא לו חבר, ולא היה זה שאול אביו. "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א יח, א). ומפגישתם החלו לפעם בו חיים חדשים, ועד יום מותו הופיע במלוא אישיותו הרעננה - יהונתן.