איש כלבבו; שמואל · פרק 20

דרכו של דוד למלכות
שונה דרכו של דוד לכס המלוכה מדרכו של שאול. בעוד ששאול הופיע אל העם, מהגובה הלאומי והאישי, דוד נלקח מאחר הצאן, וסלל את דרכו לכס המלכות בהתאמה לפעימת דופק החיים של האומה. שאול זכה בתחילת דרכו לליווי צמוד של שמואל הנביא, שהיה גם המנהיג הקודם. שמואל הנחה אותו בצעדיו הראשונים, והכין את העם לחשוף את יחודו גם כשנחבא אל הכלים. לעומתו דוד נרדף על ידי המנהיג שקדם לו, ולא זכה לסיעוד מעודד של נביא. יתרה מזו, גם בני משפחתו התנכרו לו, וכשנשלח על ידי אביו להריץ צידה לאחיו הלוחמים, ננזף על ידי אליאב אחיו הגדול: "אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת-זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ" (שמואל א יז, כח). במצוקתו, נחשף דוד לניסיונות במגוון רחב של תחומים אישיים, מדיניים וחברתיים. הוא הגיע לפתחו של שיגעון בשנותו את טעמו לפני אבימלך¹(תהלים לד א, וברש"י שם.), לפתחה של התנשאות בתביעת סמכויות ממלכתיות בטרם עת - כשתבע מס מנבל²(שמואל א' כה ב-לד.), ולפתחה של "בגידה" - כשהימר בהצעתו להצטרף לכוחות הפלשתים שיצאו למלחמה בהר הגלבוע³(שמואל א' כח.). מאידך, שאול הומלך תוך כדי תהייה על עצם הקמתה של המלכות בעת ההיא, דבר שהיה כבר מובן מאליו כשהומלך דוד.

הבדלים רבים עולים מהשוואת משיחת דוד לזו של שאול. חז"ל עומדים אפילו על ההבדל הדק בין הכלי שממנו ניצוק שמן המשחה על שאול, לבין הכלי שנמשח ממנו דוד: "שאול ויהוא נמשחו מן הפך שהיתה מלכותן מלכות עוברת, דוד ושלמה נמשחו מן הקרן מפני שמלכותן מלכות עולמים"⁴(ויקרא רבה י ח.). אבל קיימים הבדלים מהותיים בולטים הרבה יותר, ומביניהם הבולטת ביותר היא העובדה, ששאול טיפס ועלה אל בית שמואל ברמה, ומשם אל הבמה, ומשם אל הגג. שמואל התכונן לבואו, הכין לו מנה, ואחרי שמשחו נישקו. ואילו להמלכת דוד נשלח שמואל לבית ישי, את הסתייגותו מהשליחות הוא לא העלים, את דוד הוא לא מצא בבית, וכשהובא דוד מאחר הצאן נבהל שמואל ממראהו האדמוני⁵(בראשית רבה סג ח.). "וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו… וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה" (שמואל א טז, יג). נשיקה לא היתה כאן!

אבל לא די בזה. ההבדל בולט עוד יותר בצעדים הראשונים של שאול ודוד לאחר משיחתם: מיד אחרי שנמשח, זכה שאול להדרכה מדויקת, כיצד יעלה ויכשיר עצמו לפגישה בלתי אמצעית עם פסגת החיים הישראליים, הנבואה. שמואל מסר לו "סימני דרך", שהיוו רצף רמזים וסמלים שכיוונו אותו בדרכו, בעוד שדוד נמשח ונעזב, ואת דרכו סלל תוך כדי חשיפה עצמית לכל מרחבי הופעות החיים, והתמודדות בקשיים המלווים אותם. הוא עצמו היה צריך לבחור את דרכו, ולנווט אל מטרה המסומנת במרחבי האידיאה, אך בלי קצה חוט או מצפן במציאות הגלויה. לרוח הקודש הוא אמנם זכה מיד עם משיחתו, ורוח ה' צלחה עליו "מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שמואל א טז, יג) והיא ליוותה את כינור שירתו. "'לדוד מזמור' - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה, 'מזמור לדוד' מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה"⁶(פסחים קיז.). אך לנבואה ממש הגיע רק אחרי שעבר דרך ארוכה, רצופת משברים וניסיונות. מאידך, נבואת שאול לא התאימה לאישיותו, והיא עוררה תמיהה אפילו בין מקורביו שהתבטאו: "הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא), ואילו נבואת דוד נתקבלה בטבעיות בבוא עיתה.

אל תבט אל מראהו
כוח ראייתו המיוחד של שמואל גרם לשאול לעלות אליו, כדי לשאול בעצתו, "וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת-שָׁאוּל…וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת-שְׁמוּאֵל… וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵי-זֶה בֵּית הָרֹאֶה. וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה" (ט, יז-יט). אבל את דוד שמואל לא ראה. בבית ישי ראה שמואל את אליאב, את אבינדב, את שמה ואת כל שבעת בני ישי, ששהו בבית באותה עת בה עברו לפניו. על פי המראה נראו לו בני ישי הבוגרים ראויים למלכות, אבל הפעם פסל ה' את ראייתו באמירה חדה. באמירה זו אכן היתה גם פסילה של בני ישי ממלכות, אבל גם פסילת ראייתו של הרואה, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז).

ההתייחסות הרגילה להופעה מלכותית היא היות המלך גבוה משכמו ומעלה מכל העם, פיזית ורוחנית. שמואל יכול היה להבחין בגובהם היחסי של אחי דוד, אך ה' מאס בגישה כזו למלכות, ובחר במי שנמצא "נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב"⁷(תהלים כד ד.). ה' ראה זאת, אבל שמואל בראותו את דוד נרתע. "כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא, אמר: זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה: עִם-יְפֵה עֵינַיִם. עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג"⁸(בראשית רבה סג ח.) (סנהדרין נקראים "עיני העדה"). והמסקנה המתבקשת היא, שאת מסכת המשמעויות אותן ביטא דוד, לא יכול היה שמואל הרואה לראות, היא היתה למעלה מהשגתו. "אמר לו הקב"ה לשמואל אתה קורא עצמך רואה, אני מראך דבר שאין אתה רואה, אימתי הראהו, בשעה שאמר לו מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ "⁹(ילקוט שמעוני יא ט ד"ה אנכי הרואה.), "כי דיוקנו של דוד מוסתר הוא מפני שדיוקנו של הסיטרא אחרא נראה בדיוקנו ודיוקנו של הסיטרא אחרא נראה בו, בתחילה ממבט ראשון לפי שעה, מבחין הלב ומפחיד ואחרי כן וְטוֹב רֹאִי. וה' עִמּוֹ"¹⁰זהר ח"ב עד (תרגום).. הבחינה המלכותית הכוללת, זו שכללה את כוחה בשורשו, לא היתה נגלית אפילו לעינו המנוסה של שמואל הרואה, ואלמלא ההדרכה האלקית הברורה "קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי-זֶה הוּא", גם שמואל לא היה מבחין בכוחו המלכותי של דוד.

לא רק מעיני שמואל הזר נעלם דוד. הוא נעלם גם מאביו וממשפחתו. מתמיהה העובדה, שגם אחרי שישי ידע, ששמואל מחפש בין בניו את המלך המיועד, וגם אחרי ששמואל פסל את שבעת בניו מהמלוכה, הוא לא גילה לשמואל כי "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן". אגב, דוד לא היה הצעיר בבניו, הוא היה השביעי¹¹שמואל א טז י-יא: "ויעבר ישי שבעת בניו… ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן…". ובדברי הימים א ב טו: "דוד השביעי" כלומר היה בן צעיר ממנו., אך אליו התייחסו כאל הקטן, למרות שהיה כבר בן עשרים ושמונה. רק לאחר הלחץ שלחץ שמואל, "נזכר" ישי שלא תמו הנערים, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי, הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא-נָסֹב עַד-בֹּאוֹ פֹה…" (שמואל א טז, יא). חז"ל מבארים שדוד "היה מאוס בעיני אביו, מפני שכשהיה קטן היה מתנבא ואומר: עתיד אני להחריב מקומות פלשתים, ולהרוג אדם גדול ושמו גלית, ועתיד אני לבנות בית המקדש. מה עשה בו אביו הניחו לרעות את הצאן"¹²מדה"ג דברים א יז (ע"פ "אישי התנ"ך").. ביטוי גאווה מאוס זה מפליא ביותר לאור תיאורי ענוותנותו המופלגת של דוד: "גבורה תורה וענווה… שלושתן נמצאו בדוד"¹³מדרש תהלים יח כח., ו"הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה"¹⁴(סוטה י:), "היה מלך ואומר איני מלך הוא מלך והוא המליכני, היה גיבור ואמר איני גיבור, היה עשיר ואמר איני עשיר, ירד למלחמה וניצח ואמר לא מגבורתי ניצחתי, אלא הוא עזרני והוא הנציחני"¹⁵מדרש תהלים קמד א., "דוד עיניו תמיד נמוכים למטה מפחד ריבונו, וכשהיה הולך בין העם לא היה בו גסות הרוח כלל"¹⁶זהר ח"ב קא: (תרגום). מה גרם איפוא להתפרצותו השחצנית בילדותו?

אם לא די בהסבר זה לכך שהיה דוד מאוס בעיני אביו ואחיו, מגלים לנו חז"ל עובדה נוספת, מדהימה במשמעויותיה האינסופיות: "ישי פירש מאישתו שלש שנים, היתה לו שפחה נאה והתאוה לה… הלכה השפחה ואמרה לגבירתה… אמרה לה: לכי תקני את עצמך ואף אני כן, ולערב, כשיאמר סיגרי את הדלת, תכנסי את ואצא אני… ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו, בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה משועבד ורועה צאן…"¹⁷ילקוט המכירי תהילים קיח, כא.. עובדה זו מפליאה כשלעצמה, אך הקושי בקבלתה כפשוטה גדל לכאורה כשמשווים זאת לדברי חז"ל. חז"ל מונים את ישי בין אחד מארבעה שלא היה להם חטא עצמי כלל, ומתו בעטיו של נחש, וכן מגלים את גדולתו התורנית של ישי "שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודרש באוכלוסא"¹⁸(ברכות נח.). "היה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיון שאמר לו הקב"ה לשמואל 'וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי', אמר לו ישי 'עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן'. כיון שבא התחיל השמן מבצבץ ועולה, אמר לו הקב"ה 'קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי-זֶה הוּא'. פינה השמן על ראשו ונקרש כאבנים טובות ומרגליות, וישי ובניו היו עומדים ברתת ובאימה, אמרו לא בא שמואל אלא לבזותינו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול…"17.

התגלות נשמה
החידות המלוות את גילויו של דוד באות לבטא את ההופעה הערכית שהתגלתה בו ועל ידו. להופעה זו ערך עצמי גבוה מעל כל המציאות הקיימת ומהלך התפתחותה. הופעתו בפסגת ההליך הראשוני בתולדות האומה שתחילתו ביציאת מצרים וסופו בבנין בית המקדש, דומה להופעת נפש החיים בגופו של העובר. כאשר תהליך ההתפתחות הגופני, שהוא תהליך עקבי ומסודר, מגיע לשלמות, מופיעה אל תוכו הנפש ברמה שונה לחלוטין. מתוך מעקב אחרי גופו המתפתח של העובר, לא נוכל לתאר את דמות החיים שתתגלה לנו עם הופעת הנפש. ומתוך העולם המתפתח לקראת שלמותו המשיחית, לא נוכל לדעת דבר על תקופת המשיח. "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים"¹⁹(רמב"ם מלכים יב, ב.), ושמואל לא ראה את דוד….

כשאדם הראשון צפה בכל הדורות העתידיים הוא ראה גם את דוד, אך הוא ראה גם שאין לדוד חיים כלל²⁰(זהר בראשית צא: (תרגום).). אם כך את מי הוא ראה?! "האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להיבראות קודם שנברא העולם"²¹(בראשית רבה א ד.), "מלך המשיח אם מהחיים הוא דוד שמו ואם מהמתים דוד שמו"²²(איכה רבה א נא (תרגום).). את דוד המשיח ראה אדם מופיע בסוף הדורות, אך הוא גם הבין את ההכרח בהופעת דוד במועד מוקדם יותר, כדי שיקבע במציאות דפוסים כלליים, שיכשירו את האנושות למגמתה, וכן כדי שהאנושות תיחשף לחדוות שירתו, שירה שביטאה את ההרמוניה של ההוויה כולה, ותדע לשאוף שאיפה ריאלית וכנה להעלות את ההוויה לשלמות חייה. מכאן שלדוד לא היו חיים פרטיים בכלל, לא היו לו חיים בעולם שבסיס קיומו הוא פרטי. "ונתן לו משלו שבעים שנה, ולכן חי אדם רק תשע מאות ושלושים ושאר השבעים עברו לדוד"²³זהר בראשית צא: (תרגום)..

מלך פורץ לו גדר
מתנה נפלאה זו נתקבלה, והיא היתה צריכה להיוולד בעולם. אבל כיצד? הרי מהלך ההתפתחות האנושית לא היה מכוון ללידתו? "בעולם פועלים ההתפתחות האיטית והדילוגים הפתאומיים. ישנם בעלי נשמות כאלה שהצד של הדליגה מתגבר בהם על צד ההתפתחות ההדרגית, וזהו האופי הישראלי. הם מושפעים מרעיון התשובה הרבה, ושואפים לדברים רמי ערך שאין הסביבה ותנאי החיים מסכימים על זה"²⁴אורות הקודש ב עמ' תקסז.. רק בפריצוֹת²⁵דוד מבני בניו של פרץ בן יהודה. אל תוך המסלולים המסודרים והמהוגנים של מהלכי התפתחות המין האנושי, ובדילוגים מעל הבנאליות של מוסכמות חברתיות, יכלה אישיותו ומלכותו של דוד להופיע. וגם מתוך מצבים של "מחלון וכיליון", יאוש וחידלון, ליקטה לה נשמתו של דוד כלים כדי שתוכל להתגלות²⁶ראה איש לשבטו עמ' 147..

זאת ועוד: "דרש רבא מאי דכתיב אָז אָמַרְתִּי, הִנֵּה-בָאתִי: בִּמְגִלַּת-סֵפֶר, כָּתוּב עָלָי, אמר דוד אני אמרתי עתה באתי, ולא ידעתי, שבמגילת ספר כתוב עלי. התם כתיב שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת, הכא כתיב מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו"²⁷(יבמות עז.). ממהפכת סדום ומתוך היאוש שבא בעקבותיה, "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה: אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ"²⁸(בראשית יט לא.), התקיימה הברכה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". "אמר לו הקב"ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך - רות המואביה ונעמה העמונית". "ברכות - כמו מבריך את הגפן"²⁹(יבמות סג. וברש"י.).

בעקבות מות ער, שהפך עצמו לרע בעיני ה', ואונן שנשא את שם האבל והלך בדרכי אחיו, פרצה תמר את כבלי גורלה המר. היא ראתה "כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה", "דוחה היה (יהודה) אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו, כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת, שמוחזקת היא זו שימותו אנשיה". "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם… וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ". "כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה"³⁰(בראשית לח יא - טו וברש"י שם.). צדקת צנועה זו שכיסתה פניה, עברה על מידותיה, והפקירה את כל ישותה, כדי לנפץ את כבלי היאוש החידלון והמוות בלידת כוחות חיים רעננים, והצלתם מתוך עולם שוקע. שכן היה זה בשעה שכל בית יעקב היו אבלים על מכירת יוסף, ויהודה הורד מגדולתו, "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו", "וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה". בראותו את ה"זונה" נרתע יהודה, "אמר רב יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה, אמר לו להיכן אתה הולך יהודה, מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים, ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו"³¹(ילקו"ש וישב לח.). בזאת לא תמו יסוריה. חותנה ואבי עוברה גזר עליה שריפה, ותמר בצדקותה היתה מוכנה להקריב את חייה ואת חיי עוברה, להוריד לטמיון את ניצחונה שזכתה בו במסירות נפש וגוף, כי "לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת… אמרה אם יודה, מעצמו יודה, ואם לאו ישרפני ואל אלבין פניו"³²(רש"י בראשית לח כה.). תמר, פרץ וזרח כמעט עלו בלהבות אבל יהודה הודה, אם כי רגע "ביקש לכפור, אמרה ליה הכר נא את בוראך"³³(בראשית רבה פה יא.). "והיו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר צדקה ממני"³⁴(שמות רבה ל יט.). "צדקה ממני במרמתה, שהיתה לתכלית טוב ורצוי לה' יתברך… וכאומרם ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה"³⁵(ספורנו בראשית לח כו.). "ורז"ל דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ושבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל"³⁶(רש"י בראשית לח כו.).

העולם בממדיו המצומצמים יוצר לעיתים עיוותים, שעל מנת ליישרם נצרך עמל של דורות. "שמעתי מדרש אגדה… יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו אחר זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה. נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשונה, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון. ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין"³⁷(רש"י בראשית כה כו.). למה שלא זכה יעקב זכה דוד.

יוצר העולם בצמצומו, התערב לעזור לנושא ערכה של מלכות לפרוץ ראשון כפטר רחם ולזכות בבכורה. "במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה… אמרו זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מהלבנה? לא קשיא דהא כתיב וַיִּתֶּן-יָד, וכתיב וְאַחַר יָצָא אָחִיו³⁸במקור, כתובים בדברי הרמב"ן המלים: "ואחרי כן יצא אחיו" המופיעות בעניין יעקב ועשו, אך נראה שכוונתו למלים אלו., והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד… והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכוח עליון (רוצה לומר: הבכור בא מאל עליון). כמו שאמר 'אף אני בכור אתנהו', וזהו מאמרם בקידוש החודש דוד מלך ישראל חי וקים"³⁹(רמב"ן בראשית לח כט.). "מַה-פָּרַצְתָּ" - מכיוון ששלמה בכור המשוררים היה צריך לצאת ממנו, היה עליו להיות גם בכור⁴⁰ספר הבהיר כט.. בסיעתא דשמיא, בהכרח מאל עליון, פרצה מלכות בית דוד את המהלכים הטבעיים, בהם קודמת המעשיות החומרית לתפארת שירת המלכות. באמת קדמה לבנה לחמה "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד"⁴¹(בראשית א ה.), אבל האדם שנברא ביום, ראה קודם את החמה, וכששקעה פחד מחורבן העולם⁴²(מסכת ע"ז ח.). עשו העשוי הקדים את יעקב, אך פרץ התפרץ כמלך הפורץ לו גדר ובעזרת אל עליון הקדים את זרח, גם אחרי שהלה שלח את ידו.

עולמות ישנים חרבו. מחלון וכיליון שירדו לשדה מואב בעקבות אביהם אלימלך, שלא ראה תקווה ועתיד בשדות בית לחם, עוררו כוחות גנוזים שהיו חבויים בתוך הקליפה הפרוצה של בנות מואב. כתמר גם רות לא נכנעה לאלמנות ולשכול, וגם הניוול שבעוני לא הכניעה. כן גם לא ההסתייגות הטבעית שהיתה בישראל מעמה, שלא רק שלא קידמו פנינו בלחם ומים בעלותנו ממצרים, עוד גירו בנו את בנותיהם במטרה להחטיא את בנינו. יש לנו חשבון ארוך ונוקב עימם, והסתייגותנו הטבעית מהם חוזקה בגזירה אלקית: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה'"⁴³(דברים כג ד.).

אך רות לא נרתעה. היא התאמצה וקשרה את גורלה בגורל עמנו. ביהודה היו לה גואלים, פלוני אלמוני הגואל הקרוב ובעז. בעז הכין את רות לאפשרות שיירתעו ממנה, "כִּי אָמְנָם, כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי… וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי"⁴⁴(רות ג יב-יג.), אבל רות לא נרתעה. "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לִגְאול- לִי פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי"⁴⁵(רות ד ו.). הוא אכן נרתע ממנה, כששמע שבגאולת שדות אבימלך יהיה עליו לשאת את רות. "אמר: הראשונים לא מתו אלא על ידי שנטלו אותן ואני הולך ליטלה? חס לי ליטלה, אין אני מערב זרעי ואיני מערב פסולת בבני"⁴⁶(רות רבה ז ז.). את זאת אמר נגד היושבים בשער ונגד זקני העם⁴⁷(רות ד, ד.). הדברים הבוטים והפוגעים הללו שנאמרו בפני חשובי הקהל לא הרתיעו את רות, ולא הרתיעו גם את בעז. באומץ ליבו ובתעוזתו הפורצת גאל אותה, וגאל גם את נשמת דוד הגנוזה, בקביעתו הברורה: "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית"⁴⁸(יבמות עו: וראה רות רבה ז ז.).

בעז העיז וגאל. תעוזתו פרצה מוסכמות, בחדרה את קליפתה הגלויה של האומה המואבית, היא חשפה גם בהם את טבעה הפנימי של האישה, וגילתה הלכה מתוך חדירה לטעם המצוה "כבודה של בת מלך פנימה"⁴⁹(יבמות עז.) קבע בעז, ואין דרכה של אישה לקדם פני עוברי דרכים, ולכן על הנשים לא נגזרה הגזירה.

רות בלטה בצניעותה, וכשלקטה בשעורים שבתה את ליבו של בעז. "לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?" שאל, "וכי דרכו של בעז לשאול בנשים? אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה"⁵⁰(רות ב ה וברש"י שם.). ולמרות שהיתה בת לאומה שקבעה את שמה על שם גילוי העריות המתועב והשפל "מואב"⁵¹(רש"י בראשית יט לז "זו שלא היתה צנועה פרסמה שמאביה הוא"), נשארה נאמנה לטבע הישר שטבע אלקים באדם. "רות בתו של עגלון מלך מואב"⁵²(סנהדרין קה:), זכתה לחזק ולהרחיב את הניצוץ, שהיה חבוי בחדרי חדרים של בית אביה: "וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא"⁵³(שופטים ג, כ.) - "אמר לו הקב"ה אתה עמדת מכסאך לכבודי, חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה'"⁵⁴(רות רבה ב, ט.).

שני יבומים גדולים הקדימו את לידתו של דוד. "סוד העיבור מסודות הגדולים שבתורה". "וקראו אותו גאולה, וזהו עניין בעז, וטעם נעמי והשכנות והמשכיל יבין", "ועניין הסוד הוא גלגול נשמות"⁵⁵(פירוש הרמב"ן בראשית לח, ח.). מגע מסויים עם הנצח יש במצווה זו, מעין דוגמא של תחיית המתים, "וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל"⁵⁶(דברים כה, ו.). ומתוך יבומים אלו צמח ועלה דוד מלך ישראל החי וקיים.

גם כוחותיו הכלליים של ישי התמסמסו כשעסק בחשבונאות פרטית של אישיותו, וכשהגיע למסקנה שהוא בן מואבית פרש מאישתו, כדי להימנע מלבוא בקהל. אך כוחות החיים שנקבצו על ידי יהודה ותמר, בעז ורות, ומילאו את ישותו, לא יכלו להיכלא. הוא תבע את שפחתו, כי כוחות חיים אלה היו נעלים וחזקים מכל הנהלת חשבונות פרטית. אבל העולם כולו, במהלך התפתחותו הקבוע והמסודר, עם כל חכמיו ונביאיו, רק את הקריטריונים לחשבונאות זו ידע והחשיב. ולכן הם היו גם מעל ראייתו של שמואל הנביא, וגם מעבר להשגתו של ישי החכם הדורש באוכלוסא. כל עוד לא נקבעה הקביעה האלקית "כִּי-זֶה הוּא", שקבעה נורמה חדשה, הם לא ראו את דוד ולא הבינו אותו. משיחת דוד מהקרן הטבעית ולא מהפך המלאכותי⁵⁷מגילה יד. - "רמה קרני בה', רמה קרני ולא רמה פכי. דוד ושלמה שנמשחו בקרן - נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך - לא נמשכה מלכותן"., הראתה כיוון חדש במגמה לחשוף את תעצומותיה הפנימיים והטבעיים של האומה. בטחונו של דוד בעצמת שליחותו לשחרר את העולם מכבלי ההתנשאות הצינית של הפלשתים, ולחשוף את התשוקה לעבודת ה' במילואה בבנין קבוע, הפך להיות ריאלי. מה שנחשב קודם לגאווה מאוסה⁵⁸ראה בעמוד 179 מקור מס' 12., הפך להיות אבן פינה לבניין האומה.

אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה⁵⁹(תהלים קיח, כב.). "והעטרה של מלכות בית דוד, שהיא כל כך כוללת עד שהיא נמשלת אל הבריאה בכללה, כוללת בה גם את הכוחות הנפשיים של אבירות וקשיות לב, שהם מוכרחים לשלמות המלכות, ורק כשהם נצרפים ונמתקים הם מוצאים את מקומם ההגון והמסודר בתוך הנהגתה, ומתוך כללותם של כל הכוחות הדרושים לה, תעמוד במילואה על כל האושר והטוב"⁶⁰עולת ראיה א' עמ' תלב..