איש כלבבו; שמואל · פרק 22

ביטוי ההוויה כולה
"דוד ושלמה נמשחו מן הקרן מפני שמלכותן מלכות עולמים"¹ויקרא רבה י ח. (ובלשון דומה בירושלמי שקלים ו א).. מלכות קבועה או נצחית לא נאמר בדברי חז"ל אלו, אלא "מלכות עולמים". משמעות מלכותו של דוד אינה נמדדת בזמן, במקום או באדם, וגילוי ערכיה אינם נמדדים במדדים רגילים של מלכות מדינית, למרות שהיא הופיעה גם בהם בשלמות אופטימלית. מלכות דוד היא הביטוי ההרמוני של ההוויה כולה.

את כל חייו הקדיש דוד לחשיפתה של ההרמוניה הזו, ולגילוי המשמעות הערכית של כל מרכיביה. מנעוריו, "כשהיה רועה את הצאן היה מסתכל על המדבר ועובד עבודת ה', משבח ואומר כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ, ובלילה כשכולם ישנים הוא יושב במדבר ומסתכל בשמים בירח ובכוכבים ומזלות וצבא השמים ומשבח ומרומם לקב"ה"²זהר חדש שיה"ש ס"ז (תרגום).. כבר ברעותו את הצאן הנהיג את עדרו "בממלכתיות", והנהגה זו סימנה את התאמתו למלכות ישראל. "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה… היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא את הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה…, ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל, אמר לו הקב"ה נמצא אתה נאמן בצאן, בא ורעה צאני"³(שמות רבה ב ב.).

אחרי שהצליח ליצור הרמוניה בעדרו, נקרא דוד ליצור הרמוניה באומה. הוא עשה זאת בחשיפת המשמעויות של כל הופעות החיים, וגם של תופעות שנראו בעצם מהותן מיותרות לחלוטין, העכביש והשיגעון. בכל מצב שהיה בו ראה דוד את ערכו ההרמוני והשירי, "דר בחמישה עולמים ואמר שירה: דר במעי אמו ואמר שירה שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' וְכָל-קְרָבַי, אֶת-שֵׁם קָדְשׁוֹ, יצא לאוויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה שנאמר: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו: גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. בָּרְכוּ ה' כָּל-צְבָאָיו וגו', ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת-ה' וְאַל-תִּשְׁכְּחִי, כָּל-גְּמוּלָיו, מאי כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה, טעמא מאי אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערווה… ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה', הַלְלוּ-יָהּ, נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה', ה' אֱלֹקַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ"⁴(ברכות י.). גם כשנאלץ לברוח מבנו, בכה ואמר שירה: "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ"⁵(תהלים ג א.).

השיר הוא ההבעה השכלית העליונה היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור אל עליון ופליאות מפעליו⁶עולת ראיה עמ' ר.. התורה כולה נקראת שירה, ומצוות כתיבתה הוגדרה בתורה בקביעה "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת"⁷(דברים לא יט.). "מתוך התגלות קביעות כתיבתה זו של התורה על-ידי השירה שלה, נמשכה ונתקיימה לנו קביעות כתיבתם של כל מרחבי תורה שבכתב ותורה שבעל-פה"⁸הקדמת הרב צבי יהודה לאורות התורה.. "…וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סידריהם; מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל-פה בכל זיו תפארתה"⁹אורות התורה א ג..

מלכות ותורה
סידור משטר החיים הלאומי הוא תחום אחריותו של המלך, ודוד מלך ישראל היה זה שהצליח לבטא את המלכות בשלמות מירבית. מתוך כך, יכולתם של ישראל לגלות את התורה בימיו התקרבה לאופטימום. "תינוקות שהיו בימי דוד… היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור"¹⁰(במד"ר יט ב.). והוא עצמו "היה מקהיל קהילות בשבת ומעמיד את הבימה בבית המדרש, ויושב ודורש לישראל בסתרי תורה, ומחזיר טעותיהן של ישראל ומגלה להם רזים וסודות, עד שמושך ליבן לדברי תורה"¹¹מדרה"ג שמות לב א.. ומשום כך מצאו בו חז"ל מקבילות למשה: "משה נתן חמשה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמשה ספרים שבתהלים לישראל"¹²מדרש תהלים א ב.. תכונותיו הממלכתיות שורשן בתורתו: "'יודע נגן' במקרא, 'וגיבור חיל' במשנה, 'ואיש מלחמה' שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, 'ונבון דבר' במעשה הטוב, 'ואיש תאר' בתלמוד"¹³(רות רבה ד ג.). ניגונו היה ניגון תורתו, "מה דוד עושה… היה נוטל נבל וכינור ומנגן בהם, כדי שישמעו חברי תורה. ומה היו חברי תורה אומרים אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על-אחת-כמה-וכמה"¹⁴ירושלמי ברכות א, ה"א.

דוד חי את התורה בטבעיות חייו. "אמר דוד לא עשיתי אני אותם לא באונס ולא מיראה אלא מאהבה שנאמר ותורתך אהבתי"¹⁵מדרש תהלים קיט מו.. לעיתים נראה שדוד האיש עמד כמשתאה, עד כמה הוא עצמו אכן היה דבוק ומקושר בה. "אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה, מעט אני מתחיל בהן והן נובעים וכשאני נכנס לתוכה נפתחים לי שערים הרבה"¹⁶מדרש תהלים כז ב.. "ואמרו במדרש אמר דוד לפני הקב"ה ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כי מצד הנפש היה נמשך לחשוב מחשבות אחרות. אולם הרוח שבו הוא אורו של משיח, התגברה בקרבו והיו רגליו מביאות אותו לבתי כנסיות ובתי מדרשות…"¹⁷מי מרום להגרימ חרל"פ ח"ו פס' סג.. "אמר לו הקב"ה… טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח"¹⁸(מכות י.).

שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם: ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כדאי הוא לו… ונותנת לו מלכות וממשלה…¹⁹(פרקי אבות ו א.). "התורה נותנת מלכות ממש: כל ישראל בני מלכים הם. החסיד הוא המושל במדינה, כציור הכוזרי, הסידור הפנימי בנפשו של לומד התורה נובע מן הסידור הכללי הקיים בתורה ובעולם. הממשלה היא ממשות, בעוד שהמלכות היא האיכות, כוח המלכות, האישיות המלכותית. המלכות מתגלה בממשלה. עיקר חשיבותה של הממשלה הממשית היא בכך, שהיא נובעת מן המלכות ומגלה את איכותה של המלכות, החרות של התורה היא עצמיותה ועצמאותה של התורה. תורה לשמה מביאה את האדם לחרות, ואישיותו מתעלה להיות אישיות מלכותית, והיא נותנת לו ממשלה בגופו, ביצרו ובנפשו"²⁰מרן הרב צבי יהודה בפירושו לפרק קנין תורה א ו.. "כי הישמעותו לתורה היא הישמעות לעצמותו, לטבעו הישראלי, כי חוקי התורה הרי הם חוקים פנימיים של הווייתנו"²¹הרצ"י שם עמ' יט.. "ודע כי התורה שישים ריבוא אותיות, והם כללות נשמת כל ישראל"²²רוח חיים אבות א, א.. ואם נכון הדבר ביחס לכל תלמיד חכם ומלכותו, על אחת כמה וכמה שנכון הדבר במי שנועד לכך מעצם בנייתו. "אמר אדם, יפיות זו, מלכות וזמירות הללו, נתונות לו במתנה שבעים שנה, שיחיה ויהא מזמר לפניך, וזה שאמר הכתוב: הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי"²³(ילקוט שמעוני בראשית מא.).

מדת הנצח
מלכותו של דוד אינה תלויה בדבר, אפילו מגבלות הזמן לא עמדו לו למכשול. "דוד שמר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם המוות, מפני שהשינה היא אחד משישים מהמוות, ודוד מפני חשיבותו שהוא חי לא היה ישן רק שישים נשימות"²⁴זהר ח"א כו (ע"פ אישי התנ"ך)., "עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי"²⁵(ברכות ג:), ו"דוד מלך ישראל חי וקים"²⁶(ר"ה כה.). "מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראלית בזה שהיא הולכת עם הנהגת מלכות שמים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה, והיא נושאת עיניה למרחוק ליסודו של עולם, וגם את הליכות הצדק והמישרים היא דנה על-פי מדת הנצח והאחרית הגדולה שיש לכללות כנסת ישראל בעולם, לא על-פי ההווה בלבדו, המרכך לפעמים את הלב מפני המראה של השעה, מפני שאינו יודע אחרית דבר. זאת היתה המעלה העליונה של דוד, שהיה לבבו שלם עם ה', ועל כן היתה מלכות בית דוד ביסודה דבקה לנבואה, ועשה כל מעשה על-פי עצת ה' הנשגבה, כי לא ממלכת שעה היא כי-אם ממלכת עולמים, ששינויי הזמנים והדורות לא ישלטו עליה…"²⁷עולת ראיה תל.. אך מאידך, כל משב רוח רענן של התחדשות בעולם, עורר את כינור שירתו: "כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר…"²⁸(ברכות ג:).

כל ערכי חייו של דוד לא היו תלויים בדבר. אהבתו לא היתה תלויה בדבר, ומכיוון שכך לא שם לב לכך שבת שבע "פגה" היתה²⁹(סנהדרין קז.). אבהותו לא היתה תלויה בדבר, וגם אחרי שמרד בו אבשלום בנו, טרח להעלותו משבעת מדורי גיהנום, ולהביאו לעולם הבא³⁰(סוטה י:). זאת עשה בזעקתו, שלא היתה מובנת לאף אחד מנאמניו שסבבו אותו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם" (שמואל ב' יט, א). שמחתו לא היתה תלויה בדבר: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז" (שמואל ב' ו, יד), "שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם… כיוון שבאו לירושלים, היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות, וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה אכפת לו… מרוב שמחתו בארון"³¹(במדבר רבה ד כ.).

בשנות מלכותו קבע דוד נורמה עולמית חדשה למלכות, שלא היתה כמותה עד אותה עת בעולם. "אמר דוד לפני הקב"ה, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה"³²(ברכות ד.). "היו מביאים לו נפלים והיה בודקן ואומר, זה זכר וזו נקבה, זה אמו צריכה לישב ארבעים יום וזו שמונים יום, וכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם לפניו, ולא היה מתבייש"³³מדרש תהלים טז ס.. "המשובח שבמלכים זהו דוד"³⁴מדרש תהלים א ב..

שלום בית
בתשוקתו העליונה להתאמת המציאות העולמית למגמה העולמית השתוקק לבנות מבנה קבע למקדש. "דוד היה מצטער לבנות בית המקדש…, אמר לו נתן הנביא, אילולי שעלה במחשבה בליבו של הקב"ה שתבנה לו בית, אף בליבך לא היה עולה…, אלא אף על פי ששלמה בנך בונה אותו על שמך נקרא"³⁵מדרש תהלים סב ד.. "היה דוד אומר לעצמו, וכי מפני שאמר לי הקב"ה אתה לא תבנה הבית אני יושב? מה עשה, זירז את עצמו והתקין כל צרכיו עד שלא מת"³⁶(דברים רבה ב כז.). ובתוך כך יצר תשתית חדשה לקיומו של עולם, תשתית המיוסדת על "שלום בית".

בשעה שבא דוד לחפור יסודות של בית המקדש, חפר אלף וחמש מאות אמה ולא מצא תהום, לבסוף מצא עציץ אחד ורצה להרימו. אמר לו אסור לך להרים אותי, אמר לו למה? מפני שאני סוגר על תהום, אמר לו ממתי אתה כאן? אמר לו, משעה ששמעתי קול על הר סיני 'אנכי ה' אלקיך' רעדה האדמה ושקעה ואני נמצא כאן וסוגר על התהום. בכל זאת הרימו דוד, עלה התהום ורצה להציף את העולם. היה אחיתופל עומד שמח ואומר, עכשיו ימות דוד ואני אמלוך. אמר דוד, מי שיודע לעצור את התהום ואינו עוצר סופו שיחנק, אמר אחיתופל מה שאמר ועצרו, התחיל דוד אומר שירה, שיר המעלות שיר למאה עולות³⁷ע"פ ירושלמי סנהדרין י ב.. ובמסכת סוכה מגלים לנו חז"ל מה אמר אחיתופל: "נשא קל וחומר בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה"³⁸(סוכה נג:).

תיאור מאורע זה מסופר גם בילקוט שמעוני³⁹(ילקוט שמעוני תהלים קכ.) בסיגנון שונה במעט. שם נאמר שדוד חיפש את התהום, הוא רצה לחשוף את השיתין כדי לבנות את יסוד המזבח. הצורך בחשיפת השיתין נובע מהעובדה שהנסכים אמורים לחדור לתוכם ולהתמזג בהם. כאשר מצאם וחשפם, עמדו לשטוף את העולם, כפי שמסופר בירושלמי. אך בעוד שעל פי הירושלמי היה דוד אובד עצות לנוכח הסכנה המתרגשת לבוא על העולם, בילקוט מסופר שהוא העלה את הרעיון לכתיבת השם על החרס, ולהשליכו לשיתין, וביקש הסכמה לכך מחכמי התורה. ורק אחרי שאיים שייחנק מי שיודע אם מותר לעשות זאת, ומסתיר את ההיתר, הואיל אחיתופל לדרוש קל וחומר מסוטה, והתיר לדוד לעשות זאת.

השלכת החרס ששם ה' כתוב עליו, גרמה לשיתין לרדת שיתא אלף גרמידי, והדבר גרם יובש בעולם, עד שאמר דוד את שירי המעלות, והעלה אותם.

דברי חידות אלו, הנם ביטויים המנסים לבאר את עצמת החיים האדירה הגנוזה בעולם, שנחשפה למודעות האנושית על ידי דוד, ותועלה על ידו לאפיקי ביטוי קונסטרוקטיביים של הרמוניה עולמית. משורש בריאתה משתוקקת ההוויה להידבק בשורשה בתשוקה אינסופית. בתשוקתה היא עלולה לפרוץ כל גבול מוגדר, ולטשטש כל גבול הבנוי על פי מידותיה, כדי לשוב ולהתכלל במקורה האלקי. בדברו המוגדר והמגדיר בששת ימי בראשית קבע הקב"ה חוקים לעולם, המהווים מסך בין ההוויה למקור החיים. מסך זה ממתן את התשוקה, ומאפשר קיום לעולם במצבו הזמני. במתן תורה, לשמע דבר ה' הישיר בחשיפתו את החרות העליונה, בקביעה "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", נחשפה העובדה ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", והתשוקה העולמית להיות כלול ב"גופא דמלכא"⁴⁰אורות הקודש ב עמ' שעו. עמדה לפרוץ ולשטוף את ההוויה כולה. כך היה אלמלא נמצא עציץ, כלי המאפשר צמיחה ראשונית רכה, וסתם את הבקיעים שנגרמו מהתמוגגות האדמה. העציץ הוא כלי שמיועד לצמיחה ראשונית, וכל כולו הוא אמצעי ומעבר. בהימצאותו בפי התהום הוא חסם גם בעד עצמת הזרימה הטבעית, הגנוזה בעומק הוויתו של העולם, מלבוא לידי ביטוי.

דוד שאף לכונן עולם מלא, במלא תפארת עוזו ובמלא עצמת חייו. עולם החושף את תשוקת ההוויה הטבעית לעבודת ה' במלוא שיעור קומת ישרותה, כשבית המקדש הוא המבנה הפיזי והרוחני הקבוע, המתעל תשוקה זו לאפיקיה הטבעיים. חשיפה זו לא תיתכן כשחרס חוסם את מבועיו של עולם. וכשהוברר לדוד שהימצאותו של החרס בפתח השיתין היא הגורמת לחוסר יכולתו של העולם להביע את תשוקתו לבוראו בטבעיות, לא שעה לאזהרתו, וביטחונו שיוכל להתאימה למגבלות ההוויה, גבר על השסתום המלאכותי הזה. אבל בית המקדש עדיין לא נבנה, והאיזון המדויק בין התשוקה העולמית שבמעיינותיו הפנימיים, לבין יכולת הביטוי העדין וההרמוני אותו שאף דוד לכונן, עדיין לא הושלם. התשוקה עמדה להתפרץ ולשטוף את כל הבנוי במתכונת עולמית מצומצמת.

מתוך עצמת חייו הבין דוד, שגילויי החיים בהופעתם המלאה הם גילוי שם ה' בביטוי שלם הרבה יותר מגילויו בביטוי המילולי הנכתב על חרס. ולכן אם אפשר להשתמש בכתיבה, כדי לעצור את טשטוש החיים הנגרם מהתפרצות המבועים, עליו לעשות זאת. באינטואיציה של תפארת חייו המלכותיים העלה את הרעיון, להטמיע שם ה' בתהומות המתפרצים כדי לרסנם. אך לא העיז לעשות זאת עד שנמלך בחכמי התורה. דוד ידע מתוך הכרה ברורה, שזכותה וחובתה של המלכות להשתמש באינטואיציה הממלכתית, בשעה שחוקי התורה אינם יכולים להתיישם בדרכים המקובלות ממקור הדרכה של תורה. כגון הריגת רוצח שפשעו ברור אך מחמת פסול "טכני" של עדים לא יוכל להורגו על פי בית-דין. אולם הוא ידע גם, שהעולם לא יכול להיות מושתת על-פי האינטואיציה הממלכתית בלבד, אלא על פי קביעתה של תורה החקוקה בליבם של תלמידי חכמים, ומתוך הבירור השכלי המבוסס על שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. ולכן ביקש דוד את אישורה של חכמת התורה.

דווקא אחיתופל, המתנגד הגדול לדוד, מי שהיה מנותק מתפארת חייו של מלך ישראל, ושאף למותו כדי לתפוס את מקומו, היה המתאים ביותר לכך. הוא התאים ביותר לברר בירור "אובייקטיבי" את דבר ה', זו הלכה, מבלי להיות מושפע מרצונו של דוד בקיום העולם. אחיתופל ברשעותו נמנע מלקבוע את ההלכה, עד שנאלץ לעשות זאת בעקבות איומו של דוד. אז דרש בקל וחומר מסוטה, שאכן האינטואיציה של דוד נכונה. הקב"ה הורה לנו בחוק, להשתמש באפשרות לטשטש את שם ה', בשעה שקיימת סכנה לערעור שלמות החיים ברמה האישית, ולמחוק את השם כדי להציל את שלמות החיים בין איש לאשתו. מכאן קל וחומר שנכון לעשות זאת בשעה שמרחפת סכנה על עצם קיום העולם. דוד השליך את החרס לשיתין, ומכאן ואילך קיומו של העולם התאפשר על פי הדרכתה של תורה, המעמידה את "שלום הבית" להתאמת כל כוחות העולם, גם אם הם מטשטשים את גילוי שם ה' הכתוב על חרס. לא העציץ יעשה זאת, אלא "שלום בית".

בהטלתו את החרס ועליו כתוב השם המפורש לתהום, הופנמו המאוויים והתשוקות העולמיות, "נחית תהומה שיתא אלפי גרמדי" עד כדי התייבשות מסוכנת. ודוד, בתשוקת חייו השירית והעליונה, העלה את המבועים בחמישה עשר שירי המעלות, שבהם הראה מחדש את המעיינות הפנימיים הגנוזים בהוויה. הוא העלה אותם להחיות את הצמאים, ובזאת יסד את יסוד המזבח להעלות עליו "עולת תמיד". "שיר המעלות, שיר למאה עולות"⁴¹ירושלמי סנהדרין י ב..