איש כלבבו; שמואל · פרק 23

מעלת שאול
עלייתו של שאול, ועלייתה של האומה יחד אתו לפסגתה של ההופעה הציבורית הישראלית, מלווה בקסם רומנטי, שכולו אפוף אהדה והוקרה של כל מי שקורא את השתלשלות המאורעות במקרא. אפילו חולשותיו של שאול מעוטרות בקווי חן של ענווה, וחטאיו - בהילה של תובענות מוסרית נשגבה. לעומת זאת, חלקה השני של תקופת מלכותו, שזורה התפרצויות קשות ולא מוסברות, שנבעו לכאורה מקנאה תהומית. התפרצויות שהוליכוהו בסוף דרכו אל ביתה של בעלת האוב, ומשם אל מותו הנורא בתבוסה המשפילה בהר הגלבוע.

למרות קשייו האישיים של שאול, למרות התנתקותו המוחלטת של שמואל הנביא ממנו, ולמרות הצלחותיו של דוד והאהדה שזכה לה, העם נשאר נאמן לשאול, ולא העלה על דעתו לפגוע במלכותו. אדרבא, לעת מצוא הם יצאו בעקבותיו לקרב גם בקעילה וגם בגלבוע. גם מקורביו, שידעו היטב על מצב רוחו הקשה, חיפשו דרכים לעודדו: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו: הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ. יֹאמַר-נָא אֲדֹנֵנוּ, עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ, יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה - וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ" (טז, טו-טז). ולא היה איש שהפיץ את קלונו ברבים, או פרסם ידיעות שהיו יכולות לערער את מעמדו של שאול, כמי שבשיקול דעתו תלוי גורלה של האומה.

לא רק דוד, שידע מצד מעלתו האישית להוקיר את ערך המלכות מצד עצמה, נשאר נאמן למי שהוא "משיח ה'", גם כשנרדף על ידו עד חרמה. יהונתן בנו, שלמענו נלחם שאול בקנאות כדי לשמור בידיו את המלכות, ובמלחמה זו הגיע לאבסורד כשהטיל לעברו את החנית וכמעט הרגו, הוא בוודאי לא הפיץ את גנות אביו ברבים. למרות אהבתו הנשגבה לדוד נשאר נאמן לאביו, ויצא בעקבותיו גם לעבר מותו. לא רק שני צדיקים עליונים אלו נצרו לשונם מרע ושפתותיהם מדבר מרמה. אלא גם מי שהיה אז ראש הסנהדרין¹מדרש תהלים נב ו. אך כל לימודו היה "בשקר וברמיות"²מדרש תהלים קיט נ., גם הוא נשאר נאמן קנאי לשאול כל ימי חייו, ובנאמנותו הקנאית והעיוורת גרם את אסון נוב עיר הכהנים. מעניין, שגם בעקבות הקטל הנורא הזה של אנשים חפים מפשע, לא קמו עוררים מהאומה על יכולת השיפוט של שאול. אבנר, שר צבאו הנאמן, נשאר נאמן לשאול גם אחרי מותו. "אפשר אבנר אדם צדיק והוא חולק על מלכות בית דוד? אלא מדרש דרש והמליך את איש בשת. הדא הוא דכתיב 'ומלכים מחלציך יצאו' אלו שאול ואיש בשת"³(בראשית רבה פב ד.).

עובדות אלו מעידות יותר מכל על כישוריו הטבעיים של שאול למלוך ועל כושר מנהיגותו. גם בשעה שרוח ה' סרה מעימו ורוח רעה ביעתתו, ואף הנביא הפסיק להדריכו או לתמוך בו - בכל זאת היתה מלכותו מקובלת וזכתה לאמון של רוב האומה. ואם כך, הרי שבאמת היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם. יהיה זה טיפשי לחשוב שהקב"ה "טעה" כשהטיל עליו את השליחות. אמת, שאול לא עמד בכל הציפיות שציפו ממנו, אולם גם בנפילתו קרא הקב"ה למלאכי השרת להראות להם את גודל אישיותו, בשעה שיצא לקרב בהר הגלבוע, ואמר להם: "בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו"⁴(ויקרא רבה כו ז.), ואחרי שנים יצאה בת קול והעידה עליו שהוא "בְּחִיר ה"⁵(שמואל ב כא ו וברש"י שם.). ברי שגם בעיני ה' נשאר "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (ט ב).

רוח ה' רעה
"תנו רבנן על חמישה חטאים נהרג אותו צדיק שנאמר: וימת שאול במעלו אשר מעל בה', ועל שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל שנאמר 'שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך' ולא עשה כך, ועל ששאל באוב וידעוני ולא דרש את ה' וימיתהו"⁶(ויקרא רבה אמור כו ז.). אחרי שעבר שאול על שלשה מתוך חמישה חטאים המנויים ברשימה זו, אמר הקב"ה לשמואל: "וַאֲנִי מְאַסְתִּיו, מִמְּלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א טז, א). אבל גם אחרי שעבר על השניים הנוספים, במדרש המונה את חטאיו הוא נקרא "צדיק". אם כן כיצד ניתן להבין את התפרצויותיו, את רוחו הרעה ואת חטאיו?

ההסבר הפשוט, שהקנאה היא זו שהעבירה אותו על דעתו, אינו מספק. הסבר זה לכאורה מסתמך על מדרש רבה על שיר השירים "'קשה כשאול קנאה', קנאה שקינא שאול לדוד"⁷(שיר השירים רבה ח ד.), אך כאמור, הסבר זה אינו מספק. הרי מדובר כאן בבריה מיוחדת, שהקב"ה עצמו מתפעל ממנה, וקורא למלאכי השרת לראות את הבריה שברא בעולמו, וכינה אותו "בְּחִיר ה'". האם אדם כמוהו לא היה מסוגל לעמוד בניסיון, שבו עומד כל מי שהיה ראש ממשלה או שר במשטר דמוקרטי? נכון שהמדרש קובע, שהיתה קנאה קשה שקינא שאול בדוד, אך הוא אינו קובע שזו היתה הסיבה העיקרית המסבירה את התנהגותו. אם זו באמת היתה הסיבה לרוחו הרעה, כיצד היא החלה לפעם בו מיד עם משיחת דוד למלך, עוד בזמן שאף אחד לא ידע על כך מלבד ישי ומשפחתו?

גם דברי האברבנאל, והמלבי"ם שמפרש בעקבותיו: "אמנם עת יוסר ממנו השפע בחטאו וכליו יורקו מהרוחניות השוכן בם, ירגיש החיסרון הזה וישתומם ויתבהל, ותחת רוח הנשגב ישכון בו רוח שחורי מלא בלהה ועצב, דאגה ובעתה"⁸(שמואל א' טז.), לא מיישבים לגמרי את הלב. החיסרון אמנם גורם עצבות וריקנות, אך מדוע מצבו מוגדר כרוח ה' רעה? ואם באמת הריקנות היא זו שגרמה לשאול את העצבות, כיצד חשבו עבדיו להעבירה במנגינות? עדיף היה להם להציע לו להשתקע בפעלתנות, ולדחוק את העצבות. האם אין בהצעתם תוספת שמן למדורה כשמציעים למלך שעות של האזנה, שתחשופנה אותו להמיית ליבו ולצערו?

אין להשוות ניגון זה לניגונו של המנגן לפני אלישע⁹(מלכים ב' ג טו.), שם לא שרתה על אלישע רוח רעה. לאלישע היו חסרים תנאים שתחול עליו הנבואה. "כי מתנאי חלות שפע הנבואה על הנביא הוא, בשהוא בין אנשים צדיקים ואנשי הרוח, כמו שנאמר והתנבאת עמהם אם היא בין רשעים זה מונע השם מלירד עליו… ולכן צריך עוד איזה פעולה להזדמנותה, שהוא הניגון"¹⁰פירוש המלבי"ם שם.. הנביא בעושר פנימיות נשמתו, היה זקוק למנגן כדי לאפשר לעושר זה לבוא לידי ביטוי. אך כאן היתה עלולה המנגינה לגרור התפרצויות, כפי שאכן קרה כשדוד ניגן לפניו.

כשמדברים על רוח ה' רעה המפעמת בלב שאול, ניתן להשוותה לרוח שיצא לפתות את הנביאים להתנבא נבואת שקר בימי אחאב. "וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה'… וַיֹּאמֶר, אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל-נְבִיאָיו; וַיֹּאמֶר, תְּפַתֶּה וְגַם-תּוּכָל, צֵא, וַעֲשֵׂה-כֵן"¹¹(מלכים א' כב כא-כב.). לא היתה זו ראיה סובייקטיבית של נביא שקרן. רוח שקר זו היתה ממשות רוחנית שפעלה פעילות אקטיבית להרע. וכזו היתה גם הרוח הרעה שביעתה את שאול. וכשם שהרוח פעלה בשליחות ה' להעניש את אחאב, גם הרוח הרעה שפיעמה בליבו של שאול היתה חלק מעונשו.

המקריות העמלקית
כוחות הרע שנוצרו בבריאת העולם ממוקדים במקרים רבים בתיאורו של הנחש הקדמוני או בעמלק. שאול שמעל בעיקר שליחותו, השמדת עמלק, החייה לא רק את אגג, אלא גם את הכוח הרוחני הממשי שאותו אגג מייצג. אפילו הגר"א משתמש בביטוי 'עמלקי' ביחס לגרועים שברשעים, וכך הוא כותב בספרו אבן שלמה: "חמישה מיני ערב רב יש בישראל… החמישי הרודפים אחר הממון ובעלי המחלוקת הם הגרועים מכולם, והם נקראים עמלקים"¹²פרק יא ח.. הם נקראים כן לא רק כתואר מושאל, הגר"א מבהיר לנו שבעלי המחלוקת הינם תולדות של רוח רעה, ה"ניצוצות" של מקורות הרוע העולמי. בכך ששאול לא השמיד את העמלקים כולם, הוא השאיר גם את הכוח הרוחני הרע הזה בעולם, והדבר פגע קודם כל בו. המקריות העמלקית גרמה לו עצמו לפעול בדרכים לא מחושבות, ולפעמים גם לא רצוניות, והוא נדחף מהעת ההיא לביצוע מעשים בלי שיקול דעת כולל, אלא על פי שיקולים מזדמנים.

השילוב וההתאמה בין מלכות שעה למלכות עולמים היא פסגת השאיפות הישראליות: להתאים בין החיים העכשוויים וקיומם למגמת הנצח, ולתקן עולם במלכות שדי. ההרמוניה שהחלה להתרקם בין דוד ויהונתן בהמשך, יכלה לסמן את כיוון השילוב הזה. השילוב היה יכול להתבטא על ידי שאול, אילו הוא עצמו היה בונה את מלכותו באופן כזה, שהיא תתאים בבוא העת להכתיר מעליה את מלכות עולמים. אם הוא היה מוקיר את ערך מלכות דוד, כפי שהוקיר בנו, ומעביר אליו את המלוכה - היינו זוכים לאותה הרמוניה נכספת. ואז, לא היה אדם בעולם שהיה מגמד את מלכי ישראל הגדולים, ומפרש את מעשיהם כפועל יוצא מתאוות שררה כבוד ושלטון, והיסוד למלכות ישראל היה בריא ואיתן. אבל החטא גרם, העמלקיות, שהיא-היא המעוררת את בעלי המחלוקת, תקעה טריז בין המלכויות, בין ראיית העכשיו לראיית הדורות, ובמקום לראות בדוד ממשיך המעלה ומשכלל את מלכות ישראל, ראה בו שאול מורד במלכות. שאול לא ביטל את עצמו, ואת התיאוריות המוסריות שלו, בפני הצו האלקי להשמיד את עמלק. הוא עשה את חשבון הרגע, ופעל מתוך הנחות מוסריות שנראו לו נכונות על פי אמות מידה עכשוויות. הוא לא ראה, ולא יכול היה לראות, את ההשפעה העמלקית על הדורות העתידיים.

אילו היה יכול לשקול את טיעוניו העכשוויים כשלפניו עומדת אסתר, שהקריבה את חייה בעולם הזה ובעולם הבא כדי להציל את העם ממחשבת המן האגגי, השיקול אם להרוג את אגג או לחמול עליו, היה מקבל פרופורציות שונות לחלוטין. ומי יודע אם ששת מיליוני הנרצחים בשואה האירופית, אינם שולחים אצבע מאשימה לעבר מי שהיה ביכולתו לעקור בצורה מעשית את שורש הרשעה העולמית, ולא עשה זאת.

צדיק נשאר שאול גם אחרי חטאו. כך הוא נקרא במדרש, גם אחרי שהשאיר את אגג בחיים. חשבונותיו היו באמת חשבונות של צדיק, אך האכזבה הנוראה מהחמצת ההזדמנות לגלות את ערכה האידיאלי של מלכות ישראל, גרר את הביטוי "וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ". היתה כאן איפוא, אכזבה תהומית מ"מלכות שעה", שאותה היה עליו להקים.

עבדיו של שאול, שהמשיכו לראות בו צדיק יסוד עולם, וראו במלכותו את פסגת החיים הישראליים, חשבו אולי, שהחיסרון ביכולתו לראות את המציאות בהרמוניה זורמת, הוא זה שמביא אותו לחוסר נחת ועצבות. והוא גם שאינו מאפשר לו לראות את הצלחתו הנפלאה להקים את המסגרת הממלכתית בישראל. הם רצו לעורר בו את התחושה ההרמונית בעזרת הניגון. אך מכיוון שלא רק חיסרון היה כאן אלא רוח רעה אקטיבית, לא הועילה המנגינה, ואף לא האהבה שאהב שאול את המנגן. הרוח הרעה ביעתתו גם לצלילי כינורו של דוד, הכינור שלקול מיתריו היתה מתעוררת מלכותו של דוד, להעיר את שחר מלכות עולמים.