איש כלבבו; שמואל · פרק 5

גיבוש המלכות והמלחמה בפלשתים
"וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה'. וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה, כִּי-נִגְלָה ה' אֶל-שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ, בִּדְבַר ה'. וַיְהִי דְבַר-שְׁמוּאֵל לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה" (ג, יט - ד, א) "וכן עתה הוסיף להֵראות לו בשילה והמראה הזאת היתה לו לצוות בני ישראל לצאת לקראת פלשתים למלחמה"¹רד"ק.. "ואם כמפרשים שציוה להם לצאת למלחמה כדי שיינגפו לפני פלשתים, ייפלא מאוד שא"כ היו מחזיקים אותו לנביא שקר, וזה אי אפשר"²מלבי"ם..

מצאנו דעות מנוגדות בין פרשני הנביא, אם יציאה למלחמה זו היתה על פי דבריו המפורשים של שמואל, או לא. מה שברור הוא, שהגיבוש הלאומי שנוצר בעקבות התגלותו של שמואל כנביא, שדבריו איחדו מחדש את האומה, יצר את הרקע למלחמה בפלשתים. האומה, שגילויי האחדות בתוכה החלו להתמסמס בימי דבורה וברק, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשירת דבורה³(שופטים ה טו-יז.), חזרה להרגיש עצמה כאומה מאוחדת, וכל ישראל מדן ועד באר שבע יכלו לחוש את עצמתם הלאומית ששבה והופיעה. על פי דברי הגר"א, אחדות זו, סותרת את עצם המהות הפלשתית. הגר"א מבהיר, שלעם ישראל עמדו שלשה מצרנים: מואב - אב הטומאה, ששאף לטמא את ישראל, אדום - אב הנזיקין, "ופלשתים הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שנאמר: וחרש לא ימצא וגו'"⁴מחזור הגר"א בפירושו על הפסוק 'חיל אחז יושבי פלשת' מתוך שירת הים..

מלחמתנו בפלשתים ובתרבותם, ארוכה ומתמשכת. היא החלה בימי שמשון, ונמשכה עד ימי דוד. כל שלב בהתגבשותנו הממלכתית, עורר אותם לריאקציה. מלחמתם היתה בהתגבשות שלנו לעם. לא היתה להם בעיה שנחיה בארץ הזאת, ובלבד שלא נתלכד למלכות. בהתנגדותם זו היה שילוב של פוליטיקה ואידיאולוגיה, וכבר עסקנו בבירור עניין זה בימי שמשון⁵ראה בספר איש לשבטו פרק יב.. מאז, הוברר לישראל, שתהליך הגיבוש למלכות חייב להיות מלווה בניצחון על הפלשתים. במערכה הראשונה מתוך שרשרת המלחמות בפלשתים נוצחנו. שמשון נפל בידיהם. הוא פעל כאיש פרטי הנושא את שם ישראל וכבודם על כתפיו, וכאיש פרטי, המעוטר בנזירות אלקית, הכה בהם מכה קשה. גם בחולשתו הצליח לבטא, שסגולת הפרט בישראל עדיפה וחזקה מפלשתים רבים, אך את סגולת ישראל בתפארתה, הוא לא יכול היה לייצג, בהיותו מנוכר על ידי בני עמו. את כוחם של פלשתים נוכל לנצח אך ורק בכוחה של האומה.

כל ימי עלי לא יצאו הפלשתים למלחמה חזיתית נגדנו. לא הפריע להם הפולחן הדתי שלנו, ובלבד שלא נתגבש התגבשות לאומית. התגבשותה של האומה לאורו של שמואל, היתה קריאת תיגר כנגד הפלשתים, בעצם מהותה. עצם הדבר, שקם אדם ודברו נשמע לאומה כולה, "וַיְהִי דְבַר-שְׁמוּאֵל, לְכָל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ד, א), זוהי עובדה המעידה על חזרתה של האומה לתפקד כאורגניזם אחד. והמגמה לשכלל ולחזק התגבשות זו, דיה להוות קריאת תיגר כנגד המהות הפלשתית. התלכדות זו, שבוודאי נעשתה על ידי שמואל, יכולה להתפרש על ידי הרד"ק כאילו שמואל ציווה את בני ישראל לצאת למלחמה זו. אך אין צורך לומר שהיתה זו הדרכה נבואית חד משמעית, כפי שאכן מסתייג מכך המלבי"ם, שאם לא כן, הרי היה שמואל נחשב לנביא שקר.

בשלב זה של ניצני התגבשותנו המחודשת, הרגשנו את האחדות ונדרכנו למלחמה, אך עדיין לא עמד מצביא בראש הלוחמים. מזה שנים לא יזמנו מהלכים של כיבוש ארצנו וחיזוק ריבונותנו עליה. מאז ימי כושן רשעתיים, נבעו כל מלחמותינו מההכרח להשתחרר ממצוקה, שהציקו לנו גויים בארצנו.

למלחמה זו לא יצאנו בעקבות מצוקה, אלא כהמשך ישיר למפעלם של יהושע והשבטים: יהודה, שמעון ויוסף, אבל עדיין לא היינו בשלים לעמוד בקשרי מלחמה. יצאנו למלחמה זו בלי מְפקד. עלי, המנהיג הרשמי, המשיך לשבת בפתח ההיכל. גם בניו נשארו שם, ושמואל לא היה יכול לקבל על עצמו מנהיגות רשמית, שהרי "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא"⁶(תענית ה:). היתה כאן התעוררות עממית, האומה הרגישה את עצמת יעודה, אך היתה זו התעוררות בוסרית. "אבן העזר", הנזכרת כנקודת הכינוס ליציאה לקרב, עדיין לא יכלה להיקרא בשם זה. "והכותב אמר זה, כי כשהיתה זאת המלחמה, אבן נגף היתה ולא אבן עזר, ועדיין לא נקראה אבן העזר, כי על המלחמה האחרת שעשה שמואל עם פלשתים, שקרא אותה שמואל אבן העזר"⁷(רד"ק שמואל א' ד, א.).

ניפוץ התפיסה הפרטית
"וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה', וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ". בצר להם, ניסו בני-ישראל להעמיד את הארון בראשם אך גם במערכה זו נגפו ישראל לפני פלישתים וארון ה' נשבה.

חילול ה' שהיה בנפילת הארון בשבי, נרפא בקידוש ה' אדיר שבא בעקבותיו. אם חשבו הפלשתים לרגע, שהיתה להם שליטה בארון ה', לא ארך זמן רב עד שנוכחו לדעת, שהחזקתם בארון לא היתה מעולם התגברות עליו. ולא זו בלבד אלא הם עצמם, בהכניסם את הארון להיכלם, הפכו להיות אמצעי לניפוץ ולביטול מחשבת עבודתם הזרה. לאחר מכן, עלייתו המחודשת משדה פלשתים חשפה את העובדה, שכוחות החיים בעצמת ישרותם, מכוונים להתעלות ולהשתכלל דרך מרכז חייה של האומה הישראלית.

בנפילת הארון היה חילול ה', אבל עצם המחשבה להפוך את הארון לאמצעי, כלי להשגת מטרה אחרת, היא חילול ה' חמור הרבה יותר מנפילתו בשבי. אילו היו בני ישראל מנצחים בעקבות השימוש בארון בשדה המערכה, כיצד היה ניתן אז לנפץ את הקליפה, הנושאת אמנם את שם הקודש על שפתיה, אך יחסה אליו הוא כאל כוח חיצוני לחיים, המהווה אמצעי אדיר ונהדר, ותו לא? מחשבה דומה שפשטה בישראל בימי ישעיהו הנביא, גררה את חורבן הבית, חורבן האומה וחורבן הארץ. אז ראו במקדש ובקרבנות אמצעי, מכשיר לכפרה, "מכונה לכביסת עבירות". ולמרות מחאותיהם הבלתי פוסקות והבלתי שגרתיות של הנביאים, לא חדרו הדברים ללבבות האומה, והדבר הסתיים באסון. מכאן נראה, כמה גמלה ההשגחה האלקית איתנו חסד בתהליך בניין הממלכה, בהכוונתה את המהלכים למה שנראה כוויתור על כבוד ה', על מנת לשמור על בריאות נפשם הציבורית של ישראל.

המפלה ושברה
המפלה במלחמה היתה קשה. היא לא הסתיימה בשדה הקרב. בעקבותיה מתו עלי וכלתו: "וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר, נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָיְתָה בָעָם; וְגַם-שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים, נִלְקָחָה. וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיִּפֹּל מֵעַל-הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית". כשבישר איש בנימין לעלי על תוצאות המלחמה, נפל עלי מכיסאו ונשברה מפרקתו. קשה היא התמונה, יש בה שגב של צידקות. עלי לא הושפע מן הידיעה על כך שישראל נסו מן המערכה, לא מהמגפה הגדולה שהיתה בעם, ולא ממות שני בניו. אך כששמע שארון האלקים נפל בשבי, נפל מכיסאו ונשברה מפרקתו. ניתן להשוות זאת לעובדה שאצל כלתו פעלו הידיעות בסדר הפוך: "וַתִּשְׁמַע אֶת-הַשְּׁמוּעָה אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ". היא עמדה בידיעה שנלקח ארון האלקים, ובידיעה שמת חמיה, אך כשנודע לה שגם אישה נהרג, "וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד, כִּי-נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. וּכְעֵת מוּתָהּ… וַתִּקְרָא לַנַּעַר, אִיכָבוֹד לֵאמֹר, גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל, אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹקִים, וְאֶל-חָמִיהָ וְאִישָׁהּ". לכאורה בגדולתו של המנהיג ידע עלי להתעלות מעל כאבו הפרטי ואילו האישה היתה קרובה לעצמה. אך מתוך דבריה ניתן ללמוד, שהיא ראתה בכל הידיעות הללו עניין אחד: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל". ואילו עלי, ניתק עצמו מהוויות החיים, ורק נפילת הארון הכריעה אותו. שגב זה, שיש בו סממני צדקות נזירית, היה הצביון האחרון של עם ישראל שצריך לצאת אל הפועל, כדי שהאומה תשלים את משימת ההוצאה לפועל של מכלול גוני חייה⁸ראה הקדמה לספר איש לשבטו.. שמואל היה השופט שעמד לישראל משבט לוי, "וְהוּא שָׁפַט אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַרְבָּעִים שָׁנָה". מכאן ואילך החל בניינה המעשי של המלכות.

המעבר החריף בין שתי התקופות חייב היה להיות כזה. אלמלא היה כה חריף, ניתן היה לחשוב, שהמלך הוא שופט שקיבל מעמד חזק או גדול יותר. אבל מהותה של מלכות שונה מן השורש ממהותה של הנהגת השופטים. כל אחד ואחד מן השופטים הוציא אל הפועל צביון ייחודי של שבט מסוים, ואילו המלכות היא ההכללה. כמה מאלפים הם דברי חז"ל, המלמדים שבארון זה שיצא לקרב היו שברי הלוחות. לא התורה בהכללתה, אלא חלקיה, ששורשם האחד התפרט לחלקים, כדי ללמד ולהבליט את ערכו של הכלל. תורת השופטים יצאה למערכה, וכשנשברה, פינתה את מקומה לתורת המלכות. מופלאים הם דברי חז"ל על הפסוק "וַיָּרָץ אִישׁ-בִּנְיָמִן": "דרשו בו שהוא היה שאול בן קיש שחטף הלוחות מיד גלית הפלשתי וברח לו"⁹רד"ק שמואל א' ד יב..