איש כלבבו; שמואל · פרק 7

החוסן הלאומי ומדרגת היחידים
הקמת מלכות ישראל משולבת במאבק חריף נגד הפלשתים, החל בימי שמשון, שיועד להתחיל במאבק¹"והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", שופטים יג ה., דרך עלי וביתו, שמואל, שאול ודוד. עם תחילת התעוררות התחושה הלאומית של הצורך במלך, בסוף תקופת השופטים, החל המאבק בהם, והוא הארוך והרצוף ביותר מכל מאבק שנאבקנו כנגד כל עם אחר. כשקוראים את סוף ספר שופטים, נדמה כאילו הגענו לתחתית רמתה הרוחנית של האומה. אך כשנזכרים, שבתחילת דרכנו הלאומית, בצאתנו ממצרים, לא נחה אותנו ה' דרך ארץ פלשתים, "כִּי אָמַר אֱלֹקִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"²(שמות יג יז.), ואילו בסוף ספר שופטים חיפש הקב"ה תואנה להינקם מפלשתים, מכאן אנו יכולים להבין שדרך ארוכה עשה העם מאז ועד עתה.

יתכן שמשלו של הרב קוק, על הננס העומד על גב הענק³מאמר הדור: "אנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים... אבל הכלל בדורות הראשונים היה נתון בשפל המצב... בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה..."., מתאים גם לכאן. אף-על-פי שהדורות הלכו וקטנו, העובדה שהאחרונים עומדים על בסיס הדורות הקודמים, מאפשרת גם לדורות ננסיים להגיע לגבהים שדורות קודמים לא הגיעו אליהם. משל זה מאפשר לנו להבין, שגם אם נראה שעם ישראל הגיע לשפל מוסרי בהופעות החיים המעשיות, הרי שמבחינת החוסן הפנימי של האומה, כאומה בעלת מסורת של התמודדות כנגד האומות האחרות, אפשר היה לנו להתחיל במלחמתנו ארוכת השנים בפלשתים. אמנם בתחילת דרכנו, הרמה הרוחנית של היחידים בבני ישראל היתה גבוהה, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי על נהר כבר⁴(מכילתא בשלח טו ב.), אך חוסננו הלאומי היה עדיין רופף. מציאות זו התהפכה בסוף תקופת השופטים, בה היינו כבר מוכשרים לגלות את ערכנו הלאומי ואת תביעותינו הממלכתיות, למרות חולשתנו הרוחנית.

תרבות הפרט הפלשתית
המלחמה בפלשתים לא היתה מלחמה פיזית בלבד, כשם שהמלחמות בעמי כנען, במואבים, בעמונים או במדיינים לא היו כאלה. לכל האומות שעמדו כנגד ישראל היה מסר ייחודי, שעם ישראל היה צריך לגבור עליו. אורח החיים של עמי כנען היה ביטוי מדוקדק של עבודה-זרה ולכן היה עלינו להשמידם מן הארץ. המואבים ביטאו את הפריצות המינית בעולם, העמונים את הלאומנות השובינית, והמדיינים את שעבוד הרוח לחומר. כנגד כולם התמודדנו ובע"ה התגברנו, ועתה היה עלינו להוכיח את עצמנו במלחמה ובניצחון על תרבות הפרט הפלשתית, ולהקים את ממלכת הכהנים הישראלית.

הפלשתים לא היו מיושבי הארץ הקדמונים. הם הגיעו מאיי הים והיו זרים לאזור, תרבותם היתה זרה לטבע הארץ, ולאלהים הציבו לעצמם את פסלו של הדג. יושבי הארץ האחרים, שראו עצמם כבעלי הארץ ואדוניה הטבעיים, האלילו כוחות ארציים טבעיים בעלי עצמה, קביעות ושורשיות. הם סגדו לשלטון המיני בעבודת הבעל, לפוריות בעבודת העשתורת, ולשורשיות בעבודת האשרה. הם העריצו את הצורך ואת ההכרח וביטאו זאת בעבודת פעור, עבדו לגרמי השמים, והיו שראו במסירות ובהתמסרות האנושית עד כלות הנפש את פסגת האידיאלים, לכן התמסרו לעבודת המולך.

הפלשתים לעומתם, ראו בחיית הים החלקלקה, החמקנית וחסרת השורשים - הדג - את אלהיהם. רמתם הנפשית והאנושית של הפלשתים כנראה לא היתה גבוהה. אם היו גדולים, והיו מחפשים נשוא להערצה בים, הם היו סוגדים לים עצמו ולגליו, או לשקיעה המעוררת התפעמות רגשית חזקה. אבל הם ראו את השלמות האידיאלית דווקא בפרט מוגדר, ומתוך המרחב האדיר של תחושת האינסוף בחרו להתמקד בדג.

גם אחרי שניצחו בקרב את ישראל ושבו את הארון, כשראו במפלת אלהיהם, בנופלו לפני ארון האלקים, המשיכו לאחוז בדרכם. על פולחנם לדגון הם לא ויתרו, ואת הארון שילחו חזרה לתחום ישראל, בלוויית מתנות, כדי להפיס לכאורה את כעסו של אלהי הארץ. מן הסתם היו בין הפלשתים מי שראו במתנות אלו נושא להערצה, שאם לא כן, לא היו מעלים על דעתם, שחטאם יכופר במתנות אלו. המתנות היו עכברים וטחורים מזהב. אולי חשבו, שלמרות שהתגלה שכוחו של ארון אלקים גדול משל דגון שלהם, הרי זה משום שעל היבשה אכן כוחו גדול, ולכן שילחו אותו למקומו בלוויית דמויות, שנראו בעיניהם הכוחות החשובים ביותר ביבשה. שני סוגי הפסלים הללו הם פסלים של כוחות קטנים בעלי עצמה וחריפות יחודית, שבלעדי פעולתו של האחד אי אפשר לחיות, וכשהאחר פועל ומתרבה אי אפשר לחיות. את שניהם צירפו הפלשתים לארון כמייצגי כוחות היבשה, ולדעתם כוחות אלו אכן בטלים לארון. אבל דגון נשאר אלהיהם. עצם ראייתם בכוחות הפרטניים והקטנים הללו את מייצגי כוחות היבשה, מעידה על תפיסת עולמם הצינית וחסרת המעוף. כשם שההתקהלות לחזות במפלתו של שמשון ועליצותם למראהו העלוב מעידות על תרבות הבל ריקנית.

גם תרבותם הפוליטית של הפלשתים מעידה על קטנותם. הפלשתים ישבו ברצועת חוף צרה בדרום הארץ. בחלקה קטנה זו הם מצאו צורך להעמיד לעצמם חמישה מנהיגים. לא מצאנו כל רמז שהיתה מחלוקת אידיאית, כלכלית או מדינית בין חמשת הסרנים הללו. הם כנראה לא מצאו טעם להתאחד. גם מלכים לא הקימו להם כי אם סרנים ללא הוד מלכות. רק כשהוקמה מלכות ישראל אנו שומעים על מלכות פלשתים, על אכיש מלך גת.

את דרך חייהם הציבורית ראו הפלשתים כאידיאולוגיה ולא רק כאילוץ, והדבר בא לידי ביטוי ברור בתנאי המלחמה שהציב גלית לשאול. גלית ניסה לקבוע ניצחון בדו-קרב בין נציגי העמים, ולהוכיח באמצעות יחידים איזה עם ישתעבד לאחר. מה פשר תנאי זה? איזה בר דעת יסכים להשתעבד, אם אחד מבני עמו נכשל בדו קרב? אך הם לא ראו במלחמה זו התמודדות פיזית על שלטון, אלא ויכוח עקרוני. לדעתם, עמדה כאן על הפרק השאלה, מה היא סגולת האדם? הפלשתים טענו לכתר באמרם ששלמות האדם באה לידי ביטוי באישיות בודדת, וסגולת האדם היא שלמות אישית, פרטית. לדידם, גלית היווה ביטוי לשלמות זו במבנה גופו הענק וביכולתו הטכנית שנלוותה לכך, ושכללה את כושר ההישרדות שלו בעזרת שריון הנחושת, הצינה והחרב. גלית ומשלחיו הפלשתים חשבו שלא יעמוד איש בפניו, כי הוא ביטויה של השלמות האנושית. הוא ביטא את השקפתו, שייצגה את תרבות הפלשתים, בדברי ההתגרות שלו: "הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל" (שמואל א יז, ח). מפרש המלבי"ם: "הפלשתים לא היה להם מלך רק סרנים באופן שהממשלה מיוחס אל העם כולו ועל זה אמר הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי".

הפלשתים בזו לשאיפה הישראלית לפעול כאורגן ממלכתי, וראו בהתגבשותנו הממלכתית התמסרות לשעבוד ועבדות למלך. "עבדים לשאול" כינה אותנו גלית, כי הוא ראה במלך אישיות פרטית מתנשאת, ורצה להוכיח את עדיפותו עליו. בתביעתו "ברו לכם איש" התכוון לשאול, אך שלא על פי הקונספציה שלו קם הנער דוד, דחה את המדים שהוצעו לו ע"י שאול, לקח חמישה חלוקי נחל כנגד חמישה חומשי תורה, ובשם ה' אלקי מערכות ישראל יצא כנגדו והכריעו. בכך הוכיח שסגולת האדם היא האורגן הציבורי, והיחיד יכול לגלותה כשהוא פועל בשליחות הציבור. "וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (יז, מה), הכריז דוד, ובחלוק נחל פשוט וטבעי הכריע את גלית. דוד ניצח את מכונת המלחמה האנושית על ידי עצם יבשתי, שעובד על ידי המים - אולי רמז לאדם, המעבד ומשכלל עצמו על ידי מי התורה. הוא הכריע את נציגם של אלו שחילקו את העולם בהפרידם בין הים והיבשה, האלילו את הדג החי רק במים, וחשבו למסמס כל אחדות ממלכתית בישראל.

שרשי המלחמה בפלשתים
הגר"א בפירושו לחבקוק⁵פירוש הגר"א חבקוק ג, יד. קובע, שהפלשתים התנגדו בעיקר לממשלה ושלטון בישראל. לא היה איכפת להם שנשב בארץ, אבל שלא נתארגן בהתארגנות ממלכתית. ולכן גם לא אפשרו לחרש ומסגר לעבוד בארץ, כדי שלא יוכלו ליצור כלי מלחמה, וכששמעו על התארגנות ציבורית בישראל, מיד יצאו להילחם נגדה. תחילה התעוררה התנגדותם, כאשר בני ישראל התקבצו במצפה לקריאתו של שמואל לכינוס של תשובה (ז, ג-יד). אחר כך נלחמו נגד שאול, וכששמעו שמלך דוד על כל ישראל, מיד יצאו נגדו. דוד ידע זאת, וכשהתקבצו להילחם בו בעמק רפאים, מיד אחרי שהעתיק את ממלכתו לירושלים, הבין שעצם התנגדות הפלשתים למלכותו הוכיחה שהוא זה הנועד למלוך. ובשירו "לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם"⁶תהלים פרק ב., שאותו שר "בתחילת מלכותו שנתקבצו עליו הגויים, כמו שנאמר: "וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים, כִּי-מָשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ כָל-פְּלִשְׁתִּים, לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד"⁷ע"פ רד"ק שם., התבטא: "וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי: עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי". ומפרש המלבי"ם: "אתם רוגשים למרוד, ואני בעת ההיא נסכתי מלכי, שעל ידי מרידתכם יתגלה שהוא הנמשח מאיתי למשול". דוד שהכיר את הפלשתים, ידע שהתנגדותם לא היתה כלפיו באופן אישי, אלא למלכות, והעובדה שהפלשתים יצאו נגדו, רק הוכיחה לו שאכן הוא המלך.

הגר"א בדבריו מוסיף, שהפלשתים הם "אבי אבות הלצים". הליצנות בטבעה היא האויב הגדול ביותר של המלכות. היא ממסמסת ומפוררת כל מחשבת התגבשות ציבורית, שומטת כל בסיס לכל חשיבה אידיאית, ובפרט מתחת רגלי אידיאה של גיבוש ציבור אמוני, שיבטא את שם ה'. בעיני הלץ נראית מלכות בכלל, ובתוכה גם מלכות ישראל, כמסגרת המאפשרת ביטחון צבאי או כלכלי שרק חלשים נצרכים לו. את המלך יפרש הלץ כמשעבד, ואת נתיניו עבדים. גישתם זו היא הפוכה ממה שלמדנו אנו על מגמתנו כעם ישראל, המגלים לעולם, שערכו של הציבור גדול לאין ערוך מפסגת שלמות אישיותו של היחיד. הקב"ה מעיד ש"עם-זו יצרתי לי תהלתי יספרו"⁸(ישעיה מג כא.), ושמואל לימדנו "כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם" (שמואל א יב, כב). כלומר, שאת ישראל ברא ה' כצורה בעלת אורגניזם ציבורי ולא כפרטים מיוחדים⁹ראה אורות, אורות ישראל ב ג., ואת חלקי האנושות האחרים הציב בהתאמה לכך, "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"¹⁰(דברים לב ח.).

מלחמתנו בפלשתים ובתרבותם היא מלחמה כוללת. זוהי מלחמה פיזית ששורשה אידיאולוגי. מלחמה בין מי שרואה באורגן הציבורי את תפארת החיים, וביראת הרוממות את פסגת המוסר, לבין מי שמעמיד את הפרט במרכז החיים, ואת הליצנות בפסגת התרבות. אנו איננו רואים ביחיד, ולו השלם ביותר, את סגולת האדם. לא מעט אישים שלמים נולדו באומתנו, אך אנו איננו סוגדים להם, לא למשה ולא לאליהו, לא לשמשון ולא לדוד. אנו יודעים ומאמינים, שסגולת האדם קיימת רק בציבור מגובש והרמוני, הפועל כאורגן חיוני אחד, ושכלולה של סגולה זו הוא בשכלול ההרמוניה בין האישים, בהתאמה לטבע הציבורי שטבע בנו יוצר האדם. זוהי אחת המגמות העיקריות שעם ישראל מבטא בעולם, ושואף להביא את האנושות להכרה בכך. הפלשתים לעומת זאת, האמינו שאין שלמות מעבר לפרט היחיד, ואכן הדג חסר התקשורת הסביבתית היה אלהיהם. לדעתם, האדם צריך ויכול לשכלל את השלמות הזו בעזרת לבושים, מגינים וכלי נשק, ואפילו בעזרת נושא צינה. אך גם שכלול זה הוא בתחום שכלולו של הפרט, וככל שיתעטף ויאטום עצמו מהשפעה סביבתית, כן יהיה שלם יותר. ואילו אנו יודעים את ערכה של אחדות, ולומדים שכאשר האומה מאוחדת, אפילו אם היא עובדת עבודה זרה תנצח את אויביה, כפי שהיה בימי אחאב¹¹דברים רבה ה ו: "דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין".. לעומת זאת, המחלוקת והפירוד בינינו היו אבי אבות חורבנותינו.

נצחון ערך הכלל על ערך הפרטים
מפאת חשיבות הערך הציבורי וחשיבות הנחלתו לדורות, נשארו הפלשתים בתוכנו זמן רב, כדי להזכיר לנו מדי פעם את יעודנו אם נתרשל (כפי שאכן היה). הפלשתים הם הראשונים המוזכרים ברשימת העמים שהשאיר ה' בארץ לאחר מות יהושע, לנסות בם את ישראל¹²(שופטים ג ג.), והם האחרונים מתושבי הארץ שהוכנעו על ידנו, לאחר מלחמה שנמשכה דורות. יהושע עצמו לא נלחם בהם, אישיותו היתה יותר מדי בולטת, וניצחונו לא היה מתפרש כניצחון ציבורי על הפרטים. שמגר בן ענת, אחד הצנועים מבין השופטים, השופט שהתחבא בצילו של אהוד, היה הראשון שהכה בהם. הוא עשה זאת בעזרת מלמד הבקר, והפליא את מכתו בהם, שש מאות איש במלמד הבקר. השימוש במלמד הבקר במלחמה עם פלשתים מהווה לא רק כלי נשק; הוא מבטא את היכולת ליצור מסגרות גם לכוחות פרטיים. הבקר בניגוד לצאן, אינו נחשב לבעל חיים עדרי, אך בעזרת המלמד, ניתן בקלות יחסית לכוונו לתלמים הרצויים. שמגר במלחמתו מבטא, שהאדם יכול לכוון גם פרטים עצמאיים למערכה שלמה, אם יכוונם לאפיק כללי. הוא עשה זאת אמנם כבדרך אגב, כי את עיקר הניצחון על הפלשתים ותרבותם, תוכל רק מלכות ישראל להגשים.

המאסף למחנות ישראל, שבט דן, נקרא להתחיל במלחמתנו עם הפלשתים. (בעיגול, שתי הנקודות הרחוקות ביותר זו מזו, הן גם הקרובות ביותר. ודן גור האריה, התחיל להכשיר את הקרקע למלכות לגור אריה יהודה). הוא החל להושיע את ישראל מיד פלשתים במגרשם שלהם. זו היתה רק ההתחלה, כפי שהעיד המלאך, כאשר בישר לאמו של שמשון על לידת בנה¹³(שופטים יג ב.). אבל את פעולתו של שמשון אנו רואים כהתחלה לרצף המלחמות בפלשתים, משמשון עד דוד, שנחשבו כמחרוזת אחת. לא במקרה המלחמה בפלשתים נמשכה דורות. ההתמודדות כנגדם לא יכלה לבטא את משמעות הניצחון על תפיסת עולמם, אילו היתה מסתיימת בדור אחד, כפי שהיה בהתמודדות עם כושן רשעתים או עם יבין מלך כנען. הניצחון על התרבות הפלשתית חייב להיות ניצחון של ערך הכלל על ערך הפרטים ולכן המלחמה חייבת להימשך דורות, כי לא הפרט ינצח אותם, לא איש פרטי ולא דור פרטי יוכלו לעשות זאת. ננצח בכח העם לדורותיו. אם שמשון ינוצח ישוב יהונתן וינצח. אם גם הוא יובס, ישוב דוד ובשם ה' אלקי מערכות ישראל, יצעיד את האומה לניצחון מוחלט על הפלשתים, וזכרם לא יצוץ ויעלה כל ימי תקומת מלכות יהודה. אמנם בימי חזקיה אנו שומעים עליהם פעם אחת¹⁴(מלכים ב' יח ח.), אך גם אז זו היתה תזכורת שלא למסמס את המלכות, בעת שריחפה סכנה שמלכות יהודה תתפורר.

את הקושי, המורכבות והחשיבות של גילוי ערך "האדם הציבורי", מבטאים חז"ל בהסבירם את דרך כיבוש עיר יבוס. לפני הכיבוש הודיע דוד שכל אשר יכה את העיוורים והפיסחים יוכל לכבוש את העיר (שמואל ב' ה, ו-ח). ומסבירים חז"ל, שהיבוסים היו מזרעו של אבימלך מלך פלשתים, והיו להם שני צלמים, אחד עיוור והשני פיסח, שנעשו בכדי להזכיר את יצחק ואת יעקב, ובפיהם הונח כתב השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכן לא הורישום, "וכשלכדו את ירושלים לא לכדו את המצודה"¹⁵(שמואל ב' ה ו וברש"י שם.). אברהם, שהיה יחיד, "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם", כרת ברית ויצר מכנה משותף עם הבכיר שבין אנשי הארץ בתקופתו - אבימלך. אבימלך השכיל לאחד את עמו ולמלוך עליהם למרות היותו פלשתי. הברית הזו בין אבי הגוי שנועד להקים דפוסים ציבוריים לאנושות, לבין הגוי שצמח מהעם המפוזר והמפורר, אך הצליח לגבשו לאומה שלמה, עיכבה במשך שנים את היכולת לגלות את סגולת ישראל במילואה. הפלשתים טרחו להדגיש את חסרונותיהם של מייסדי האומה, את עיוורונו של יצחק ואת מומו של יעקב, ובשל כך ראו בישראל אומה לקויה. דוד, שהתעלה אל מעבר להשקפה על הציבור כאורגן המשלב את הפרטים למקבץ, והקים את מלכות הדורות בישראל, השתחרר ממחויבותו הפרטית של אברהם, ובעזרת שר צבאו הכה את העיוורים והפיסחים והכה ביבוסים.

את הקרקע לשיחרור זה החל להכשיר שמשון. הוא גילה, ששלמותו של הפרט נובעת מהתבטלותו למקור הכוחות כולם, לה' אלקי ישראל¹⁶ראה בספר איש לשבטו עמ' 170.. שאול היה אמור לגלות שלכלל יש מבנה שלם, ואדם שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, מסוגל להנהיג ציבור לניצחון על הפלשתים ותרבות הפרט שלהם, אם לא יתפעל מחולשות הציבור ונטיותיו העכשוויות. כשלא עמד שאול בניסיון, ודחק את הקץ מתוך כניעה לתביעותיהם של הרבים, חזר יהונתן על תורתו של שמשון, שאין לה' מעצור להושיע ברב או במעט כאשר בוטחים בו. דוד, שבא למלחמה כנגד גלית הפלשתי בשם ה' אלקי מערכות ישראל, וביטל עצמו לכלל, התגבר על הפלשתי. בכך הוא גילה לעולם את עליבותם של האנשים, שרוממו את תרבות הפרט, אך לא ראו עצמם ערבים אפילו להתחייבותו של בן תרבותם, שבשמם הבטיח, שהמנוצח יעבוד את המנצח.

הפלשתים אמנם התגברו בסופו של דבר על שאול שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ועל מלכותו, בהיותה מושתתת על גדולתו של היחיד. אך בכך לא הסתיימה המלחמה. כאשר מלך דוד, אחרי שנתבקש לעשות זאת בבקשתם הישירה של כל בני ישראל, ובזאת יצאה לפועל מלכות ישראל בתפארת ערכה, שהיא הביטוי של הכלל כולו, הפלשתים קמו גם נגדו. ואז דוד הכה בהם בעמק רפאים, עד שלא היתה להם תקומה. כשהגיעה השעה, ניתץ דוד את כל הכבלים שמנעו בעד הופעת נשמת האומה במלוא תפארת חייה, וגם אם כבלים אלו היו מעוגנים בשבועת אבי האומה.

יחסנו לפלשתים בא לידי ביטוי בכינוי ערלים, המלווה את כל תקופות המאבק בהם, למרות שגם אומות אחרות לא נימולו. הפלשתים מוגדרים בשם זה החל מהורי שמשון, כאשר ניסו להניא אותו מלשאת פלשתית¹⁷(שופטים יד ג.), ועד קינתו של דוד, המזהיר שלא לפרסם את מות שאול, כדי שלא תעלוזנה בנות הערלים (שמואל ב' א, יז). הערלה גורמת לכך שהצד החומרי הבהמי של האהבה גובר על הצד האידיאלי, והשיכרון הבשרי מזהם את כל הנטיות היפות והנאורות¹⁸עולת ראיה א' עמ' שצז.. אך הקשה מכל הוא, שהערלה "אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל, ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל"18.

הבוז והסלידה שאנו חשים כלפי ההתכנסות לתוך הפרטיות והפיכתה לאידיאל, באה לידי ביטוי בכינוי זה "ערלים". המבחן שבחן שאול את דוד כדי לתת לו את בתו, הוא בחינת יכולתו לנצח את הערלה הפלשתית האוטמת והמטמטמת. הוויכוח בין שאול לדוד, אם במאה ערלות פלשתים יש שווה פרוטה או לא¹⁹(סנהדרין יט:), הוא ויכוח האם יש בנטייה הפרטית ערך כלשהו, ולו ערך של פרוטה היכולה להצטרף לכלל. שאול, שמשכמו ומעלה היה גבוה מכל העם, לא מצא בנטייה הפרטית אפילו ערך של שווה פרוטה. אבל דוד הבין, שהנטייה הפרטית עשויה להזין את מדרגות החיים הנמוכות, ואמר שמכיוון שהם ראויים לשונרי וכלבי (לחתולים וכלבים), יש בהם שווה פרוטה.

ניצחוננו על הפלשתים ותרבותם החל במכות שהנחית עליהם שמשון בביתם, ונסתיים בתבוסה שהנחיל להם דוד בעמק רפאים. דן גור אריה החל במשימה, וגור אריה יהודה השלימה.