איש כלבבו; שמואל · פרק 8

תחושת הריחוק
שבעה חדשים שהה הארון בשדה פלשתים, ובני ישראל המוכים לא עשו דבר לחלץ אותו מידיהם, והמשיכו בשגרת יומם. לא שמענו על הרהורי תשובה בעקבות המפלה, ושמואל עצמו לא ידענו מה היה לו. נראה כאילו שתיקתו הרועמת נבעה מהמשבר האמוני שנגרם בעקבות מפלת הארון. לכאורה המשבר היה כה קשה, שלשמואל לא היה עם מי לדבר, ואנו נפגוש אותו רק שנים רבות אחר כך: "וַיְהִי, מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם-בְּכָל-לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל-ה', הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת; וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל-ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ, וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א ז, ב-ג).

המשבר והאכזבה, שפקדו את העם בעקבות מפלת הארון, היו באמת קשים. הם לא היו בני הגדרה במילים, ואינם מתוארים בכתובים. האכזבה יכלה להיות ניזונה גם מתחושת העוול שנגרם לדור, שהרי מבחינה טכנית עשה העם את המוטל עליו בתקופה שקדמה למשבר. הם הפקידו את המנהיגות הלאומית ביד הכהן הגדול, שיכול היה לרכז בידיו את הדרכת העם בשלמות. גם כשבני עלי רדו בהם, לא התקוממו, ואפילו המפלה בשדה הקרב לא הולידה תנועות מחאה. אבל בפועל נוצר נתק. כאשר המסגרות הדתיות הכזיבו, הם חזרו לעמל יומם, ואפילו לא התעניינו בגורל הארון, שנתפס בעיניהם עד אותה עת כריכוז העצמה האלקית המתגלה בעולם.

ניפוץ התפיסות הדתיות שליוו את העם עד אותה עת לא הותיר אפשרות להעברת מסרים תורניים. גם כאשר עלה ארון ה' בצורה פלאית משדה פלשתים לבית שמש, ותושבי בית-שמש שמחו לראותו, לא היתה זו שמחה אמונית ומלאה כראוי לשמחה שלמה: "וּבֵית שֶׁמֶשׁ, קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק; וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן, וַיִּשְׂמְחוּ, לִרְאוֹת" (שמואל א ו, יג) - "לא שמחו כראוי בשמחה של מצוה להניח מלאכתם ולהביאו אל חדר הורתו, רק השמחה היה לראות, כשמח על דבר חדש מפליא עיני רואים"¹(מלבי"ם שמואל א' ו, יג.).

האמון השגוי שנתנו בני ישראל בארון בשעת הקרב, אכזב. הארון לא עמד בתקוות שתלו בו, הוא נפל בשבי כאילו היה ארון רגיל. בני בית-שמש, שראו את הארון שב בדרך פלאית לשדותיהם, שמחו למראה המופת. התגלה להם שבכל זאת לא ככל הארונות ארון זה. הם גם ידעו להודות למקור הכח שממנו ינק הארון: "וַיְבַקְּעוּ, אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה, וְאֶת-הַפָּרוֹת, הֶעֱלוּ עֹלָה לַה'" (שמואל א ו, יד). אבל גם מעשה מופלא זה, שכל כך הרשים את הפלשתים, לא היה בו כדי להרשים את בני ישראל במידה כזו, שתיגרם להם מהפכה נפשית ביחסם לאמונה. הם ראו בכך פרט משמח ותו לא, ואפילו לא טרחו לשתף אחרים בדבר. עליית הארון משדה פלשתים בניגוד לחוקי הטבע נראתה בעיניהם כתופעה יפה ומעניינת, כמו גם המתנות שציידוהו הפלשתים, ולכן הניחו אותם במקום אחד. "וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת-אֲרוֹן ה', וְאֶת-הָאַרְגַּז אֲשֶׁר-אִתּוֹ אֲשֶׁר-בּוֹ כְלֵי-זָהָב, וַיָּשִׂמוּ, אֶל-הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה" (שמואל א ו, טז). הם שמחו לראותו כשם ששמחים בדבר אסתטי בראייה חיצונית, אבל לא שמחו בו שמחה פנימית, שמחה של מצוה1.

תהליך הרפואה
אם ממבט שטחי נראה מצב זה כרפיון אמוני, האמת היא שהיה זה שלב בוסרי בתהליך התפתחותה של האומה לרמת אמונה נשגבה, המלווה אותנו לבניין בית המקדש. העם התעלה, ייסוריו מרקוהו, והוא לא התרשם מפרטים. המלכות, התביעה הנשמתית להגשים את האידיאל האמוני, שרואה בכל הופעות החיים התבטאות דבר ה', נתבעה מהדור, ושמואל כבר החל לחנך את העם לקראתה בדבקות ובמסירות שיטתית. אם בשלביו הראשונים של המהלך היו בו הופעות של קטנות וזלזול בפרטים, אפילו אם הפרט היה ארון הקודש, נענשנו על כך. אבל המהלך בכללותו הוא התקדמות. אסור היה, בשום פנים ואופן, לחזור לתפיסה האמונית הקטנה שהיתה עד המלחמה, התפיסה שראתה "באברין דמלכא"²אורות, ייסורים ממרקים עמ' קכה. וראה שם בהרחבה., במלבושיו ובהופעותיו את פסגת האמונה. עלינו לדעת, שההופעות הללו קטנות הן ביחס לאמונה עצמה, למרות שגילוייה נראים כאמונה שלמה.

אין אנו מבינים מפשט המקרא מה היה חטאם של אנשי בית שמש, ולמה נענשו. חכמים נוטים להסביר, כל אחד בסגנונו, שתושבי בית שמש הפגינו זרות לארון. ונחלקו בזה: "חד אמר קוצרים ומשתחוים היו" כלומר שלא בטלו מלאכתם לכבודו, וחד אמר שאמרו דברים אשר לא כן כנגד הארון, ואמרו: "מאן אמריך דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת" - "מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך"³(סוטה לה: וברש"י שם.). רש"י מגדיר את חטאם ואומר: "נהגו בו קלות ראש שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד"⁴(רש"י שמואל א' ו יג.). והתרגום מסביר שחטאם היה "דחדיאו דחזו ארונא דה' כד גלי" (ששמחו שראו ארון ה' נגלה). ומוסיף ומבאר מהר"י קר"א: "ואמר: וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ". הרד"ק מוסיף שהזלזול בכבוד הארון נבע משמחתם היתרה, "עד שמרוב שמחה פתחו וראו מה שבתוכו". גם אם השמחה היתה ביטוי של קשר ושייכות, שמחתם היתה שמחה מקומית, ותושבי בית שמש לא מצאו צורך לשתף את העם כולו בבשורה הטובה. הם העריכו, ואולי היתה להם סיבה להערכה זו, שהעם מחפש משהו אחר, גבוה מעל הפרטים, ושובו של הארון אינו אלא אירוע מקומי, פרטי. הערכתם את הארון כפרט היתה חילול ה', על כך נענשו בכל חומר הדין.

גם אם עיקר האמונה היא "בגדולת שלמות אין סוף" ושאר גילוייה הם רק "אברין דמלכא" או "לבושין דמלכא", הרי "מאן דבזע לבושין דמלכא גם הוא מרים יד ומתחייב בנפשו"⁵אורות, יסורים ממרקים עמ' קכה.. על הזלזול ספגו יושבי בית שמש עונש קשה מאוד, "שִׁבְעִים אִישׁ, חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" מתו (שמואל א ו, יט). יש אומרים ששבעים מתו, שכל אחד שקול כחמישים אלף. יש אומרים שחמישים אלף נהרגו, שכל אחד מהם שקול כשבעים סנהדרין⁶(רש"י שמואל א' ו יט.). והרד"ק מביא את פירוש התרגום, שמן העם נהרגו חמישים אלף איש ומהזקנים שבעים. בין כך ובין כך המכה היתה קשה, אך היתה בעיתה. כי גם אם עלינו להתעלות מעל המחשבה הקטנונית, כאילו תורתנו מהווה אמצעי יעיל לקידום מטרותינו, וגם מעל התפיסה כאילו כדאי לשים לב לתורה משום שיש בה תופעות ותאוריות נחמדות מעבר לטוב ולרוע, מעבר לשכר ועונש - אסור לנו לגלוש ולזלזל בפרטים. ומאידך, אסור לנו לחשוב שהם הם התורה. ומתוך התקדשות ושייכות אמיתית ובתהליך ארוך (גם הזמן הוא גורם פעיל בתחום זה), עלינו להעלות את מושגינו למדרגות בהן נהיה מסוגלים לשוב אל ה' בכל לבבנו, ולהסיר ממצפוני ליבנו כל שמץ של עבודה זרה⁷(מלבי"ם שמואל א' ז ג.), גם אליליות רוחנית. "כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה. ההגדרה היא אליליות רוחנית… ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים, הגדרה היא. העניינים שחוץ מזו של גדולת אין סוף, שהם הסברות להגיע על-ידן למקור האמונה, הנן בגדר אברין דמלכא ויש מהם בגדר לבושין דמלכא… ומכל-מקום צריכים לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין עיקר האמונה ובין הסברותיה…"⁸אורות, יסורים ממרקים עמ' קכד-קכה.. לרמת התעלות כזו של חיים באמונה שלמה, הגענו שנים אחרי שעלה הארון מבית שמש לקרית יערים. את מתנות הפלשתים השאירו בני-ישראל על האבן בבית שמש, ואת הארון העלו לבית אבינדב בקרית יערים. לא עוד גוף סטטי דומם כאבן ראו בו, ולא אובייקט נאה כיצירת אומנות, אלא "ראו דבר הארון וקדושתו והיה להם לאות גדול כי ה' הוא האלקים"⁹(רד"ק שמואל א' ז ב.). אחרי עשרים שנה שהיה שמואל מחזר מעיר לעיר ושופטם ומוכיחם, וינהו - לשון המשכה - אחרי ה', "וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה', וַיָּצוּמוּ" - "ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה'"¹⁰תרגום שמואל א' ז ו..

"ויכנעו הפלשתים"
שמואל לא שקט מיום נפילת הארון, אך פעולתו לא נכתבה במקרא. היא לא היתה פעולה נבואית. בימים קשים אלה היה צריך לעבור ממקום למקום, לשפוט ולהוכיח, ובעבודה פרוזאית ארוכה להביא את העם לאותה מדרגה נשגבה, ששיאה בכינוס האדיר במצפה.

כפי שקרה בעבר וכפי שיקרה בעתיד, עצם ההתכנסות הציבורית הזו קוממה את הפלשתים. "וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים, כִּי-הִתְקַבְּצוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה, וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי-פְלִשְׁתִּים, אֶל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ז, ז). מה עורר אותם לכך? על זאת כבר למדנו. עצם הווייתנו כעם הפריעה להם, וכשהסממנים הלאומיים שלנו החלו לבצבץ מחדש, הם קמו לדכאם. אך הפעם, שלא כמו במלחמה הקודמת, פנו ישראל לה', והם ביקשו את עזרת שמואל: "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ, מִזְּעֹק אֶל-ה' אֱלֹקֵינוּ; וְיֹשִׁעֵנוּ, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". לא על הארון הם נסמכו ולא על כל פרט אחר, הם פנו אל ה' מתוך שייכות, קירבה אינטימית והכרה בנביאו. יתכן שזו הסיבה לכך שהכינוס היה במצפה ולא בקרית יערים.

ומתוך הפניה אל מקור הכללות מצאו בני-ישראל עוז בנפשם, "וַיִּרְדְּפוּ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים; וַיַּכּוּם". וה' בקול גדול המם אותם, וינגפו לפני ישראל, "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל-גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל-פְּלִשְׁתִּים, וַיְהֻמֵּם". לא עוד קשר אלקי דרך פרט זה או אחר, אלא ה' הופיע לעזרת ישראל. ישנה כאן חזרה לרמת קשר בין ישראל לה', כפי שהיתה במלחמתו הגדולה של יהושע במעלה בית חורון. גם שם מופיע הביטוי: "וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּכֵּם מַכָּה-גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן"¹¹(יהושע י י.).

ניצחונם זה של ישראל זכה להנצחה: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת, וַיָּשֶׂם בֵּין-הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, אֶבֶן הָעָזֶר" (שמואל א ז, יב). ניצחון מהותי זה נתן את אותותיו כל ימי שמואל, והיו לו השלכות מרחיקות לכת כל אותם הימים: "וַיִּכָּנְעוּ, הַפְּלִשְׁתִּים, וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד, לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל; וַתְּהִי יַד-ה' בַּפְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל… וַיְהִי שָׁלוֹם, בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי" (ז, יג-יד). בנוסף לכך, היו לניצחון זה גם השלכות רטרואקטיביות על העבר. אבן העזר שנקראה כאן בשמה, כבר הוזכרה במלחמה הכושלת שערכנו בפלשתים¹²(שמואל א' ד א.). גם שם מוזכרת אבן העזר, וכבר הסביר הרד"ק, ששם זה נקרא על שם הניצחון העתידי. לאחר ניצחוננו זה הוברר לנו, שהמפלה הקודמת עם כל סיבוכיה וקשייה, היתה חלק מתהליך אלקי ארוך טווח, ששורשו בהכוונה אלקית. תהליך שהחל בניפוץ התפיסות הקטנוניות של התלות בגילוי אלקי פרטי וקריאת שמו כאמונה, ולאחר מכן בעזרה פעילה ובמחיקת חרפת המפלה, ביצירת הקשר המחודש בין ה' אלקי ישראל לעמו. שני שלבים אלו חייבים להיות בדרך לשלמותו האישית של הפרט ושל הכלל כולו, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"¹³(תהלים לד טו.).