איש כלבבו; שמואל · פרק 18

וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע (שמואל א טו, כז). "כשהסב שמואל ללכת תפס במעילו שעשתה לו אמו וקרעו, ואמר לשאול, כשם שנקרע מעילי כך נקרע המלכות מעליך… וחכמים חולקים בדבר, יש אומרים שאחז שאול בכנף מעילו של שמואל… ויש אומרים ששמואל קרע מעיל שאול…"¹מהר"י קרא א' טו, כז.. הקרע במעיל היה ביטוי חיצוני של מציאות פנימית, שתוצאותיה באו לידי ביטוי גם בעובדה ש"וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל, עַד-יוֹם מוֹתוֹ" (טו, לה). וזאת למרות ואולי בגלל העובדה, ששמואל היה קשור בקשר נפשי עמוק ופנימי אל שאול הבחור והטוב, שהיה גבוה משכמו ומעלה מכל העם. המלך, שבבוא היום הוציא הקב"ה את מלאכי השרת, ואמר להם: "בואו וראו בריה שבראתי בעולמי"²ויקרא רבה כו ז. "באו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין. וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג, ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו".. וגם אחר מותו יצאה בת קול מן השמים, והכריזה על שאול שהוא "בחיר ה'"³(שמואל ב כא ו, וברש"י שם.).

כששמע שמואל על הגזרה שנגזרה על שאול, "וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל-ה' כָּל-הַלָּיְלָה" (שמואל א טו, יא). "ויחר לשמואל על שאול, ואף-על-פי-כן ויזעק אל ה' כל הלילה להתפלל בעדו"⁴מהר"י קרא א' טו, יא.. זעקתו של שמואל למרות חרונו מעידה כאלף עדים על הקשר שחש שמואל אל שאול. ואם לא די בכך, את הזקנה שנפלה עליו תולים חז"ל בכך. אמר לפניו: רבונו של עולם, שקלתני כמשה ואהרן, לא יתבטל מעשה ידי בחיי. אמר הקדוש ב"ה איך אעשה? ימות שאול? שמואל לא ירשה. ימות שמואל? מפני שהוא צעיר ירננו אחריו. אמר הקב"ה, אקפיץ עליו זקנה⁵(ע"פ תענית ה:).

לא מעט "פרשנים חדשים" ניסו לצייר מחלוקת אישית בין הנביא, שייצג לדעתם קשיחות פנאטית, ובין המלך הצעיר, שהתמסר לעמו, התייסר עם מצפונו, והתלבט בדרך הגשמת יעודו. היטיב הרב יהושע בכרך בספרו "מה בין שאול לדוד" לברר מתוך הפסוקים ומדברי חז"ל, עד כמה רחוקה ההבחנה הזו מהאמת. קרע היה ביניהם, והוא היה חריף וכואב, אך אין לתלותו בשום פנים ואופן בניגוד נפשי או עקרוני בין השניים. לא דוגמאטיות מחשבתית הנחתה את שמואל, ואת שאול לא הנחתה רוח נעורים רעננה בעצמה עקרונית כזו, בה ניתן היה לתלות את הקרע. מצאנו את שאול מקנא לנדר שנדר, ובקנאותו הדתית היה מוכן להרוג את בנו, למרות שבשעה שיונתן עבר על הנדר, הוא לא ידע עליו כלל⁶(שמואל א יד כה-מה.). ומאידך, מצאנו את שמואל חי עם העם ובתוכו במשך שנים רבות. גם למדנו, שאחרי ששאול עבר על דברי שמואל ולא המתין לו בגילגל, הטיף לו שמואל מוסר בחריפות ובקשיחות. אך מיד אחר כך: "וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיַּעַל מִן-הַגִּלְגָּל-גִּבְעַת בִּנְיָמִן, וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת-הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ" (שמואל א יג, טו). ומבאר הרד"ק: "וַיָּקָם שְׁמוּאֵל ושאול עמו, וכאשר היה בגבע בנימן ופקד העם הנמצאים עמו לא היו עמו אלא כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת, אִישׁ, כי נפץ העם מעליו"⁷רד"ק יג, טו.. שמואל נשאר לעודדו ולחזקו, ומסגנון הפסוק נשמע כאילו קמו השניים כאחד. ואם לא די בכך, מדגיש המקרא את היחד במילה "עמו".

נחמתי כי המלכתי את שאול למלך
הקרע בין השניים נוצר בעקבות ההחלטה האלקית "נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ" (שמואל א טו, יא) - ביטוי המבטא חרטה, ומופנה כלפי המלכת שאול.

קשה להבין מה פשר חרטה אלקית? האם יעלה על הדעת שהקב"ה פעל בפזיזות כשבחר את שאול למלך? האם היה בישראל מישהו טוב ממנו לתפקיד, והקב"ה פשוט טעה בבחירה? היעלה על הדעת "לחשוד" בקב"ה שפעל בפזיזות, כשהדריך את שמואל בהדרכה מדויקת כיצד להסמיך את שאול כנגיד על עמו? או שמא הקב"ה התחרט על עצם קבלת המשאלה להקים מלך? אם כך מדוע הטריח הקב"ה את שמואל מיד, והעמידו בסכנת נפשות בשליחות לבית ישי, כדי למשוח את דוד למלך? ואם אכן ה' התחרט חרטה אמיתית ומוחלטת על המלכת שאול, יכול היה להפילו מיד, או לפחות באחת ממלחמותיו הבאות. ומדוע שמואל לא קומם את העם נגד שאול, ואפשר לו להמשיך למלוך בלי הדרכה אלקית וללא רוח ה', מלכות שהביאה את בעליה למצבים משפילים ומעליבים, וחלק מפעולותיו של המלך גרמו סבל נורא לאומה?

כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים
לפני שיהיה אפשר לדון במשמעות החרטה האלקית, עלינו להבין על מה יצא הקצף. אם נבחן את פשט הכתובים, יהיה קשה להבין את גודל החטא שהצריך תגובה אלקית חריפה כל כך. בדבריו לשמואל דייק הקב"ה והבהיר, שהחרטה על המלכת שאול נבעה מסיבה אחת, ולה שני ביטויים: אמוני ומעשי. "כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים". "כי שב מאחרי הוא מה שחטא במחשבה שהיה מיעוט אמונה…"⁸מלבי"ם טו יא.. "וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים" היה הביטוי המעשי של מיעוט אמונה זה, והיה מורכב משני פרטים: שאול חמל על אגג מלך עמלק והותירו חי, ובהסכמתו לקח העם את מיטב הצאן לשלל. החמלה על אגג נחשבה חטא לשאול, למרות שבסופו של דבר אגג נהרג. הוא אמנם נהרג על-ידי שמואל יום אחרי תום הקרב, אך לכאורה מה זה משנה? מדוע נחשב הדבר לשאול חטא שלא יכופר? ולקיחת הצאן לשלל, מדוע נחשבה גם היא לפשע חמור כל כך, בייחוד כששאול והעם התכוונו לזבוח את הצאן כקרבנות לה'? לא יהא זה הוגן לחשוד בשאול, שההצדקה בה הצדיק את החמלה על הצאן, באומרו "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ; וְאֶת-הַיּוֹתֵר, הֶחֱרַמְנוּ" (שמואל א טו, טו), לא היתה כנה. גם שמואל התייחס לדבריו כהווייתם, ולא ניסה להפלילו בתאוות בצע. כשחזר שאול ואמר: "וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, רֵאשִׁית הַחֵרֶם, לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּגִּלְגָּל" (שמואל א טו, כא), לא חזר שמואל להטיח בפניו כפי שאמר לו בתחילה: "וַתַּעַט, אֶל-הַשָּׁלָל" (שמואל א טו, יט), ביטוי המחשיד את שאול כאילו גברה עליו תאוותו, אלא הסביר לו את קטנות אמונתו במחשבה להקריב קרבנות כאלה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל ה': הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א טו, כב). נוכל על פי זה לראות את שאול כמי שכוונתו רצויה, אך מעשהו אינו רצוי, או כמי שלא עמדו לו כוחותיו האישיים להשלים את שליחותו. אך מכאן ועד ההחלטה כי שב מאחרי ה', עוד רחוקה הדרך.

גם אם נמקד את חטאו של שאול ביחס הנפשי שגילה שאול לאגג בחמלתו עליו, ונוסיף על כך את העובדה שהוא אפשר לעם לגלות רגישות נפשית לצאן ולחמול עליו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוקים "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם" (שמואל א טו, ט), ואת החמלה נבאר כפי שבאר המלבי"ם: "אבל החמלה הוא ענין מחשבי, שחושב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם, ושלא בצדק ציווהו הנביא דבר זה"⁹מלבי"ם טו ט., עדיין לא תתיישב דעתנו. אפילו אם נמקד את חטאו של שאול בזה ששיעבד עצמו לרצון העם במקום להנהיגו, ונוכיח שזו היתה חולשה עקבית בדרכו בראיות ממאורעות קודמים, הרי כל אלו יכולים להיחשב לחסרונות, לטעויות, לחטאים שצריך ואפשר לתקנם. ומדוע נחשב לו הכישלון הזה לפשע שלא יכופר?!

גם מדברי חז"ל והמפרשים המוצאים את שורש חטאו של שאול בפסוק "וַיָּרֶב בַּנָּחַל" (שמואל א טו, ה), עוד לא נוכל להחליט שאנו באמת מבינים את גודל פשעו. המלבי"ם מפרש "באשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא איזה עילה כעניין מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי, ביקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייך אליו ועמלק רב עמו על זה, עד שהיה עילת המלחמה. וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי, שלא היה לו לבקש רק סיבה, מפני שה' ציווהו. וכמו שאמר דוד הֲלוֹא-מְשַׂנְאֶיךָ יְהוָה אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, לא ריב אחר אשר לא לה' הוא". "ובדברי רבותינו ז"ל - על עסקי נחל אמר, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה, כל הנפשות הללו לא כל שכן? יצתה בת קול ואמרה לו, שאול, אל תהיה צדיק הרבה יותר מבוראך"¹⁰רד"ק א' טו ה..

גם אם אלו היו שרשי חטאיו של שאול, האם לא נוכל לראות בכך חולשות שתרופתן בחיזוק? הם הרי לא נבעו מיצרים רעים או מדבקות במגמות העיקריות של השלילה, כאלה שבעטין נגזר חורבן. לא היו בהן לא עבודה זרה, לא גילוי עריות, לא שפיכות דמים או חס וחלילה שנאת חינם. אדרבא, בעטיו של הנתק משמואל והעדר הדרכתו שהיתה יכולה להיות מחזקת ומעודדת, התדרדר שאול לחטאים אלו: לעבודה זרה כששאל באוב (שמואל א כח, ח), לשפיכות דמים בנוב (שמואל א כב, יט), ולגילוי עריות כשנתן את מיכל אשת דוד לפלטי בן ליש (כה, מד). ומעל לכל, לשנאת חינם של דוד ומקורביו.

גם אם נחליט ונקבע, שחטאו של שאול בזה שלא קיבל את צו ה' כפשוטו היה חטא עקרוני, ובויכוח בנחל העמיד שאול את סדרי החשיבות, כאילו המוסר האנושי הינו מעל למוסר האלקי, הסבר זה ילקה בחסר. את צידוקו המוסרי שאב שאול מהתורה. אולי טעה בדבר משנה, אך אין לומר שלא היה לו כלל על מה להסתמך. ואם לא היה מדייק מדין עגלה ערופה, הרי היה יכול ללמוד זאת מהאיסור הקבוע בתורה בעניין שחיטת בעלי חיים, "אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"¹¹(ויקרא כב כח.), כפי שלימדו דואג¹²מדרש שוח"ט נב ד.. או מאברהם שמסר את נפשו להצלת סדום, ולא נחשב לו הדבר לחטא או עוון. אדרבא, בויכוח זה הוא הפך לסמל לדורות, ובו מובחן ההבדל בין נח, שלא ביקש רחמים על דורו, לבין אברהם שביקש. גם כשמשה התנפל לפני ה' לבטל את הגזרה, שנגזרה על עם ישראל בעקבות חטא העגל, היה זה בעקבות הגילוי האברהמי הזה שבו גילה, שכאשר מדובר בחיי אדם מותר למנהיג לעמוד בפרץ, ולהתווכח עם הבורא. גם אם שאול, מתוך חולשה, טעה, שגה ושיבש פרופורציות, מכל מקום זה לא יוכל להצדיק בעינינו את הקביעה האלקית הבהירה והחד-משמעית "וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א טז, א) בעקבות משגים אלה.

אם באמת מחדליו של שאול במלחמת עמלק קעקעו לחלוטין את היותו משכמו ומעלה גבוה מכל העם, קשה להניח שהעם לא היה מבחין בכך. הרי היה זה אותו עם ואותו דור שזכה לחינוכו הצמוד, המעמיק והיסודי של שמואל, הדור שנהה אחרי ה'. אם הפשעים היו כל כך חמורים כיצד לא הבחינו בכך? ושמואל עצמו, מדוע הסתגר בביתו בניות ברמה, ועסק בהלכות מקדש וקדשים העתידים לקום בדורות הבאים¹³(זבחים נד:), כשהבית הלאומי בוער עתה? האם לא היה עליו להתריע, לשכנע ולפרסם, שה' מאס במלך כדי שהעם לא יטעה בו, ולא ייתפס בעוון מלכו?

ההחמצה
כשאנו באים לבחון עובדות רדיקליות כאלה, אסור לנו לקבוע, שהמהלכים האלקיים נגרמים בגלל פרט זה או אחר, ועלינו למצוא ולחשוף מהלכים עקרוניים ומתמשכים, המתגלים אלינו בדבר ה' על ידי עבדיו הנביאים.

לאחר ניצחונו על פלשתים בקרב בארץ בנימין לכד שאול את המלוכה על ישראל (יד, מז). "התחזק במלוכה והיתה בידו בלא שום פקפוק, כי ראו כל ישראל כי היה מצליח במלחמותיו"¹⁴(רד"ק שמואל א' יד מז.). "כי בעוד פלשתים מושלים בישראל לא היתה מלכותו חזקה כל כך"¹⁵מלבי"ם שם.. "וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל-אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת-עֲמָלֵק, וַיַּצֵּל אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (יד, מז-מח). הנביא מוסיף ומפרט את שמות כל משפחת המלוכה, אולי כעדות על כך, שהיה רגע בו הגיעו אל המנוחה והנחלה. בסיכומה של הפרשה מתואר: "וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל-פְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שָׁאוּל, וְרָאָה שָׁאוּל כָּל-אִישׁ גִּבּוֹר, וְכָל-בֶּן-חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו" (יד, נב). המלחמה בפלשתים מעולם לא הגיעה לסיום כל ימי שאול.

תחושת ההחמצה שליוותה אותנו מהרגע ששאול דחק את השעה, ולא המתין כנדרש לבואו של שמואל, הולכת ותופסת לה מקום בלב, כשאנו לומדים על המתחים הפנימיים שנוצרו תוך כדי הקרב. הנדר, האכילה על הדם, הגורל ותוצאותיו - כל אלה נותנים לנו להבין, שהרבה אנרגיה הושקעה במתחים פנימיים תוך כדי מהלכי המלחמה, ובעקבות זה הקרב לא הוכרע. "וַיַּעַל שָׁאוּל, מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים, וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם". אחרי המלחמה הזו הוסיף שאול ונלחם בכל אויביו מסביב וביניהם גם בעמלק, אבל "רק את ישראל הציל מידו אבל לא החרימו עד שאמר לו שמואל בדבר ה' להחרימו"¹⁶(מצודת דוד שמואל א' יד מח.).

כשהרמב"ם קובע, שמצוות מינוי מלך קודמת למלחמת עמלק, ומלחמת עמלק קודמת לבנין הבית, הוא מביא הוכחה לכך מעובדות המתוארות בנביא. "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר 'אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ…עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק. והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר: וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ, וַה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וכו'"¹⁷(רמב"ם הל' מלכים א ב.). כשנדייק בדברי הרמב"ם נגלה, שאחרי שקוימה המצווה הציבורית הראשונה, ושאול הומלך, הוא לא יזם את המהלך הבא, והנביא היה חייב לצוות עליו להתקדם לקראת המצווה הציבורית השניה. לעומתו, כשדוד קיים את המצווה השניה, הוא לא חיכה לצו כדי ליזום את הקמת המקדש, אדרבא, דוד היה זה שניסה לעורר את הנביא להשלים את מסכת המצוות הציבוריות. הוא פנה אל נתן הנביא כדי לברר את האפשרות לבנות את המקדש, וכשנענה בשלילה, החל לאסוף אמצעים כלכליים לבנייתו וליצירת תשתית לשלמה בנו, שיוכל לבנות את הבית¹⁸(דברים רבה ב כז.). (וזו הסיבה שבלא מעט מזמורי תהילים מיוחס בניין בית המקדש לדוד: "מִזְמוֹר שִׁיר-חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" "לְדָוִד מִזְמוֹר… שְׂאוּ שְׁעָרִים, רָאשֵׁיכֶם" וכד').

מלכות שאול – המשימה והביצוע
המלכות שאותה נקרא שאול להקים, שונה במהותה ממלכויות של עמים אחרים, מלכויות "שאינן עולות לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון"¹⁹אורות ישראל ו, ז.. כבר הודיע לנו בוראנו בתחילת דרכנו הלאומית "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, מִדֹּר דֹּר "²⁰(שמות יז, טז.). "ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה, שמו יהיה שלם והכסא שלם"²¹רש"י שם.. נכון שהעם ביקש מלכות ככל הגויים שתלחם את מלחמותיהם, אבל גדולי הדור חייבים ויכולים להבהיר ולגלות לאומה את תשוקותיה האמיתיות והפנימיות, הגנוזות בעומק נשמת האומה, ואינן יכולות לבוא לידי ביטוי ב"דיבור עממי".

הכח המעשי והאידיאל האלקי
תשוקת הקמת המלכות בישראל ביסודה נובעת מתוך התשוקה, לגלות את כסא ה' בעולם, והעוסקים ביסודה ובביסוסה של המלכות, חייבים להיות חדורים בתחושת שליחות, להכרית כל גורם המונע או המעכב אותנו מהגשמת יעודנו זה. הקב"ה עצמו העיד, ששמו לא יוכל להתגלות בשלמות כל עוד יוצר העולם ובוראו קבע, שלעם זה אין תיקון מלבד מחייתו מתחת השמים, והטיל עלינו שותפות פעילה למחות יחד איתו את זכרם. הוא הבטיח לנו "אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק"²²(שמות יז יד.), וציווה עלינו "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק"²³(דברים כה יט.). וכדי שהשליחות הזו לא תידחה לקרן זווית בתולדות ישראל, קבע לנו הקב"ה במצווה, לזכור כל שנה את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. מפליא איפוא, כיצד מלך ישראל שכח לקיים מצווה זו, עד שאמר לו שמואל בדבר ה' להחרימו. וכיצד יתכן, שאחרי ההקדמה שהקדים שמואל לפני שהטיל על שאול את השליחות, שהיתה כולה חיזוק הערך האידיאי המיוחד במלחמה זו, שאול לא ביצע את השליחות בשלמות?

יש יצר-הרע אופייני לאנשים המקבלים על עצמם שליחות מעשית. ראשית, הם מקפידים שלא לשגות בדמיונות, ולבצע בצורה ריאלית את מה שמצטייר בעיניהם כתכניות מעשיות. בנוסף לכך, אנשים כאלה חשים תמיד חוסר נחת וחוסר סיפוק מהביצוע, וטורחים כל הזמן לשכללו. גם בניצחונותיו לא מצא שאול נחת, "וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ" (יד, מו), ומעולם לא חש את חדוות הניצחון. בכל תקופת מלכותו אין אנו מוצאים אפילו פרט אחד, שיורה על תשוקתו להגשמת האידיאלים האלקיים. גם את הכרתת האובות והידעונים נוכל לראות כחלק מאותו מהלך. מהלך בו שאף שאול לבסס את הגוף הלאומי על בסיס רציונאלי איתן, ולהביא את האומה להתמודד ולהתייחס למציאות כהווייתה מבלי לשגות בדמיונות. לא היה זה לשם שמים! ולכן כשהוא עצמו נזקק להם, פנה לדודתו בעלת האוב²⁴פרקי דר"א לג: "אשת בעלת האוב – צפניה אמו של אבנר" ואבנר היה בן דודו של שאול.. לצערנו ניתן להבין מכך, שאת הכרתת האובות שאול ביצע כל עוד הוא עצמו לא נזקק להם. לכל המעשים הרוחניים המוזכרים בתולדותיו, יש תמיד ביטוי מעשי. כשהשתמש באורים ותומים היה זה לצורך הקרב, וכשראה שהוא עומד לנצח במלחמה, קרא לכהן "אֱסֹף יָדֶךָ", והדבר נחשב לו לחטא. את הקורבנות שהקריב בגילגל נראה כאילו הקריב כדי לצאת ידי חובה, כי ידע ששמואל דורש זאת, על מנת שיוכל לצאת לקרב. ובחזרתו ממלחמת עמלק "הציב לו יד", שלפי דברי חז"ל משמעותו היא שבנה לו מזבח, עליו הוא היה אמנם אמור להקריב קרבנות, אבל את המזבח הוא בנה "לו", וראה בו מצבת זיכרון למפעלו.

בעיקרון, מפעלו של שאול היה דומה למפעלו העתידי של משיח בן יוסף. "במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם"²⁵אורות ישראל ו, ו.. יש בו "נטיה לחוזק הלאומי, החומר ויתר הצרכים האנושיים הכוללים"²⁶מאמרי הראי"ה, המספד בירושלים.. שאול פיתח, ביסס וחיזק את האידיאה הלאומית, אך את הדת לא רומם לאידיאה. הפליאות שעוררו התנהגויותיו, הן בתחילת דרכו הממלכתית (שמואל א י, יא) והן בסופה (שמואל א יט, כב), מעידות שהוא לא היה האיש שעסק בדת כאידיאה, והמריבה בנחל חשפה עובדה זו בחריפות. בין אם נפרש כמלבי"ם ששאול חיפש צידוק טריטוריאלי כדי להילחם בעמלק, ולא השכיל לבטא את האמת האלקית במלוא עוזה, כי מלחמתנו זו היא מלחמת ה' בעמלק מדור דור, ובין אם המריבה היתה כדברי חז"ל על מוסריותו של הציווי - מעידות דעות אלו על מהלך מחשבה פרקטי, המתעלם ממגמתה האלקית של האומה.

מכאיב הוא הויכוח המתואר בפירוש השני. שאול נתלה בתורה עצמה כדי להצדיק את חטאו, וכאילו טען לפני ה', שהציווי להשמיד את עמלק מתעלם וסותר את המגמה שלימדנו בתורתו. מגמה של רגישות עילאית לחיי אדם, בעבורה ציווה לערוף עגלה בנחל איתן, ולהפכו למצבת זעקה אילמת שלא תיזרע לעולם, אם יימצא חלל באדמה שלא נודע מי הכהו. חיוב התורה להצטדקות הסנהדרין בעת עריפת העגלה, באומרם "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכֻה אֶת-הַדָּם הַזֶּה"²⁷(דברים כא ז.), מטיל אשמה על האומה כולה, שמקרה כזה ארע בתוכה. והנה כאן לטענתו, כאילו נשכחה מגמה זו.

כשטיעון כזה נשמע מפי מלך ישראל, הוא נורא ומכאיב עד עומק הנשמה. יש בו התעלמות מסגולתה האלקית של האומה. הרי דין עגלה ערופה הוא רק כשההרוג הוא ישראלי, אפילו תינוק בן יומו או אפילו עבד כנעני החייב במצוות כאישה²⁸מנחת חינוך תקל., ומה מקומו של קל וחומר זה הנאמר על ידי מלך ישראל? הרי קל וחומר זה אפשרי רק מתוך חזרה מכל היתרון שלנו! ו"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של אתה בחרתנו. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כי אם גם מעולים וגדולים מאוד מכל עם. אם נדע את גדולתנו, אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים"²⁹אורות התחיה עמ' נה.. וכיצד יוכל אדם שמתעלם מסגולת האומה להיות מלכה?

סגנון המקראות המתארים את תחילת דרכו המלכותית של שאול, יוצר לנו תחושה של תביעה מעשית אינסופית בלתי נלאית ובלתי מסופקת, שאינה מותירה מקום ופנאי להתמסר לערכים רוחניים. הנביא יוצר תחושה, שעוד לפני ששאול הספיק לבסס את המלוכה ולהתבסס בה, כבר דרש ממנו שמואל דרישה "דתית" שאינה קשורה, לכאורה, לצרכיה הבסיסיים של המלכות. ושאול, בשעה שקרא לעמו להתגייס למערכה, הקרין שהציווי להתמודד עם האתגר של מחיית עמלק יש בו משהו מין ה"מותרות הרוחניות" בשלב זה. בגיוס למלחמה זו "אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים"³⁰רש"י טו, ד.. לא היה זה מפקד פשוט וטבעי בחרסים, כפי שהיה לפני המלחמה בפלשתים במכמש. גם לא היה גיוס מתוך התלהבות ואיום מלכותי כפי שהיה לפני מלחמת בני עמון. משהו מן המותרות היה הגיוס הזה, ובאמת מספר המתגייסים למלחמה זו היה נמוך במידה ניכרת ממספר המתגייסים למלחמת בני עמון, אף-על-פי שעם ישראל חונך דורות רבים לקראת המלחמה הזו.

הצורך בהשקעה ובהתמסרות רבה לביסוס המלוכה בישראל, היווה כנראה צידוק לשאול לכך שהוא לא עסק בפיתוח האידיאה האלקית. לכן מצא הנביא צורך להבהיר לו ש"נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר" (טו כט), גם בלעדי עיסוקו האינטנסיבי בארגון הממלכה. כשחזר שאול מהמערכה והכריז בהחלטיות ובחוסר רגישות "הֲקִימֹתִי, אֶת-דְּבַר ה'", הוא התייחס בודאי לשבירת כוחם המעשי של עמלק, בזה ראה את שליחותו. הוא ראה בניצחונו הצבאי האדיר, בהכותו אותם "מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם", את מילוי יעודו. אך שמואל חזר והסביר לו, שהמלחמה בעמלק אינה יכולה להימדד רק במדדים צבאיים. "וַיִּשְׁלָחֲךָ ה', בְּדָרֶךְ; וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ, עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם" (שמואל א טו, יח). לא בעיניים של מעשיות לאומית היה עליו לראות את עמלק, אלא מתוך השקפה ערכית. "אֶת-הַחַטָּאִים" האלה אין דרך להכריע עד כלותם.

בניית הממלכה הישראלית ברמה שאינה חשה בערכים אידיאים אלקיים, ואינה חדורה תשוקה להכרתת כל מעכב של גילוי שם ה' במילואו, לא זו בלבד שהיא מותירה את הפרסוניפיקציה של הרוע, את עמלק, בחיים, היא גם הפכה את שאול ועמו לחוטאים. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-ה' וְאֶת-דְּבָרֶיךָ: כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א טו, כד). ושוב, גם אם לא נרצה, בולטת ההשוואה לדוד, שעליו כותב הרב: "העסק האידיאלי להרחבת דרכי ה', מצד אור החיים, ההתאמה וההשויה הנצחית שמוצאת בקרבה האומה כולה אליהם, הוא מפנה מקום לתביעה תמידית של דעת אלקים, ולהתעוררות גבורה לאומית למטרה הנצחית שלה, דוד מלך ישראל חי וקים, ויעש דוד שם, דעביד שמא קדישא דקב"ה. המטרה שהיא מתאחדת עם החיים הכלליים לא תעשה את עסקה עראי, לא תשים את היחש האלקי לאיזה מקצוע מיוחד שבחקירה"³¹עקבי הצאן דעת אלקים קלג.. דוד לא הקים לעצמו יד בשובו ממלחמותיו להקריב עליו קרבן המנותק ממגמת המלחמה, דוד הקים "שם" - שמיה דקב"ה.

זביחת הצאן שהובא משלל העמלקים היתה יכולה אמנם להיות מעשה פולחני מרשים, אך מנותק מהמגמה האלקית. "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" - מעשה פולחני מנותק מהאידיאלים האלקיים הוא בסיס לעבודה-זרה ולכפירה, גם אם נעשה מתוך תמימות ורצון טוב. ההיסוס והספקנות שליוו את שאול ביציאה לקרב, היו ביטוי של חוסר הזדהות עם האידיאלים האלקיים, והתוצאה המתחייבת ממצב זה גררה חוסר שלמות בביצוע. כדברים האלה כתב הרב בהתייחסות ישירה לימי הממלכה האחרונים בישראל, ונראה שבשורשם הם מתאימים גם לכאן. "ואבותינו אלה אשר בימי עזם וגבורתם הפוליטית עזבו את צור ישעם והלכו אחרי ההבל ויהבלו, כיון שנתעלם מהם ערכה הפנימי של כללות האומה, 'לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות'³²אגרת הרמב"ם לקהל מרשיליא. כי נטל מהם זיו החיים האידאלי, המחיה את האומה ואוזרה בגבורה, ונתעלמה מהם המטרה המוסרית הגבוהה הנמצאת בגדולתם של ישראל בעולם, 'כִּי לֹא בְחַרְבָּם, יָרְשׁוּ אָרֶץ, וּזְרוֹעָם, לֹא-הוֹשִׁיעָה-לָּמוֹ: כִּי-יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ, וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם. אַתָּה-הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים; צַוֵּה, יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ, בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ'³³(תהלים מד, ד-ו.). ובכל מקום כשיש הכשר לאידאלים גדולים מחיים ומעודדים, שוב אין אידאלים קטנים ושפלים מאירים שם 'ושרגא בטיהרה מאי מהני'³⁴(חולין ס:). על כן, רק הארת האידאלים הצפונים, האידאלים האלקיים שהמה גנוזים בנפש האומה, רק על ידם תגלה העצמה הלאומית, ורוח ה' תפעמנו כימי עולם"³⁵אדר היקר קל"ז..

על שאול, שראה עצמו קטן באמת³⁶(שמואל א' ט כא.), הוטלה השליחות להקים את המסגרת הממלכתית, והוא ביצע אותה על הצד היעיל ביותר לפי תפיסתו, אך לא ניסה להבין ולא ניסה להתמודד עם גודל המפעל והשעה. הוא לא חיפש ולא מצא בעצמו ייחודיות ישראלית. הוא היה קטן בעיניו למרות שהיה ראש שבטי ישראל. את תפקידו ביצע בדרך הראויה להערצה, כשבשנתיים ביסס את תודעת המלוכה בישראל, אך כל זאת, בלא לחלוחיות של ייחודיות ישראלית. גישה כזו, אסור לה להיקבע ולשלוח שרשים בפסגת האומה. העם שלנו גדול הוא ודרכי הנהגתו הן גדולות, וממסד לאומי ישראלי שלא שם את האידיאה האלקית במרכז הווייתו, הוא קטן. גדולים אנו, גדולים חיינו, גדולות אהבותינו, יראותינו וגם משוגותינו. הנפילה לקטנות, היא היא האסון הגדול ביותר לעמנו, וחטאו הקטן של שאול היה גם חטאו הגדול. הקטנות באמונה ובביצוע שהתגלו במלחמת עמלק, התבטאה בהריגת כולם חוץ מאחד. זהו חטא קטן, אך כשהאחד הזה היה המלך דווקא, לא עולל ולא יונק מעוררי רחמים, נוצר רושם ששאול התגמד בפני המעמד של המלך הזר. השאיפה למצוא חן בעיני ה' בקורבנות, למרות שלא ביטאו את רצון ה' - גם היא קטנות. גם המסתור שרצה למצוא לעצמו מאחורי רצון העם יש בו קטנות ילדותית, והקטנות היא היא שגרמה את הנתק. היא שהביאה לפי פירוש אחד לקריעתו של המעיל הקטן, שנעשה מתוך גדלות של אמונה ואהבה רבה על-ידי חנה. מעיל שלדברי המדרש גדל יחד עם שמואל הנביא, שעליו נאמר: "וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ… כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה'" (ג, יט-כ). הדבר נכון בין אם שמואל עצמו קרע את המעיל, כביטוי למה שהוא ראה לנגד עיניו, מלך ומלכות קטנה, ובין אם שאול קרע אותו בדרכיו הקטנות בהנהגת המלוכה. לפי הפירוש האחר שמואל קרע את מעילו של שאול, הבגד שהתכסה בו המלך, ובו נראה ממלכתי, למרות שבתוך תוכו פיעמה הרגשה של קטנות. גם אם היה צדיק כתינוק בן שנה שלא היה בו חטא, גם אם לא נמצא בו דופי, וגם אם לא היתה תלויה קופה של שרצים על גבו, חיזוקו במלכות היה מבסס ומחזק ממלכה שרוח קטנות מפעמת בה. הסברים וחיזוקים לא היו מועילים לשאול, הם היו רק מרגיזים או מבוצעים במשמעותם המילולית.

ניחמתי
כשהודיע הקב"ה לשמואל על חרטתו מהמלכת שאול בגלל חטאו, השתמש בביטוי 'נִחמתי', "נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ" (שמואל א טו, יא). זהו אותו ביטוי המופיע בתחילת ספר בראשית, אחרי שהקב"ה רואה את חטאי האנושות. שם נאמר "וַיִּנָּחֶם ה', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ"³⁷(בראשית ו ו.), ונחמה זו גררה את המבול. כדי להסביר את הביטוי הזה ביחס לה', משתמש האברבנאל במשל. "משל לאדם הנוטע עץ עושה פרי שיעמול בו ויגדלהו, ואחר כך יקצץ ענפיו, לקחת ממנו שניים שלשה בדים קטנים להכריע בגזעו או בגזע זולתו. שאין ספק שכאשר יעשה זה לא נשתנה מחשבתו וידיעתו ממה שהיתה בתחילה, אבל נשתנו מעשיו. שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ, ועתה קוצצו ומאבדו, והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו. ואינו כן, כי לכך נתכוון בתחילה וכן היה יודע שיהיה. כן היה בזה שה' לא ניחם משברא את האדם והמציאו, ולזה לא אמר וינחם ה' כי ברא את האדם אלא כי עשה… שמתחילת הבריאה היה ידוע לפניו, שלא יהיה כוח בנבראים אשר מעפר יסודם, שיגיעו אל שלמותם, אם לא כשיתגלגלו כל אותם הגלגולים שנזכרו בסיפורים… ועל מנת כן עשה והתקין כל מה שעשה"³⁸(בראשית ו ה.).

אם "נקביל" את דברי האברבנאל ונתאימם לענייננו, נבין שמתחילת הכתרתו של שאול היה ידוע לפני הקב"ה, שלא יהיה כח לבן הימיני, אשר מבני רחל הקטנה יסודם, שיגיעו אל שלמות בניין מלכות ישראל, אם לא כשיתגלגל כל אותם הגלגולים שנזכרו בסיפורים, ועל מנת כן עשה והתקין כל מה שעשה. ועל יסוד מלכותו הכריע בגזעו את מלכות ישראל בתפארתה שיצאה אל הפועל על ידי דוד, האיש שליבו אמנם היה חלל בקרבו³⁹(תהלים קט כב.), אך חלל זה היה מלא עולם ומלואו.