איש כלבבו; שמואל · פרק 6

נפילת המשכן
אם ספר שופטים מסתיים בקול ענות חלושה, ספר שמואל נפתח במשבר אדיר, ארון ה' נפל בשבי. לא היתה זו רק מפלה לאומית, שלטון זרים עלינו בארצנו שלנו, כפי ששלטו עלינו בעבר כושן רשעתים ודומיו. לתופעות כאלה כבר הורגלנו, לצערנו, במשך תקופת השופטים, ולצערנו כנראה עונש כזה הפסיק להרשים אותנו. אך כל אותה עת לא היתה לעמים ששעבדו אותנו שליטה על מקדש ה', ובתוך כל סיבוכי המאורעות יכול היה האיש הישראלי לעלות למשכן, ולחוש, ולוּ רק בספירות העליונות של עצמת חייו, את שייכותו אל הממדים שהם למעלה מכל חשבון של שיעבוד. המשבר הנורא שאירע לנו כשנשבה ארון האלקים, היה אמור להוציאנו משלוותנו, כדי שנשוב ונחפש דרכינו. משבר זה עלול היה לפורר אותנו, אילולא הקדים ה' תרופה למכה, וחידש את הופעת דברו הברור והישיר מתוך המשכן, בנבואה חודרת, על ידי נביא שהיה בכוחו לאחות את השברים בבוא העת.

עלינו לנסות ולבחון מתוך הכתובים, מהם הגורמים שהוליכו אותנו לסיטואציה הנוראה הזו, ומהו קידוש ה' שהתגלה בעקבות חילול ה' הנורא, שיצדיק בעינינו כיצד אירע הדבר, שהארון, שבעבר נשא את נושאיו, נפל בשבי.

"ותקם חנה... ועלי הכהן ישב"
הדמות המרכזית בעלת המעמד הציבורי בעת ההיא היה עלי הכהן. הוא היה הכהן הגדול, אך נחשב גם לשופט¹(ילקוט שמעוני שופטים מב.). לכאורה, עלי יכול היה להיחשב כמנהיג אידיאלי של עם ישראל, מנהיג המאחד את האידיאות בישראל, האידיאה הלאומית והאידיאה הדתית. אבל לא כך היה הדבר. ניכר שהיה נתק מוחלט בינו לבין העם, ואפילו בשלושת הרגלים הדירו בני ישראל את עצמם מלעלות למשכן. לימדונו חז"ל שאלקנה היה זה שהחל ליצור תנועה מחודשת לעליה לרגל, והיתה זו התעוררות עממית מנותקת מן הממסד המרכזי בראשות עלי: "ועלה האיש ההוא (אלקנה), להשתחוות ולזבוח. אלקנה ואשתו, בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר והיתה המדינה מרגשת. והיו שואלין אותם להיכן תלכו ואומרים לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות. ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד? מיד עיניהם משגרות דמעות. אומרים להם נלך עמכם, ואומרים להם הן. עד לשנה הבאה חמישה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כולם עולים, ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים"²(ילקוט שמעוני שמואל עז.). אלמלא מפעלו של אלקנה, היה נשאר המצב בקפאונו. מבית מדרשו של עלי לא יצאה כל יזמה, למרות שבידיו היו כל הכלים לכך.

תיאור מפעלו זה של אלקנה מרומז בפסוק אחד במקרא: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה" (שמואל א א, ג). ובו מרומז גם הנתק של עלי מניצני ההתעוררות הללו: "וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַה'". לא את עלי עצמו פגשו עולי הרגלים בשילה, אלא את בניו. עצם העובדה הזו מאכזבת, אך כשהכתובים בהמשך מתארים את בני עלי כ"בְּנֵי בְלִיָּעַל, לֹא יָדְעוּ אֶת-ה'" (שמואל א ב, יב), הרי שהאכזבה גדולה פי כמה.

את עלי עצמו פגשנו בפעם הראשונה תוך כדי תיאור ההתפרצות של חנה בעצמת תפילתה: "וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת הֵיכַל ה'" (שמואל א א, ט). כמה בולט הניגוד בינו ובין חנה, שחדרה אל הקודש פנימה, ופגשה אותו שם. חנה מתוארת בפרק זה כאישה שאינה מוכנה להסתפק בקיים, זו שבכל ישותה מנסה לפרוץ את מגבלות החומר והרוח, כדי להמשיך חיים אל תוך המציאות הלקויה. ולעומתה הכהן הגדול ומנהיג האומה יושב על מזוזת היכל ה', יושב ולא מתקדם, לא בתוך ההיכל בקודש פנימה ולא בחוץ עם הציבור, אלא על המזוזה. אין כמעט ביטוי, שיכול לבטא מצב סטטי בחריפות יתירה מביטוי זה. הניגוד בין שני אישים אלו הוא ההסבר הטוב ביותר, מדוע לא יכול היה עלי לרדת לסוף דעתה של חנה, ומדוע חשבה לשיכורה. מאמציה, תובענותה ותעוזתה עברו כל גבול של ממסד רוחני מבוסס וקבוע, היושב על הכסא על מזוזת ההיכל, המנותק מהעם למרות תפקידו הציבורי. כזה שרק מי שהעז ופרץ אל פתח ההיכל פגשו יושב.

חנה לא ישבה, היא חדרה אל הקודש פנימה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני. לא היו לה מעצורים, היא חשפה שם אלקי שלא היה ידוע עד אז: "אמר רבי אלעזר, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות"³(ברכות לא:). לתקיפותה לא היה גבול: "ואמר רבי אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמרוַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה'". "אִם-רָאֹה תִרְאֶה, אמר ר' אלעזר, אמרה חנה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם ראה מוטב ואם לאו תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיוון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע"3.

עצמתה הרוחנית, שהיתה מחוזקת במצוקה תהומית, גרמה לחשדנותו של עלי. הוא לא יכול היה לרדת לסוף דעתה, ומכאן נבעה קביעתה הברורה של חנה: "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא אֲדֹנִי, אמרה לו לא אתה אדון בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך… שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות"3.

עם כל הוקרת רוממותו של המנהיג והכהן, יש בדברים אלו יותר מנימה של ביקורת כלפיו. היה עליו לצפות להתעוררות נפלאה זו. והוא, לא רק שלא ידע להפוך למנהיג של הכוחות החדשים המתעוררים, הוא לא היה ערוך כלל לקלוט אותם. לשבחו ייאמר, שהוא לא שמר את חשדותיו בלבו, ולא שמר טינה. את חשדותיו הוא הביע במפורש, וכשהובררה לו טעותו חזר בו ובירך את חנה. אך גם אז, לא יצא מגדרו והמשיך בדרכו הקבועה והסטטית.

עובדה זו בולטת ביחסו לבניו. בני עלי ניצלו את מעמדם הבכיר, והתנהגו בגסות מחפירה מתוך המקדש ובשם הקודש, אל העם שהיה זקוק לשליחותם בהקרבת הקורבנות. אפילו אם עלי לא ידע על כך, ייחשב הדבר לחובתו. הוא היה איתם במקדש, ואלמלא ישב על מזוזת היכל ה' היה יודע על מעשיהם. אך גם אחרי שהנביא הוכיחו על כך במפורש, לא גער בהם עלי, אלא הטיף להם מוסר בלשון רכה: "אַל, בָּנָי. כִּי לוֹא-טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ", והסתפק בהסבר "אידיאולוגי עמוק": "אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים, וְאִם לַה' יֶחֱטָא-אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל-לוֹ" (ב, כד-כה). האם לא הבין שהיה עליו לחתוך את הדבר בצורה חד משמעית?! וכשנאמרה לו הנבואה על עונשו ועונש בני ביתו, "וְגָדַעְתִּי אֶת-זְרֹעֲךָ, וְאֶת-זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ, מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ" וכו' (ב, לא), הוא אפילו לא הגיב. יתכן אמנם, שיאושו ממשפחתו היה כה עמוק, ולכן שתק. אך גם כששמואל מסר לו את דבר ה': "הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר, כָּל-שֹׁמְעוֹ - תְּצִלֶּינָה, שְׁתֵּי אָזְנָיו. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל-עֵלִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-בֵּיתוֹ - הָחֵל, וְכַלֵּה" וכו' (ג, יא-יד), ונבואת שמואל היתה על אסון בישראל ולא רק על משפחת עלי, תגובת עלי היתה השלמה והסכמה: "ה' הוּא, הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה" (שמואל א ג, יט).

כמה רחוקה תגובה זו של עלי מן הדרך שלימדנו משה רבנו. משה, כשנודעה לו הגזירה להשמיד את ישראל בעקבות חטא העגל, יצא מגדרו, מסר נפשו וקבע! "אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם" ⁴(שמות לב לב.). והיה אומר לנו מרן הרב צבי יהודה, ש"אם" זה, אין משמעותו תנאי אלא החלטה, כשם שנאמר "וְאִם-יִהְיֶה הַיֹּבֵל"⁵(במדבר לו ד.). "וְאִם-אַיִן" הוסיף משה ואמר, "מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". האם עלי חשב שרק פרטי מצוות אנו לומדים מתורת משה?!

כמה שונה תגובתו של עלי מתגובתו של דוד במקרה דומה: כשנמסרה לדוד הגזירה על מות בנו הראשון מבת שבע, לפני מות הבן הזעיק דוד שמים וארץ כדי לבטל את הגזירה. וכשנתקיימה, קם משקו ותעניתו כדי להמשיך ולבנות⁶(שמואל ב' יב יג–כג.). ואילו עלי, כל עוד לא נתקיימה הגזירה על ישראל ועל בניו, התייחס אליה בשלוות נפש ובקבלת הדין, אך כשמתו בניו ונשבה ארון האלקים, נפל מכיסאו ומת.

הנהגתו של עלי
שחיטה כשרה בזר
מפתח לניסיון להבין את מה שהתרחש בעת ההיא בהנהגה הציבורית -הישראלית נמצא, לעניות דעתי, במאורע שארע בעת הבאת שמואל, הילד שזה עתה נגמל, לשרת במשכן ה'. חז"ל מלמדים אותנו, שמשפחתו של שמואל רצתה להקריב קרבן. עלי הורה להם לקרוא לכהן לשחוט את הזבח. ראה שמואל הקטן שמחפשים אחר כהן, אמר להם מה לכם לחפש כהן לשחיטה, הרי שחיטה כשרה בזר?! הביאוהו לפני עלי… אמר לו, דבריך נכונים, אבל אתה מורה הלכה בפני רבך, ומי שמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. באה חנה וזעקה: אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, אמר לה: עזביני ואעניש אותו, ואבקש שיינתן לך בן טוב ממנו. אמרה לו: אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי⁷(ע"פ ברכות לא:). דברי חז"ל אלו מספרים על המתח הרב שנוצר במפגש בין השניים, בין המנהיג של הדור הקודם ובין המיועד להנהיג את הדור הבא. מתח שגרם לעלי לאבד את הפרופורציות, ולראות בדבריו הישרים של הילד, שזה עתה נגמל, הוראת הלכה בפני הרב, שמעולם לא היה רבו הישיר.

השיטה
מבין השיטין של דברי חז"ל אלו, אנו למדים כבדרך אגב, על המנהג שהנהיג עלי בשחיטת הקרבנות. הוא הקפיד, שגם שחיטת הקרבן, שעל פי דין התורה מותרת להיעשות בזר, תיעשה על-ידי הכהנים בלבד. גישה זו נבעה מתוך המגמה לרכז את כל פעילות הקודש בידי הכהנים בלבד. התורה אמנם התירה שחיטה על ידי זר, ובשלב הראשון של הקרבת כל קרבן יוכלו הבעלים להרגיש שייכות ושותפות בהקרבה, אבל עלי קבע, שגם פעולה זו תתבצע על-ידי כהן בלבד. תקנה זו בוודאי הרחיקה את העם מתחושת השותפות. סביר להניח, שעלי תיקן תקנה זו, משום שרצה לרכז את הסמכויות הפולחניות בידיים בטוחות, וזאת אחרי שסבלנו בשלהי תקופת השופטים מתשוקות של עבודה זרה, ומהתפוררות הגופים המרכזיים באומה. אפשר לראות בתקנתו זו ניסיון ליצור באומה מרכז חד-משמעי, שכולם יצטרכו לו, ואולי גם השגחה על כשרות הקרבן ממחשבת פסול לעבודה-זרה. אבל גם אם זאת היתה כוונתו, היה עליו לחפש תחליפים, בהם ירגיש העם את הקשר למשכן ולעבודת הקרבנות. בפועל אנו יודעים על מציאות אחרת.

התוצאה
בני עלי, שלא ידעו את ה', רוקנו את התקנה מתוכן, ובשמירה ברוטאלית על ריכוז הסמכויות בידיהם גרמו חילול ה' נורא. אילו היו מקיימים את התקנה בתמימות, הרי אפשר היה למצוא בה אוצר של יראת שמים, לראות בה מגמה להפוך גם את הפעולות הפשוטות ופעולת ההכנה לקרבן, שתהיינה גם הן מוארות באור חסדם של כהנים. אבל הם בריקנותם הבליטו את הפן החיצוני של התקנה: השלטון, ופעלו בכוחו לשלוט אפילו על רגשות הקודש של האחרים. הם שכללו את יכולת שליטתם, וקבעו לעצמם חוקים חדשים: "כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר - כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ… וְאָמַר לו, כִּי עַתָּה תִתֵּן, וְאִם-לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה"⁸רד"ק ב יג. "הם שמו להם זה החוק והמשפט".. תיאור זה של שליטתם הגסה של בני עלי במקריבי הקרבנות, לכשעצמו, גורם סלידה מהנוהל ומקובעיו, אך אין זה הדבר הגרוע ביותר שמייחס להם הכתוב. בהמשך הפרק נאמר: "וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד. וְשָׁמַע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמואל א ב, כב). כאן מייחס להם הכתוב מן העבירות החמורות ביותר גם לאדם רגיל, כל שכן לנושאי דגל הקודש.

חז"ל מצאו אמנם צורך לרכך את משמעות הפסוקים, באומרם: "אשר ישכבון כמשמעו, ורבותינו אמרו, שמתוך ששהו את קניהם והן היו ממתינות עד שתראןָ קניהם קרבין, מעלה עליהם כאילו שכבון"⁹רש"י.. לדבריהם, היה גם זה אקט שלטוני. בני עלי רצו שידעו כולם מיהו בעל הבית על עם ישראל וקדושתו, מי מחליט מתי להקריב את הקנים ומתי לא, ועל פי מי נחתך כל דבר בישראל, אפילו בחיי המשפחה. והמחשבה שהיתה אמורה להיות קונסטרוקטיבית ביסודה, הפכה להיות כלי מפלצתי בידי חפצי שלטון ושררה. מה פלא אפוא, שבני דורו של אלקנה נמנעו מלעלות ברגלים למשכן, ומה הפלא שעלי היה כל כך רגיש ל"ערעורו" של שמואל הקטן על מערכת שליטה ריכוזית זו, על הפחד וההפחדה שהכתיבה התקנה. מה שנראה בעיני עלי התקדמות ושכלול האומה וסדרי חייה, הפך לשלטון חסר מעצורים של משפחה אחת בכל הרגשות האציליים ביותר של העם.

כששמואל עמד על מקוריות ההדרכה התורנית, ששחיטה כשרה בזר, ורצה לשתף את משפחתו בפגישה בלתי אמצעית בתהליך הקרבן, עלי רתח. הוא ידע שהצדק עם שמואל, ודווקא משום כך הקפיד. גם הוא היה כבר שבוי באידיאולוגיה שהובילה לתקנתו, וחשש שפרסום האמת יגלגל ערעור על הסמכות שצבר, עד אבדנה.

שמואל, המנהיג של הדור הבא, הבין שלא בהרחקת העם משותפות בעבודה תהיה תקנת הדור, אלא להפך, בשיתופו ובשילובו. עלי ידע גם הוא את האמת, אבל רצה להדגיש מי הוא כאן "בעל הבית", ועל פי מי יישק כל דבר, לכן רצה להרגו. ושוב, חנה היא זו שעמדה בפרץ, ונתנה לעלי להבין שישנם דברים שהם מעבר לשליטתו. "לֹא אֲדֹנִי", לא אדון אתה לי בזה, אמרה לו בעבר, וגם הפעם ידעה לומר: "אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי", באותה תפילה שלא יכלה להיכנס לתפיסת העולם של עלי. אותה תפילה שחשפה מקורות חיים שלעלי לא היתה שליטה עליהם, וממילא גם לא היתה לו הזכות לקפחם. "אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי" ואתה לא הבנת גם אז, רמזה לו. למרות שעלי היה גדול הדור, שמואל היה שייך כבר לדור הבא. ולכן, גם אם לא קיבל עליו את מרותו בתחושתו הילדותית הטבעית והאינסטינקטיבית, לא היה בזה כל רמז ל"מרידה במלכות", שהיא יסודה של ההלכה של המורה הלכה בפני רבו.

השבר
יפה ללמוד, שאכן חנה הצליחה גם בזאת. הדבר מורה גם על יכולתו של עלי להתעלות אל מעבר לחישובים קטנוניים. אך מאידך, דברי חז"ל שופכים לנו אור על דרך ההנהגה בה הנהיג עלי את דורו. בניית הממסד, הנושא את שם הקודש ברמה, בגוף מנותק מהחיים עצמם, יצר אמונה כאילו ניתן להשתמש בערכים המקודשים ללא קשר לממדי החיים. המחשבה שארון הברית ינצח את האויב כשהלוחמים לא עושים זאת, היא תולדה של תקופה בה היוו המקדש וקודשיו מכשיר לצבירת כוח של שררה, מבלי להתחשב בציבור וברגשותיו. כדי ללמוד שזאת אינה דרכה של תורה, בדרך הברורה והחריפה ביותר, ואדרבא על העושים זאת נאמר: "ודאשתמש בתגא חלף"¹⁰(אבות א יג.), נפל ארון ה' בשבי. ארון הברית הוצא מהמשכן כדי שבכוח קדושתו יכריע את הפלשתים ככוח מיסטי מנותק מהחיים, כפטנט לניצחון. דבר זה קרה בעקבות שנים בהן אנשים למדו והודרכו, שלתורה ערך שימושי בלבד. הם גם ראו, שמי שהחזיק ברסן תורני קדושתי מובטחת לו לפחות שררה. גישה זו כל כך מנוגדת לדרכה האמיתית של תורה, המדריכה שרק מי שמחזיק בחיים ובתפארתם, יוכל להיעזר ולהגיע לפסגות בעזרת התורה. אך כאשר התורה מונחת בקרן זווית, ומוצאת ממשכנה כדי לפעול ישועות - זהו הפך האמת. מחשבה שקרית זו היתה חייבת להיהרס עד כלה, ובני ישראל איבדו את המשענת הדמיונית בה נאחזו, בהריסת ה"ממסד" הדתי שאותו שקד עלי לטפח ולבסס.

מפלה זו היתה אסון אישי לעלי ולביתו, ואסון לדור שראה את חילול ה' הנורא שבמפלת ארון הברית בשבי, אך גם לקח אדיר לדורות. כדי שגישה זו לא תשוב ותתבסס באומה, נענשו בני משפחת עלי בעונש שכמוהו לא היה ובע"ה גם לא יהיה: "וְלֹא-יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ, כָּל-הַיָּמִים. וְאִישׁ, לֹא-אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי, לְכַלּוֹת אֶת-עֵינֶיךָ, וְלַאֲדִיב אֶת-נַפְשֶׁךָ; וְכָל-מַרְבִּית בֵּיתְךָ, יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (ב, לב-לג). עונש נורא זה, המתמשך לאורך דורות¹¹ראש השנה יח. "…תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני י"ח שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים' לכו ועסקו בתורה וחיו", יש בו מצבת זיכרון באומה לדורות, ומהווה לקח החייב להיות נלמד. התורה איננה קרדום לחפור בה, ואין כל היתר להשתמש בה אפילו אם הצידוק לשימוש הוא "לשמה" - לשם התורה, לשם העם, לשם הארץ או לשם ה'.

וישרנה הפרות
מתוך חילול ה' הנוראי שבמפלת ארון האלקים ביד פלשתים, הופיע קידוש ה' בעלייתו משביו. לא רק אלילי פלשתים הוכו ומאמיניהם איבדו את עשתונותיהם, אלא כוחות החיים הפשוטים והטבעיים ביותר נרתמו להשבת הארון למשכנו. במבוכתם, חיפשו הפלשתים דרך להשתחרר מהארון, אך בקנאותם האווילית לא יכלו להודות בכך. לכן התחכמו והניחו את הארון בעגלה רתומה "לשתי פרות מניקות, שאין דרכם למשוך משאות, אשר לא עלה עליהם עול ולא למדו להנהיג, והושיבו את בניהם מאחריהם שאז מדרך הטבע שתשובנה אחרי בניהם וכל שכן שלא יעברו מפה אל ארץ אחרת"¹²(מלבי"ם שמואל א' ו ח.). אבל כוחות החיים שבטבע, בעומק פנימיותם, מתאימים אל המגמה האלקית, וגם אם בהופעתם החיצונית הרגילה הם עסוקים בפרטי חיים המסיחים את הדעת מן המקור האלקי, ברגעי אמת וכשהדבר נצרך הם מעלים ומתעלים אל הקודש בהרמוניה שירית. "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ, עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ, בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול" - "מלמד שאף הוולדות היו אומרים שירה… ולפי פשוטו וישרנה לשון ישר, דרך ישר היו הולכות"¹³(רש"י שמואל א' ו יב.). "כי הדבר הפלאי המעיד על השגחת ה', הוא השיר העולה מבריותיו שעל ידו יוכרו עלילותיו ונפלאותיו"¹⁴(מלבי"ם שמואל א' ו יב.).

הארון ירד למלחמה על ידי אנשים, שהפכוהו למהות חיצונית המנותקת מהחיים, וחשבו שבזה הם מגדילים את ערכו ואת ערך העם, שארון זה בתוכו. הוא עולה מהמלחמה מתוך קישורו המחודש אל כוחות החיים הפשוטים, שזרימת מהלכם הטבעית והישרה מופרית על ידו לחשיפת שירת ההויה כולה.