איש כלבבו; שמואל · פרק 4

הנהגה רצופה
ספר שמואל בפתיחתו, מתאר את ראשית התנוצצות אורה של מלכות ישראל בשלביה הראשונים. אם הורגלנו מימות יהושע בכל תקופת השופטים, ששרביט ההנהגה בישראל הורם בכל דור לעת מצוא, וכל מנהיג פעל את פעולתו בזמן ובתנאים המתאימים לו, ללא רצף ברור וללא הכוונה נגלית - רוח אחרת נושבת בתחילת ספר שמואל. גם אחרי לימוד ועיון בספר שופטים אין אנו יודעים, אם היו קשרים בין אהוד לדבורה וברק, או בין דבורה וברק לגדעון. גם אם היו קשרים כאלה, אין אנו יודעים דבר וחצי דבר על אופי הקשר. עובדה זו מתאימה לערכה של התקופה ההיא. אמנם בפרספקטיבה ובהסתכלות לאחור אנו מבינים, שלא במקרה צמחו מנהיגים בישראל. בבוא העת, אף ביטא זאת שמואל במפורש, והעם הסכים לדבריו. בעת המלכת שאול אמר שמואל בין שאר דבריו: "כַּאֲשֶׁר-בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם, וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל-ה', וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב" (יב, ח-יא).

בהתאסף עם למשיחת המלך הראשון בישראל, בעת הופעת הרצון הכלל-ישראלי להתאחד מסביב למלך ועל ידו, התגלה שלאורך כל השנים היתה הכוונה אלקית בקביעת המנהיגים, אך השגחה זו היתה מכוסה ומוצפנת. בתקופת השופטים היה על כל שופט ושופט לעזור לאומה להוציא פן מסוים הגנוז בקרבה פנימה, ולכן היה עליו להיות ייחודי וברור.

לעומת תקופת השופטים, עניינה של מלכות הוא ההכללה, ההרמוניה בין הגוונים, ולכן עם הופעת זהרורי קרני אורה, אנו מתחילים למצוא את השילוב ואת החפיפה בין הכוחות הלאומיים.

עלי היה המנהיג בתקופה שבה פותח ספר שמואל. בידיו היו מרוכזות הסמכויות הלאומיות והדתיות. עוד בחייו נפגש עלי עם שמואל, שעתיד להיות המנהיג אחריו, ואת הבשורה שהביאה למותו הביא לו מי שעתיד להיות המלך הראשון בישראל. "וַיָּרָץ אִישׁ-בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא; וּמַדָּיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל-רֹאשׁוֹ" (שמואל א ד, יב), "זה היה שאול"¹רש"י שם. המערכות האנושיות, שנציגיהן השונים: עלי, שמואל ושאול, ביטאו כל אחד פן מסוים בציבוריות הישראלית, השתלבו והתחככו זו בזו. עובדה זו מתאימה לתכונתה של המלכות - המבטאת את שם ה' צבאות - שבמהותה היא משתמשת בכל כוחות החיים המופיעים בעולם, כדי לאפשר להם להתבטא ולבטא את אחדותה הכוללת של האומה, שהנה תמציתה של ההוויה כולה. "ה' צבאות, אות הוא בצבא שלו"²מכילתא בשלח מסכתא דשירה פרק א.. "ה' צבאות - אלקי ישראל הוא, וצבאות ישראל - צבאות ה' הם"³אורות, ישראל ותחיתו ח.. רק אומה מבוגרת ובשלה יכולה ליצור את הקומפוזיציה הנכונה בין הכוחות, ולהתגבש כדי לגלות את תפארת מלכותה. והנה, בסוף תקופת השופטים, התבגרנו והגענו לרמת התפתחות לאומית, בה הוכר הצורך בגילוי הרמוניה זו. בגרות זו באה לידי ביטוי בצעקה הנבואית "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה"⁴(שופטים כא כה.). וכשהוכר הצורך להתעלות מעל הרצון האישי של האיש הפרטי ומעל היושר האישי, ולבנות את תורת המלכות, החלה תקופה חדשה בישראל. ולכן, בהבדל מתחילת ספר שופטים, בתחילת ספר שמואל אנו מוצאים את המנהיגות באומה כעובדה המובנת מאליה. אמנם רק גרגירי בוסר אנו מגלים בתחילת הספר, אך בוסר זה הוא גם תחילת התנוצצות הפרי.

לידה של דור חדש
יש אנשים שיוצרים תקופה, ויש אנשים שהתקופה יוצרת אותם. אנשים המשפיעים על דורם הם בדרך כלל אנשים במיטב שנותיהם, הפועלים עם הציבור ובתוכו, בנושאים המשפיעים על כלל הציבור. כזה היה אלקנה, האיש שבו פותח ספר שמואל. הוא כבר היה נביא⁵(מגילה יד.) בשעה שאנו פוגשים בו בפתיחת הספר, ומפעלו בהחזרת תודעת העלייה לרגל למשכן⁶(ילקוט שמעוני שמואל עז.), השפיע רבות על דורו. אבל גם אם בו פותח הספר, לא הוא הדמות המרכזית שעליה רצה הנביא לספר בפתיחה. אדרבא, היותו נביא ומפעלו הגדול גנוזים במקרא, ומתגלים לנו רק בדברי חז"ל על פי רמזים מהמקרא. חנה היתה הדמות שעליה מיקד הנביא את דבריו בפרקים הראשונים.

לעומת אלקנה, לא היתה חנה "אשת ציבור". אדרבא, היא היתה עסוקה בעצמה וביגונה בעת ההיא, היא נשאה את כאבה הפרטי, העקרות. וכאילו שלא די היה בהשפלה ובעלבון שבדבר, הוסיפה צרתה על צערה וכיעסתה גם כעס בעבור הרעימה, ובוודאי שבמצבה זה לא עסקה ב"תיקון העולם". כל ניסיונותיו של אלקנה בעלה לנחם אותה, ולסייע לה למצוא את השלמות ואת הטוב בתחום חייה הפרטיים, עלו בתוהו. לא הועילה אהבתו היתרה אליה, וגילוייה לא חילצו אותה ממצוקתה: "וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב… וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ… הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א א, ה-ח). אבל חנה לא התנחמה, ואחרי דברי הניחומים שיצאו מליבו של בעלה, היא לא הגיבה: "וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה… וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה', וּבָכֹה תִבְכֶּה" (שמואל א א, ט-י). כוחות אחרים דחפו אותה, לידה של דור חדש עמדה בפתח. בתחילה אמנם אפשר לפרש את התנהגותה כצורך טבעי של אישה, למלא את יעודה בעולם. אולם, חנה לא היתה העקרה היחידה, ואפילו לא באותו דור, וכמאמינים בני מאמינים יודעים אנו, שתפקידו של האדם אינו מתחיל או מסתיים בהעמדת ולדות. "וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס, הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי-כֹה אָמַר ה', לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם - טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת. שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת"⁷(ישעיהו נו ג-ה.). האם לא יכלה להתנחם בכך? ומדוע "הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה'"⁸(ברכות לא:)?

עקשנותה ומסירות נפשה של חנה מעידים, שדחף מסוג אחר גרם לה להתקומם כנגד מגבלות חייה האישיים. ואכן, אנו מגלים זאת בדברי התודה שיצאו מפיה בתפילת ההודאה, שהתפללה בהעלותה את פרי ביטנה לשרת בבית ה', בהגדרות ברורות ובשלות: "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי בַּה'; רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (שמואל א ב, א). לא את ישועתה היא ראתה חנה בפקידתה, אלא את ישועת ה'. גם השימוש שעשתה בכינוי "אויב", המיוחס בדרך כלל למי שנלחם באומה, ככינוי לצרתה פנינה שהציקה לה⁹רש"י שם., מעיד שחנה לא ראתה במצוקתה בעיה אישית גרידא. וכשסיימה את תפילתה במילים: "וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב, י), אנו כבר יודעים שחנה יכולה להגדיר לעצמה ולנו, שאנו עומדים על פתחה של תקופה חדשה. והיא היא היתה הדוחפת את אישי הדור הישן לגלות נשמות חדשות. "ואמרה חנה זה על דרך נבואה או דרך קבלה כי היתה קבלה אצלה כי עתיד להיות מלך בישראל, וחתמה השירה הזאת בדברי המלך… ואם אמרה זה בדרך נבואה, רמזה בזה שעל ידי שמואל בנה יהיה מלך בישראל והוא ימשחנו"¹⁰(רד"ק שמואל א' ב י.).

מפגש מנהיגי הדורות
אם אנו משתאים לגודל תעוזתה ומסירות נפשה של חנה, שעמדו לה כדי להשתחרר מקללת העקרות, הפקדתו של שמואל הקטן שזה עתה נגמל בבית ה', תחת השגחתו של מי שהיה מוכן להרגו על שהורה הלכה בפניו¹¹(ברכות לא:), מעמידה בצל גם את השלב הראשון שבמסירות נפשה. אך מדוע עשתה זאת? האם היו חסרים משרתים בקודש? אמנם יתכן שבני עלי בגסותם הרחיקו את הלויים האחרים, אך בזה תגדל התמיהה והכרת מסירות נפשה של חנה. כי אם אכן בגלל חוסר בעובדים השאילה אותו לעבודת המשכן, מדוע לא שכנעה את אישה אלקנה להישאר ולשרת בקודש? אלקנה לא נשאר במקדש, להפך, ההדגשה הנבואית מבליטה שמיד בתום תפילת חנה הוא שב לביתו, "וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה, עַל-בֵּיתוֹ; וְהַנַּעַר, הָיָה מְשָׁרֵת אֶת-ה', אֶת-פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן" (שמואל א ב, יא).

אלקנה חזר הביתה, וחנה?! כנראה גם היא חזרה. ומדוע לא נזכרת גם חזרתה? קשה היה כנראה להגדיר ולבטא את המתרחש בליבה של אם, המשאירה את בנה שזה עתה נגמל, הבן שעל אודותיו כה התפללה. ומכיוון שהנביא לא יכול היה להגדיר את חזרתה הפיזית כחזרה הביתה, התמקד בחזרתו של אלקנה. כבכל תיאור פעולותיה של חנה המתוארות בנביא, גם את העובדה הזו לא נוכל לראות כמעשה פרטי. לא כוחותיה של האישה עמדו לה בקיימה את נדרה, ואפילו לא כבלי הנדר הם שהביאו אותה להשאיר את בנה בהיכל ה'. על הנדר אפשר היה להישאל, או לתת לו פירושים מקלים. גם כאן נוכל למצוא את עקבותיה של התקופה המתעוררת. לא כוחות אנוש הביאו את שמואל ה"רביא הוה משמש קדם ה' בחיי עלי כהנא"¹²תרגום לפס' יא. (הצעיר ששימש לפני ה' בחיי עלי הכהן), אלא כוחותיה של האומה.

המלבי"ם מסביר, "שעלי נכנס תחת אביו לחנכו וללמדו… וללמוד ממנו דרכי התורה והיראה"¹³(מלבי"ם שמואל א' ב יא.). אם נבין דברים אלו כפשוטם, יהיה קשה לקבלם. אלקנה המחנך הדגול, שהעלה את ביתו כל שנה בדרך אחרת למשכן, ובדרכו סחף רבים יחד איתו¹⁴(ילקוט שמעוני שמואל עז.), הפקיד את בנו בידי עלי, שכל כך נכשל אפילו בחינוך בניו שלו, "וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל, לֹא יָדְעוּ אֶת-ה'" (שמואל א ב, יב). וכי יעלה על הדעת, שדווקא בידיו הופקד הנער הרך לחנכו ליראת ה'?!

לא היה זה מפעל חינוכי רגיל ליראת שמים. גדול הדור הקודם היה צריך להיפגש עם מי שעתיד להיות גדול הדור הבא, ומי שעתיד להיות גדול הדור הבא נפגש עם מי שהיה גדול הדור הקודם. הרצף במנהיגות הוא מסממני המלכות. זו היתה גם אחת הסיבות שבגללה ביקשו ישראל מלך. הם רצו ביטחון בהנהגה, גם אם עדיין לא היה זה רצף טבעי מאב לבן כפי שהדבר קורה במלכות; עצם הרצף מאפיין את המלכות.

רוחה של מלכות דחפה למפגש מנהיגי הדורות, מפגש רחב ומקיף יותר מהמקובל בין מנהיגים. שמואל נפגש עם עלי כדי שישמשו, יספוג מרוחה של מנהיגותו ויפיח בה אור חדש. ושמואל היה "מְשָׁרֵת אֶת-ה', אֶת-פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן, מכאן למשמש פני תלמידי חכמים כמשמש פני שכינה"¹⁵(רש"י שמואל א' ב יא.).

השימוש הוא התקשרות עם סגולת מי שמשמשים אותו, ולא רק בפרטי הידיעות הנלמדות. "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה', אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי" (שמואל א ג, ג-ה) "ובדרש אמר כי על נר הנבואה אמר. ואמרו, 'וזרח השמש ובא השמש'. עד שלא ישקיע הקב"ה שמשו של צדיק אחד, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר. עד שלא ישקיע שמשו של משה, מזריח שמשו של יהושע, עד שלא תשקע שמשו של עלי, הזריח שמשו של שמואל. וזהו שנאמר ונר אלקים טרם יכבה"¹⁶(רד"ק שמואל א' ג ג.). למעט תקופת השופטים, בה הופיע ייחודה של תקופה בהופעות האישים היחידים, כהכנה להופעת מרכבת המלכות. אז לא נפגשו המנהיגים ולא היה רצף ביניהם. חידושו של הרצף מלמד על תכונתה של תקופה.