איש כלבבו; שמואל · פרק 19

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ, וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי. האם שמואל פחד משאול באמת, ולכן נרתע מקיום השליחות למשוח את דוד? הרי הוא ידע, שזמן קצר לפני כן לא עשה שאול צעד בלי שנדחף לעשותו על ידו? ושמואל גם לא פחד להוכיחו בחריפות בוטה על מחדליו ואף קרע את מעילו¹(שמואל א' טו כז.), להודיעו שהמלכות תימסר לרעו הטוב ממנו. שמואל גם שיסף את אגג בפני שאול לפני העם²שם לג., וזאת אחרי ששאול מצא צורך להחיותו, מדוע פתאום החל לפחד?

יש המפרשים שהיתה זו התחמקות. שמואל התחמק מלהמליך את דוד בגלל אהבתו המיוחדת לשאול. אך אם זו היתה התחמקות בלבד, מדוע הגמרא מתייחסת לדבריו ברצינות וקובעת על פי דבריו שבמקום ש"שכיחא היזקא" אפילו שליחי מצווה חייבים להיזהר³(פסחים ח:). סביר להניח שאם לא היתה סכנה אמיתית, לא היה שמואל משתמש בטיעון זה לפני ה', והגמרא לא היתה מתייחסת לדבר ברצינות.

גם אם הדברים אינם מוזכרים במפורש ובהרחבה, ניתן להבחין ששאול השתמש בכוח כדי ללכוד את המלוכה, לגבשה ולהצעידה לעבר מטרתה. עצם הביטוי "לָכַד" (יד, מז) הוא ביטוי כוחני. כבר בתחילת דרכו ליכד שאול את העם למלחמה בנחש העמוני, בעזרת האיום ש"כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ" (שמואל א יא, ז). אם פעולה זו התקבלה בהבנה, ויכלה להיחשב כ"שימוש בכוח סביר", הרי שתביעתו שלא לאכול עד הניצחון במלחמת מכמש⁴(שמואל א' יד כד.), והאיום להרוג את כל מי שיעבור על דבריו, היה קיצוני מדי. אמנם גם אז, אפשר היה לדבר עם שאול ולאזן את הדברים, אבל כשהרג את אנשי נוב עיר הכהנים, אנו נפגשים בתופעה ברורה של שימוש בכוח בלתי סביר. שם הוא כבר לא נשמע למקורביו, ולא שקט עד שפקודתו נתמלאה⁵(שמואל א' כב יד-כ.). מבין השיטין עולה גם העובדה, ששאול רדף עד חרמה וביד ברזל את בעלי האוב והידעונים, והפיל עליהם פחד. כפי שבא הדבר לידי ביטוי בדבריה של בעלת האוב: "הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ. וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי" (שמואל א כח, ט). גם מלשינים פעלו בימיו, "דורו של שאול כולן היו דילטורין, תדע לך כשהיה שאול רודף אחר דוד, היו הכל אומרים עליו לשון הרע לשאול שנאמר: בְּבוֹא, דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וגו', בְּבֹא הַזִּיפִים, וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל, לפיכך היו נופלים במלחמה"⁶(דברים רבה ה ח.).

חבורה של אנשים חזקים וקשוחים הקיפה את שאול. "אבנר היה בטוח בכוחו ואמר אלולי היה לארץ מקום לאחוז בו, הייתי מזעזעה"⁷ילקו"ש ירמיהו רפ"ה., "נוח לו לאדם להזיז כותל בנוי שש אמות בעובי מלהזיז רגלו אחת של אבנר"⁸(קהלת רבה ט יא.). ביטחונו העצמי הביא אותו לזלזל בדמם של נערים: "למה נהרג? על שעשה דמן של נערים שחוק"⁹ירושלמי פאה א ה"א דף טז.. גם עמשא היה תקיף וכשדואג ניסה לערער על כשרותו של דוד מלבוא בקהל, "חגר עמשא חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב"¹⁰(יבמות עז.). שני אישים אלו היו קרובים מאוד לשאול עד כדי כך שכשהלך אל בעלת האוב לקח אותם איתו: "ויתחפש שאול וגו' ושני אנשים עמו - זה אבנר ועמשא"¹¹(ויקרא רבה כו ז.). שאול עצמו היה מופנם וקשוח, "שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ"¹²(ערובין נג.) "שאול גדול בתורה היה אלא שלא לימד לאחרים"¹³רש"י גיטין נט..

חבורה זו היתה חממה לצמיחתו של דואג, "סיעתו של שאול יצא ממנו דואג האדומי"¹⁴(ברכות יז:). "הוא היה אב בית דין"¹⁵מדרש תהלים ג, ד. בימיו של שאול, אבל "אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ"¹⁶(סנהדרין קו:). איש זה ניצל את חכמתו לבטא נאמנות חיצונית, אך כל מגמתו היתה שלילית. "אמר דוד לדואג, אתה גיבור ועשיר וראש לסנהדרין, יתעסק ברעה הזאת ואומר לשון הרע? אדם רואה את חברו על פי הבור ודחפו לבור, או רואה את חברו על ראש הגג ודחפו? זהו גבורה היא? אלא אימתי נקרא גיבור, בשעה שחברו בא ליפול לבור ואחזו בידו שלא יפול, וכן מי שרואה חברו נופל לבור ומעלהו מן הבור, ואתה ראית שאול כועס עלי, ואף אתה הטלת מים על אברי, בְּרָעָה, הַגִּבּוֹר, כך אדם עושה חֶסֶד אֵל, כָּל-הַיּוֹם¹⁷(תהלים נב ג.)?… אדם שהוא עסוק, בחֶסֶד אֵל, כָּל-הַיּוֹם, זו תורה, יעסוק בדברים הללו?… אמר לו דוד לדואג, אהבת רעתו של שאול יותר מטובתך, שאלמלי לא קיבל ממך לשון הרע לא היה נענש, למה עשית כן?"¹⁸מדרש תהלים נב ו-ז..

לעומתו היו אמנם אבנר ועמשא "לְבַאים בתורה" (מתלהבים)¹⁹ירושלמי פאה א ה"א.. הם גם לא פחדו לסרב לפקודתו של שאול להרוג את כהני נוב: 'אמרו לו מהם זכויותיך אצלנו, שנתת לנו נשק ומדים? הרי מוחזרים לך'²⁰ירושלמי סנהדרין י, ה"ב (תרגום חפשי).. אבל מתוכם הוא צמח, ואולי הקשיחות שאפיינה את החבורה, היוותה את הקרקע הפוריה להתפתחותו. על אבנר אמרו חז"ל: "ואבנר מפני מה נהרג על שלא הניח לשאול להתפייס עם דוד",²¹ירושלמי פאה א ה"א. ועל שאול עצמו אמרו: "שאול מלך ישראל גסות רוח היתה בו לפיכך נהרג ונעקרה ממנו מלכות… ולא עוד אלא שהיה שאול משמר קנאה ונקמה בלבבו על ישראל"²²(תנא דבי אליהו רבה פרשה כט.).

שמואל ודאי הכיר בעובדה, שזו היא החבורה שבעזרתה שאול "לָכַד הַמְּלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל-אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת-עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (יד, מח-מט). שמואל בוודאי ידע לראות את החיוב שבדבר. הוא בוודאי גם ידע, שגדול הוא החיוב שבגיבושה של האומה כמסגרת לאומית אחת, הפועלת מתוך שיקול דעת רציונאלי, ומרחקת כל זכר של דמיונות כוזבים ושיקולי דעת חסרי בסיס מציאותי. אלה גורמים שאינם רלוונטיים לגיבושה של מלכות, אבל בקלות רבה יכלו להיות למרכיב דומיננטי בגיבוש המסגרות הממלכתיות, ביחוד בתקופות ההן. גם חז"ל ברמיזתם לימדונו את הערך האדיר במפעלו של שאול, וקישרו את היד שהקים לעצמו בכרמל כדי לחלוק את הביזה, עם המזבח שעליו גילה אליהו לאומה את השקר של נביאי הבעל - "הוא המזבח שנאמר באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס"²³רש"י טו יב.. אף-על-פי שהכרמל שמוזכר בשמואל הוא הכרמל שבדרום הר חברון, ואילו הכרמל של אליהו הוא ההר הדרומי לעמק יזרעאל.

שמואל ידע, שחבורה זו ששאול הקיף בה את עצמו ועמד בראשה אכן מסוכנת, וחששו ללכת למשוח את דוד היה חשש כן ופשוט. הוא בוודאי ידע שכאיש כוחני, לא ידע שאול להתמודד עם המגמה לטפח את ניצני המלכות העתידית, למרות שיוכל לקבל את התוכחה הבוטה על כך שלא הרג את אגג. הוא הבין ששאול יוכל למצוא לעצמו מפלט מוסרי על פרשת אגג, להצדיק עצמו בעיני העם אחרי התוכחה, ולעבור על כך לסדר היום, ולכן התוכחה לא תגרום לו למצוקה, שכדי להיחלץ ממנה יחשוב להרוג את שמואל. אך הוא גם ידע ששאול לא היה מסוגל לעמוד בפני אמת מוחלטת שאין אחריה מפלט. אמת המצריכה גמישות מעשית להתמודד עימה, כי "כשאדם רוצה להיות דווקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה"²⁴אורות התשובה יד לו.. עובדה היא, שגם כשהודה בחטאתו והצטדק שחטא בזה ששמע לקול העם, חיפה בהצטדקותו זו על דואג "יראתי את העם - דואג האדומי שהיה חשוב ככולם"²⁵רש"י טו כד., וגם אחרי דברי תשובתו לא העביר את דואג מתפקידו. ברור איפוא, מדוע שמואל ניתק את עצמו משאול ומחבורתו. נוסיף לכך את ההנחה שכבן שבט בנימין, שאול נשא את תכונות השבט המופנם, "שיש לו פה ושותק"²⁶(מדרש תנחומא ויצא ו ב.), אך בהתפרצויותיו נדמה ל"זְאֵב יִטְרָף"²⁷(בראשית מט כז.), ו"קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה, וְלֹא יַחֲטִא"²⁸(שופטים כ טז. וראה גם בספר איש לשבטו עמוד 204-201.) בדיוק ובמיומנות, הרי ברור שפחדו "וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" היה כן ואמיתי.

ההתוודעות הזו לכוחניותו של שאול יכולה להעלות את ערכו בעינינו עשרת מונים, כשאנו נותנים את ליבנו ליחסו העדין והמתחשב בעמו. לא פעם יכול היה לחוש אכזבה עמוקה מהעם שביקש מלך, וכשעמד בפני ניסיון נרתע. בגלגל ובמלחמה בעמק האלה נתמלאו הלוחמים פחד, וחלק מהם ערקו. אך שאול מעולם לא הביע זעם על כך, ולא הטיח בפני העם ביטויי אכזבה ואפילו לא דברי מוסר. במלחמת עמלק הוא נשמע לבקשתם ועבר על צו ה'. הטיעון כאילו הוא לא היה מנהיג, והתרפס בפני העם שהקימו למלך נשמע חסר בסיס. קודם כל בגלל שהוא ידע שנבחר למלך עוד לפני שהעם הכיר בכך, אך אם לא די בזה, הרי היינו עדים לתקיפותו הן כשהוציא את העם למלחמה בבני עמון, והן בשבועה שהשביע את העם שלא לאכול אחר הניצחון, ובוודאי בהמשך דרכו לא פחתה תקיפותו. והביטוי "כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם" (שמואל א טו, כד) שנשמע מפיו, ועליו נתלים אלה הרוצים לראותו כשבוי בתדמית הציבורית שלו, הוא ביטוי המגלה את יחסו הישר והנכון לערך הציבור בישראל. בוודאי כתינוק של בית רבו למד את פרשת חטאו של משה, בהטיחו כלפי העם "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים"²⁹(במדבר כ י.), ביטוי, שבעטיו נגזרה עליו הגזירה שלא להיכנס לארץ ישראל. שאול למד לא רק שלא לשוב על המשגה של משה, הוא העמיק להבין את משמעותו.

הפחד שפחד שמואל משאול מגדיל את כוחו של שאול. והפחד של שאול מהעם מגדיל את ערכו של שאול, כמי שיודע להכיר בערכו של הכלל, העומד מעל ערכו של כל פרט בישראל, אפילו אם הוא מלך.