איש כלבבו; שמואל · פרק 21

פריצת הדרך למלכות
"האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם"¹(בראשית רבה א, ד.). "מלך המשיח אם מהחיים הוא שמו דוד ואם מהמתים שמו דוד"²איכה רבה א נא (תרגום).. עם משיחת דוד למלך אנו ניצבים בפתחה של תקופה, שהיתה פסגת המהלך האלקי לגילוי ההופעה הישראלית בשלמותה. מהלך שהחל ביציאת מצרים ופסגתו בהקמת בית המקדש, פסגה שקרעה לנו צוהר לעולם עתידי, בו ייבנה בית המקדש על-ידי משיח בן דוד.

מראשיתו היה תהליך זה רצוף בפריצוֹת אלקיות אל תוך מסגרות הטבע. פריצות שיצרו עובדות ובנו כלים מעשיים לקליטת הממדים האלקיים בעולם, בדפוסים שקודם היותם, איש לא היה יכול להעלות על דעתו שיהיו. ישראל, ששקעו בטומאת מצרים, ושועבדו בעבדות שאין דומה לה, יצאו בזמן קצר לחרות עולם. כוחות הטבע, שהיו משועבדים לחוקים, שנחקקו בששת ימי בראשית, השתחררו משעבודם והותאמו למגמתם הישראלית, שהלכה ונתממשה. הים והירדן לא עמדו בפני ישראל, מעיינות נבקעו במדבר להרוות את צימאונם, מדי בוקר הם מצאו את לחמם "בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"³(ירמיהו ב, ב.), עמוד ענן פילס להם נתיב בארץ נחש ועקרב, ואת קיללתו של גדול מכשפי עולם הפך ה' לברכה. ובארץ, נפלו אבנים משמים להפיל חללים באויביהם, וחומות שקעו כדי לאפשר לאומה לכבוש את ארצה. גם שמש וירח עמדו דום עד ייקום גוי אויביו.

וכדי שנדע בפירוט מהי הדרך להגשמת יעודנו בתיקון עולם במלכות שדי, זכינו להופעה אלקית בדיבור ישיר ובכתב, בתורה שבעל פה, בהלכות למשה מסיני ובשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. הקב"ה עצמו הורה לאומה את הדרכים להגשמת רצונו בתורה, שנקבעה תתקע"ד דורות לפני שנחקקו החוקים הטבעיים במעשה בראשית⁴(זבחים קטז.). בשישי בסיון, החודש השלישי ממועד הקביעה האלקית "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים"⁵(שמות יב ב.), קוים התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית: "אם יקבלו ישראל את התורה בשישי בסיון" יהיה לעולם קיום. וָלא, היה הקב"ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. "אם-לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא-שמתי"⁶(ירמיה לג, כה.).

בני ישראל, שנבחרו להגשמת האידיאל האלקי מבראשית, הקדימו נעשה לנשמע וקיבלו את ה"חמדה הגנוזה"4, ובזה נתנו תוקף ומשמעות לקיומו של עולם.

מצוידים בהדרכתה של תורה נכנסנו לארץ, וגובשנו במשך דורות בדרך ארוכה ומלווה משברים, שחישלו את הופעתנו הציבורית. עד שזכינו, והאיש שהיה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (שמואל א ט, ב), הומלך למלך ישראל. העם ידע לבקש, והמלך ידע לגבש, למסד ולקבוע את המבנה הציבורי בישראל בדפוסים הטובים ביותר.

אבל בהקמת המסגרת הממלכתית אי אפשר להסתפק. שאיפתנו למלכות וציפייתנו ממנה גדולות. "אי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים באורחות החיים והחברה, ובהטבות מדיניות וקיבוציות"⁷אורות הקודש ב' עמ' שעה.. "החפץ האדיר… לשוב אל מקור המציאות העליונה, הטהורה, החופשית, האיתנה במקור אור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו, והוא הוא הכוח היסודי המגלגל את כל תנועת ההוויה… והוא סובב והולך בכל היצור. לא יצא מכללו החלק היותר זעיר… מעבר מזה, ולא יעברו גבולו המוני עולמים נעלים ונערצים של שרפי קודש… מעבר מזה"⁸שם עמ' שעו.. תשוקה זו היא לא רק תשוקת כל פרט ביקום לשוב אל מקורו הפרטי, אלא "היצירה כולה, האורגניזמוס הכללי שבה… בעולם המוחשי ובעולם הרוחני…, כל החזות הרוחנית - עולם אחד הוא, גם הוא תוכן אורגני יש לו" וכולו, כאורגניזם אחד ומלא, שואף להתדבק באלקיו⁹שם עמ' תיז-תיח., ו"כל מה שהעולם הולך ומשתלם מתאחדים יותר חלקיו ותכונת האורגניות מתבלטת עליו יותר. ההתאחדות העליונה היא התאחדות שכל האדם ורצונו עם היקום בכלליו ובפרטיו… וכן עתידה להיות כל האנושיות כולה - כמובן על ידי שתתגלה תחילה הסגולה הבכורית של ישראל - ותתפשט על כל, וימלא כבוד ה' את הארץ וישמח ה' במעשיו"¹⁰שם עמ' תכז., "העולם מחכה הוא לההתגלות הנפלאה, איך האדם ופעולתו קשורים הם זה לזה"¹¹שם עמ' תכח.. העובדה "שלא יש נשמה בודדת, גרגירית, גדועה, בהוויה כולה, אלא הכל מחובר משורג וארוג"¹²שם עמ' שלט., מאפשרת את הגילוי של "הנס של התגלות אור חיי האחדות באדם ובעולם", שהוא "תוכן אורו של משיח, מושב כסא ה' בעולם. וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו, הבנוי על יסוד השקפת האחדות המציאותית". תוכן זה "חי חי בישראל, ועמו ישראל חי וקיים לעד, שם ה' אלקי עולם עליו נקרא ובאור פניו יהלך, ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו"¹³שם עמ' תנט - תס.. ודוד היה מזומן להוציא מגמה זו אל הפועל בתהליך, האמור להביא את העולם ליום "שכולו לא היה כדאי כיום בו ניתן שיר השירים אשר לשלמה"¹⁴(שיר השירים רבה א יא.), שיר השירים למלך שהשלום שלו. "מלך המשיח אם מהחיים הוא דוד שמו ואם מהמתים דוד שמו"¹⁵איכה רבה א' נא (תרגום)..

מאדם יחיד למלכות
הגורם העיקרי המעכב את הופעת המלכות ההרמונית בתפארתה הוא האגואיזם, הדגשת יתר של רצון הפרט, והגאווה שהיא תולדתו ויולדתו. כל אלה מסמאים את עיני האנושות מלחזות בתפארת מלכות עולמים, ויוצרים מחיצות בין פרט לפרט בממדים העולמיים השונים. ומעבר לזה, הם יוצרים מחיצות גם בינינו לבין "אדון עולם, אשר מלך בטרם כל יציר נברא… ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא"¹⁶מתוך תפילת השחר..

הסיבה לכך שיצרים אלה, האגואיזם והגאווה, כל כך מושרשים בכל הוויית חיינו, נעוצה בנקודת המוצא של האנושות. היא החלה מאדם יחיד, שהיה תפארת היצירה האלקית; "ומשום מה נברא אדם יחידי… כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם"¹⁷ילקוט שמעוני בראשית טו.. אילו האנושות לא היתה מתחילה מהאיש הבודד אלא מן הכלל, היו היחידים נמוגים. אנשים לא היו מכירים בערכם ובכוחותיהם, והכלל כולו היה מתמסמס. מה שאין כן כשהתהליך החל מאדם הראשון, היחיד. מתוך כך, יוכלו בני האדם, בהתעלותם, לשכלל את חברתם הטבעית, להסיר מחיצות, ולהשתלב לאגודה אחת.

אדם הראשון אמנם נוצר אחרון למעשי בראשית, ושבט המוסר, "שאם תזוח דעתו עליו יאמרו לו יתוש קדמך במעשה בראשית"¹⁸(סנהדרין לח.), היה מונף עליו. אבל מבחינתו הסובייקטיבית כאחרון לברואים הוא ראה את עצמו בלבד. הוא לא ראה, ולא יכול היה לראות, שההוויה כולה ותהליך התפתחותה הותאמו ליצירתו. וכמובן שבהיותו יחיד, לא יכול היה לבטא ציבור.

מיסוֹד הווייתו של אדם הלכו הדורות והשתכללו בהדרגה. האנושות החלה להתגבש ללאומים, אבל מהיסוד הפרטי ונטיותיו לא יכלו להשתחרר. האנושות וההוויה כולה יחד איתה התקבצה, התלכדה, יצרה התאגדויות טבעיות ומלאכותיות בתהליך ארוך רצוף משברים, שנגרמו מחוסר איזון בין הנטיות הפרטיות ובין מגמת ההכללה. בתחילה השתלטו הנפילים על בנות האדם, ויצרו תרבות שבה ראה האדם את עצמו ואת צרכיו בלבד. "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס"¹⁹בראשית ו יא. - לא נחתם דינם של דור המבול אלא על הגזל²⁰ע"פ ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד., כשכל אחד קבע בעלות גם על רכושו של האחר. את הגרעין הבריא של הדור ההוא כינס ה' בתיבה יחד עם כל בעלי החיים, ואת חייהם היה עליהם לנהל בהדדיות.

בעקבות דור המבול החלה נטיה אקוטית להתקבצות חולנית. "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים אֲחָדִים וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם… וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ"²¹(בראשית יא א-ג.), "אומה לאומה, מצרים לכוש וכוש לפוט ופוט לכנען"²²רש"י שם.. "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם", "וביקשו לעשות חברה ואחדות מלאכותי בקיבוץ המדינה ודברים מלאכותיים שולל מהם האחדות הטבעי שהיה להם"²³אברבנאל שם.. בעקבות חטאם פוזרו בני האדם, "והראב"ע והרלב"ג חשבו שלא חטאו בוני המגדל… ושה' הפיצם לטוב להם אם כדי שימלאו את הארץ..."23.

בין אם היה בזה עונש או לטוב להם, היה זה פיזור מאולץ, שגרם חולשה לעמים הנפרדים. בחולשתם האלילו את הפסגות הערכיות, שאותן מצאו בהווייתם המפוזרת והמפוררת. הם עשו להם אלילים אילמים מוגבלים, והשתעבדו להם.

כשהופיע אברהם ונשמתו הענקית, שהיתה מלאה תשוקה כבירה לחופש ולאור, התמלא צער ומכאוב נמרץ על עלבון התבל. הוא התפרץ כארי מסוגר, נטל את מקלו בחרון, ושיבר את צלמיהם של בני דורו²⁴עפ"י אורות, ערך התחיה, עמ' קלה.. מעל שברי האלילים הקדמוניים העמיק אברהם את תודעת ההכללה העליונה, "וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם ה', אֵל עוֹלָם"²⁵(בראשית כא לג.). במרידתו בנמרוד מלכו, ובצאתו מארצו ממולדתו ומבית אביו, החל להשתחרר מן המוטיב הפרטי, וקבע את הבסיס להופעת האדם הציבורי. עימו כרת יוצר האדם ברית, והעלה את יכולת הביטוי שלו בשירת חייו מאברם - אב לארם, לאברהם - אב המון. "אַתָּה-הוּא, ה' הָאֱלֹקִים, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם… וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת-לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית"²⁶(נחמיה ט ז-ח.).

מתוך הסגולה האנושית שנמשכה ביחידים מאדם הראשון²⁷(כוזרי מאמר א צה.), צמחה ועלתה האישיות אשר בה אפשר היה לבטוח, שתצווה את בניה ואת ביתה אחריה, "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"²⁸(בראשית יח יט.). לכן, בחירתו "לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית שהם זרעו... וזה בחירה כללית"²⁹מהר"ל נצח ישראל יא., ויעד אותו להקמת הגוי הגדול, שמי כמוהו אשר לו אלקים קרובים אליו. גוי אשר לו דרך חיים, שכולה חוקים ומשפטים צדיקים. "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל" בארץ "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"³⁰(בראשית יא א-ב.), הובטח לאברהם, ואכן כן היה.

אבל גם אברהם, נושא שם ה' אל עליון בקריאות גדולות וקטנות, היה יחיד, "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם"³¹(יחזקאל לג כד.). בנו שהתמזג עמו בברית פלאית, הוסיף נדבך להופעת ההכללה הציבורית. "יש להסתכל שכתוב וְהָאֱלֹקִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, את יצחק היה צריך לומר שהרי יצחק כבר היה בן שלושים ושבע שנה… אלא ודאי שצריך לומר את אברהם, שהוא היה צריך להיכלל בדין, כי לא היה שום דין באברהם מקודם לכך, אלא כולו חסד… וכאשר עשה מעשה העקדה… הדין נכנס בחסד ונשלם זה עם זה… וראה סוד הדבר, אף-על-פי שאמרנו, שכתוב אברהם ולא יצחק… הנה יצחק גם כן נכלל במקרא זה, שכתוב: וְהָאֱלֹקִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, ניסה לאברהם לא נאמר אלא את אברהם והוא בדיוק, והוא רומז על יצחק כי בשעה שהיה יצחק שורה בגבורה תחתונה… כיון שנעקד ונועד בדין על ידי אברהם כראוי, אז נתעטר יצחק במקומו עם אברהם… ועלו למעלה. אברהם בחסד שעלה לחכמה ויצחק בגבורה שעלה לבינה, ואז נתיישב המחלוקת כראוי כי עשו שלום ביניהם שנכללו אש ומים זה מזה"³²זהר בראשית תפט: ע"פ פירוש הסולם..

האב והבן, שבהתעלותם מעבר לכל חשבון אישי פרטי הלכו יחדיו, התעלו אל מרום הר המוריה, ובמסירות נפשם למלא אחרי הצו האלקי, קבעו את הנורמות של הגבורה הלאומית, שמקורה באהבה רבה ובאהבת עולם³³מברכות קריאת שמע.. את הגרעין הלאומי הזה השלים הנכד, ובתפארת תמימות האמת שבו התגבר, והוציא לאור את האמת האלקית שהיתה בלועה ושבויה בידי רשעים. רשעים שבגסות גאוותם פשטו טלפיהם, והכריזו על טהרתם: עשו - שבז לבכורה, וצעק צעקה גדולה ומרה על אבדנה בשעת מבחן, וגדול הרמאים, לבן הארמי - שיצר רושם של צדיק מרומה, הדואג במסירות לבני משפחתו. בטענתו "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי"³⁴(בראשית לא מג.), ניסה לחפות על האמת, שעליה העידו בנותיו: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ"³⁵(בראשית לא טו.). יעקב השיב את ערכה של הבכורה האהובה בחשיפת גסותו של עשו, "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה"³⁶(בראשית כה לד.). לאחר מכן זכה לברכת הבכורה כשנשמע בתמימות לאינטואיציה הבריאה של אמו. את עצמת האמת וכוחו של היושר האנושי והמוסר החברתי האצילי חשף בעמל עקבי ובמסירות, "כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן", "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי"³⁷(בראשית לא ז, מ.), עד שגם הראש והראשון לרמאי עולם לא יכול היה לעמוד בפניהם.

מתוך ה"אמת ליעקב", אמת שינקה ממקורן הבסיסי של הגבורה והאהבה, אותן ינק מאבותיו, יכול היה יעקב להתחיל בגילוי ההופעה המעשית של הציבור הישראלי. שנים עשר הבנים היוו את שנים עשר הגבולות של גילויי הגוונים בציבור הישראלי בדיוקם המוגדר. אבל זו היתה מסגרת בלבד. בשלב ראשוני זה ירדנו למצרים, ושם, ב"כור הברזל" הותכה המשפחה הישראלית, ונחשף הצביון הלאומי שלה. בשלב מוקדם מאוד של החשיפה הזו חש פרעה, ש"הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ"³⁸(שמות א ט.), על פי אמות המידה האנושיות לקביעת ערכו של עם. הוא הבחין, שהמשפחה שירדה מצרימה הפכה לעם, ולדעתו גם סיכנה את עמו. אבל לנו, לערכינו, לא היתה עדיין הופעתנו הציבורית ראויה לכינוי "עם". גם כשזכינו להופעת נשמתנו הציבורית על הר סיני, עוד לא היינו לעם. אז רק הובטח לנו שבעתיד, "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי", רק אז "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". ובינתיים, רק "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"³⁹(שמות יט ה-ו.). עובדת היותנו בנים לאב אחד היוותה בסיס הופעתנו הציבורית ותו לא. רק אחרי ארבעים שנה בהן פעלנו כ"הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן", ובגויים לא התחשבנו⁴⁰(במדבר כג ט.), בעמדנו בשערי הארץ, כשנצטווינו על הברית האמורה להיערך בארץ ישראל על הרי גריזים ועיבל, רק אז, קבע משה בקביעה ברורה ונמרצת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַה' אֱלֹהֶיךָ"⁴¹(דברים כז ט.).

דור המדבר, דור דעה, בגובה חייו היה ראשוני וייחודי, אך גם הוא היה טבוע בחותם הפרטיות. הדור זכה לחיות חיים ייחודיים, אך דרכם לא היתה דרך לרבים ולדורות. גם מנהיגי הדור ההוא, משה ואהרן, שאמנם היו מורי דרך לדורות רבים, הזדהו עם דורם וזוהו עימם. על הפסוק "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ"⁴²(שמות יט ו.), מתבטא אור החיים הקדוש: "צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתם… ואולי על משה ואהרן, ולהיות שעד עתה היה מדבר אל כל ישראל ועשאם סגולה, אם-כן יאמר משה כי אין הפרש עוד בינם ובין ישראל, לזה אמר ואתם, אתה ואחיך תהיו לי ממלכת כהנים…". בהתעלות הדור לרגלי הר סיני התעלו גם משה ואהרן, ובנפילתו מדרגתו ירדו גם הם. "אמר לו הקב"ה למשה: משה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו למה לך גדולה"⁴³ברכות לב. (הגהות הב"ח).. עוד "עַד-שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ"⁴⁴(שיר השירים א יב.), וישראל שמטו פרצוף אחד מהמרכבה ועשו להם מסכה, וגם משה ירד מדרך האמונה בהכללת אינסוף, ותבע "הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ", וביקש לדעת את דרכו של ה' בהנהגת העולם בפירוט מדוייק. עד שריבונו של עולם עצמו החזירו לדרגתו בקביעה ברורה "לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי", "וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם"⁴⁵(שמות לג, יח-כ.).

עיכוב כניסתם של משה ואהרן לארץ, גם הוא היה משולב בעובדה שמשה ואהרן היו מנהיגי דורם, וכשהדור כולו לא נכנס לארץ, "גַּם-בִּי הִתְאַנַּף ה', בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם-אַתָּה לֹא-תָבֹא שָׁם"⁴⁶(דברים א, לז.). למרות הפוטנציאל העצום שהיה גנוז "בדור דעה" ובמנהיגיו, עדיין לא התעלה מעל הצביון הפרטי. עצם מהותו היתה ייחודית, הם חיו בבועה ניסית. ועמנו, שנועד לתקן עולם במלכות שדי, לא רצה, ולא היה יכול לרצות, להתמיד לחיות חיים כאלה. גם אם נמצאו מעלות בדרך חיים כזאת ו"לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן"⁴⁷(מכילתא בשלח יז.), היא גרמה גם חסרונות רבים. אחד מהגדולים שבהם היא העובדה, שהעם לא למד להביע רצון ציבורי בריא וטבעי, משום שהכל ניתן לו בשלמות שמימית משמים. כשרצה דבר מה - תמיד היו אלה רצונות שליליים. ללא הרצון והבעתו לא תיתכן הופעת שלמות הציבוריות הישראלית: המלכות. המקרה היחיד, בו ניתן למצוא הבעת רצון ציבורי חיובי בדור ההוא, היה בהכרזתם "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"⁴⁸(שמות כד ז.) לקראת הופעת התורה. אבל זו כידוע הוכרזה בכפיית הר כגיגית על האומה כולה. הכפייה חשפה אמנם את עומק הרצון הישראלי, אבל עובדה היא שהעם עדיין לא היה בשל להעלות רצון זה, שהיה מתחת לסף ההכרה הציבורית, אל מרחבי החיים הטבעיים. ומכאן "מודעא רבה לאורייתא"⁴⁹(שבת פח.). ואכן בהמשך הדורות נמצאו כאלה שערערו על הקבלה הכפייתית הזו, עד ש"הדור קיבלוה בימי אחשורוש".

בחיים העל-טבעיים הללו במדבר, גם לא יכלה להיחשף האהבה הגדולה הקיימת בעומק פנימיות האומה בין כל אישיה, והערבות ההדדית לא נקבעה עד שעברנו את הירדן. צביון הפרטיות ליווה את דור המדבר, כי בגלות לא יכול היה להיחשף טבענו החי והבריא, ורק בעברנו את הירדן נודע לנו "כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם"⁵⁰(יהושע ג י.). גם מנהיגינו הדגולים בעת ההיא, משה ואהרן, לא יכלו להשתחרר מצביונם הפרטי, וברגע של חולשה התבטאו באופן שיכול להתפרש כהתנשאות, קוצר רוח ופטרוניות, שהרחיקה אותם מן העם ומן הטבע. ההכאה על הסלע והגערה המתנשאת "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים", חרצה את גורלם. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם"⁵¹(במדבר כ י-יב.).

דורות רבים ילדה האומה בארץ. הם לא היו מלכים, לכל אחד מהם היה גוון ייחודי, אבל לא מלכות. שמואל, שהיה שקול כמשה ואהרן גם יחד כי שילב את המגמות של שניהם: מחוקק ושופט כמשה, ואיש העם כאהרן, "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ"⁵²(תהלים צט ו.), חינך דור חדש. בחינוכו הפורה והמסור הצמיח דור, שהתאים לגלות את מגמת המלכות בישראל, והתעלה להבעת הרצון הציבורי: "שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שמואל א ח, ה). בקשתם היתה אמנם בוסרית, מוקדמת מדי ופזיזה, אבל מההתייחסות האלקית לבקשתם, וממצוות התורה בדבר הקמת מלך אנו למדים, שעצם הבעת הרצון לגיבושה של האומה במסגרת האופטימלית היא חיובית.

שאול, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכולם, נבחר כמלך הראשון. הוא זכה לכך בהיותו ענו ובגלל גובהו היחסי, אבל תכונות אלו אינן מספיקות לגלות את הווייתנו הציבורית המלאה. בעצם מהותה נסמכה מלכותו של שאול על אישיותו, "בחור וטוב"⁵³(שמואל א' ט ב.), וכשחטא - היא נסתיימה.

מהותו של דוד היא המלכות בעצמה. בחייו היה עליו לבטא את שירת ההכללה העליונה, שהיא מהותו של משיח. שמו עלה במחשבה עוד לפני שצמצם הקב"ה ברצונו החופשי את רצונו, כשברא את העולם. דוד לא היה משועבד לצמצום, ותפקידו היה לתת להוויה את משמעותה. לכן לא היו לו חיים כל עוד לא הגיע העולם לפסגתו ההרמונית במלואה. כשראה זאת אדם הראשון, הוא הבין שכדי שהאנושות תדע לשאוף למגמתה ההרמונית, ושאיפתה תהיה אמיתית, ריאלית וכנה, עליה לטעום מטעם מלכותו עוד לפני שהעולם יגיע לפסגתו העתידית. על כן באבהותו האנושית נתן לדוד שבעים שנה מחייו. אולם אלה כלי חיים שלא יכלו לבטא את עוצם הנשמה המשיחית, בזמן שההוויה עוד לא הבשילה לבטא את ההרמוניה המשיחית.

ערכים מוחלטים בעולם יחסי
חיי אדם יכלו להתגלות גם בתוך המסגרות האנושיות הראשוניות, שהוא היה מקורן, הבנויות על בסיס התשוקה האישית הפרטית, שכל כך רודה בזרם החיים האנושיים והעולמיים.

את רדייתה של הפרטיות בחיים מבטאים חז"ל בתיאור מפליא, כשמגלים לנו סודות מחדרם של אנשי כנסת הגדולה. "אמרו, הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה, בעו רחמי ואמסר בידייהו, אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא - יכלה העולם שלא תבא פריה ורביה - חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח - לפי שפסק החימום מן המעים ואפילו אותן שעיברה התרנגולת כבר אינם מתבשלים במעיה"⁵⁴יומא סט: וברש"י שם (אמרו, הואיל ועת רצון הוא, נבקש רחמים על יצר העבירה (עריות), בקשו רחמים ונמסר בידם. אמר להם ראו שאם תהרגו אותי, יכלה העולם. אסרו אותו לשלושה ימים וחפשו ביצה טריה בכל ארץ ישראל ולא נמצאה...).. בלי "יצר" לא המשיכו החיים.

כשנשמתו של דוד היתה צריכה להופיע בתוך עולם, שבו היצר הוא הכוח הבסיסי היוצר מוטיבציה לחיים ולהמשכיותם, לא היה לו קיום בעולם הזה אלמלא אדם הראשון. אדם הראשון העמיד לרשותו כלי קיום, מתוך תקווה שדוד יוכל לצקת לחיי העם את התכנים המשיחיים, שהם עצם מהותו, וכמלך ישראל יוכל להכשיר את האומה להשתחרר מהיצריות האגואיסטית. ואז יחד, בכוחות משותפים, יעלו את העולם לרמתו ההרמונית, בה "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה"⁵⁵(ישעיהו יא ח.). כך זכינו, שבפסגת המהלך האלקי לגילוי המגמה הישראלית שהחל ביציאת מצרים, זכינו להברקה משיחית במלכות דוד ושלמה, מכונני משכן הקבע, "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ, עוֹלָמִים"⁵⁶(מלכים א' ח יג.).

כל עוד לא הגיעה שעת מלכותו של דוד, לא יכלו להכירו. גם אביו ואמו עזבוהו, "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי, וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי"⁵⁷(תהלים סט ט.). לנשמתו היו חיים עצמיים מוחלטים וערכים עצמיים; אהבתו היתה אהבה, אבהותו היתה אבהות, שירתו היתה שירה ומלוכתו היתה משיחית. את הקושי של חיי נשמה כזו במסגרות יחסיות מצומצמות מי יוכל לשער, הרי אפילו בהוריו מצא חסרונות. "הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי - אמר דוד לפני הקב"ה, רבון העולמים כלום נתכון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו, תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהם זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן"⁵⁸(ויקרא רבה יד ה.). גופו חי בעולם יחסי, אך כל ערכי נשמתו היו מוחלטים. נשמתו קדמה לעולם, ועל פי אמות מידה מוחלטות היא ביקשה ותבעה את גילויה. ומכיוון שאהבתו היתה אהבה מעצם חייו, אהבה שאינה תלויה בדבר, הוא לא היה יכול להשלים עם העובדה שהעמדת ולדות, המציאות הערכית הגדולה ביותר במציאות הזמנית, המפגישה את האדם עם הנצח, נמשכת בעולם רק מתוך תשוקת הנאה שיש בה פניה אגואיסטית, וכשתמה ההנאה מתמסמסת האהבה.

התמרמרותו של דוד לנוכח עלבונה של המציאות הזו חבקה את כל היש, וגרמה לו להפנות חיצי ביקורת אפילו כנגד הוריו. לאור זאת עלינו גם להעריך את פגישתו עם בת שבע. חז"ל מלמדים שהיא היתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית. היה זה קשר עצמי ולא יחסי, אבל המסגרות המצומצמות ביטאו מציאות אחרת, יחסית, וגרמו ליצירת קשרים מלאכותיים שסיבכו את הופעת החיים הטבעית והמקורית. כי "מאז חטא אדם הראשון, גרם על ידי זה ערבוביא גדולה במעשיו, שכל מעשי האדם המה בערבוביא והשתנות רבים מאוד… וגם המעשה הטוב עצמו כמעט בלתי אפשרי לרוב העולם, שתהיה כולה קודש זכה ונקיה לגמרי בלי שום נטיה לאיזו פניה ומחשבה קלה לגרמיה. וכן להפך בהמעשה אשר לא טובה, גם כן מעורב בה לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו… וימשך העניין כן עד עת קץ הימין בלע המוות לנצח"⁵⁹(נפש החיים א ו, הגהה.). לכן האומר דוד חטא אינו אלא טועה, עליו בוודאי אפשר לומר שרק קליפתו חטאה. "לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: ולבי חלל בקרבי... אלא למה עשה? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד"⁶⁰(מסכת עבודה זרה ד:). ואם אפשר היה לומר, הרי גם חטאו של דוד היה מתוך "אידיאליזם", שוודאי לא קל היה לאישיות נפלאה שכמותו, אישיות שההוויה כולה מילאה את ישותו, להגיע למצב בו "ליבו חלל בקרבו". מרן הרצ"י היה אומר שככל שהאומה הולכת ומתפתחת היא משתכללת בענווה. חז"ל במסכת חולין סט. מעמידים אותנו על תכונות הגזע שלנו, שמתחילה באברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", ומשוכללת במשה רבינו "וְנַחְנוּ מָה", ומגיעה לשיאה בדוד המלך "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ". אין אצלו מציאות של אישיותו הפרטית, הוא ביטלה לחלוטין⁶¹שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 152..

ביטול היש ודיכוי היצר היו ההכשרות שהכשירה נשמתו הענקית את גופו. וכשהגיעה השעה "וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי-זֶה הוּא. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ-ה' אֶל-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (טז, יב-יג).