איש כלבבו; שמואל · פרק 9

לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא
פרשה עלומה, שאינה מופיעה במפורש במקרא, היא פרשת חורבן המשכן בשילה ותוצאתה - היתר הבמות להקרבת עולות נדבה ושלמי תודה. לראשונה אנו לומדים על היתר הבמות מתוך תיאור ההכנות לקראת המלחמה בפלשתים, כששמואל העלה טלה חלב כליל לה' מחוץ למשכן. "כי משחרב משכן שילה, ובאו להם לנוב, הותרו הבמות, כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון. עד שנבנה בית עולמים, שנאסרו, ושוב לא היה להם היתר"¹(רד"ק שמואל א' ז, ט.).

ואמרו אין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא, כי שמואל העלה ראשון בבמת יחיד משחרב משכן שילה. וכן בגלגל, יהושע העלה בבמת יחיד ראשון, שנאמר: אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ1. מאז הקמת המשכן במדבר למדנו לבטא גם את תחושות התודה, שפיעמו בעצמה אדירה בקרבנו עד כדי תשוקת הקרבת קרבן תודה, באפיקים שהתאימו להרמוניה הכללית של האומה. היחיד חינך את עצמו שלא להבליט את נטיותיו האישיות, וגם את נטיות קרבת אלקים המפעמות בקרבו, אלא בדרך ציבורית, ולא להביען בדרך ייחודית משלו, "ולעולם לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא"²(ברכות ל.). אך כמו בלימודים אחרים, שבהם אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, גם לימוד זה נלמד במלא עצמתו בעקבות כישלון שני בני אהרן, נדב ואביהוא. ובהדרכת כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים לעבודת ה', בפנימי פנימיות עצמת החיים, צוינה פרשת מותם כלקח מחייב. "בא וראה מה כתוב כאן אַחֲרֵי מוֹת, ואחר כך דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וגו' בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ. איזה קשר יש בין אַחֲרֵי מוֹת אל בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן? אלא מכאן, ממיתת בני אהרן, הוא התחלה להזהיר את הכהנים, את כל אחד, שצריכים להיזהר ב'זֹאת' הזו שזו היא יראת ה', שהיא המלכות, כי מיתת בני אהרן היתה משום שלא נזהרו במלכות"³(זהר ג נו: - פירוש הסולם.). "וכאן בא הקב"ה להזהיר את אהרן שלא יטעה באותו עוון שטעו בניו, כי עת זו ידועה שהיא מלכות… ומשום זה ואל יבוא בכל עת אל הקודש. ואם רוצה לדעת במה יבוא, הוא בזאת שהיא המלכות דקדושה. בזאת יבוא אהרן אל הקודש, כי זאת הזו היא עת הנאחזת בשמי…"⁴שם נח: (תרגום). "ונדב ואביהוא אשר בזריחת פאר רוחם שאבו תוכן הארתם אז ממעיין הבינה"⁵אורות הקודש ב עמ' רפו., ומתוך הבנתם הקריבו אש, "וטעו בה שהקריבו אש זרה. והיינו שכתוב: אשר לא ציווה אותם, אותם לא ציווה להקריב, אבל לאהרן ציווה. ויהיה טעם הכתוב 'ויקריבו לפני ה' אש זרה' שטעו בזה, משום אשר לא ציווה אותם להקריב קטורת, רק לאהרן ציווה, ודחקו את השעה להקטיר קטורת בחיי אביהם"⁶זהר ג ס. (תרגום), וימותו.

היתר הבמות - ביטוי הפרט בתוך מסגרת מאולצת
כשנכנסנו לארץ שקענו למעלה ראש בחובות מעשיות של אתגרים לאומיים משותפים ומלכדים, אבל הם היו כמעט רק בתחום המעשי. הגיבוש והשיתוף היו הכרח יום-יומי. האומה היתה חייבת לפעול במשותף, כדי לנצח במלחמותיה. מכיוון שהאומה לא הבשילה דיה ליצור הרמוניה מלאה בין המגמות הכלליות ובין ייחודו של הפרט, היה הכרח לרופף במעט את כבלי השיתוף הרוחני, ולתת לפרט אפשרות ביטוי ייחודית. כנראה הבין יהושע שאם לא יעשה כך, יילחצו כוחותיו הנפשיים של הפרט, ויגיעו להתפרצויות בלתי מבוקרות, או לטשטוש ייחודו במכבש המחויבות הציבורית. לכן התיר יהושע ליחידים להקריב קרבנות תודה ונדבה על במת יחיד. (הוא התיר את במת היחיד עוד בחנייתנו בגלגל, בריכוז מלא מסביב למשכן, ולכן לא נוכל להסביר שהוא עשה זאת בגלל אילוצים הנובעים ממרחק גיאוגרפי).

שתי דעות בדברי חז"ל מתי יהושע התיר את הבמות⁷ראה רש"י ורד"ק יהושע ח ל.: יש אומרים שהיה זה מיד בכניסתם לארץ, וההיתר התאים לערכה של ארץ ישראל בה כל יחיד חייב לתת ביטוי לייחודו. זה גם התאים לדרך המנהיגות שגילה יהושע, שפניו כפני לבנה, משום שהוא מאפשר לכוכבים להגיה את נוגהם. ויש אומרים שהיה זה לאחר מלחמת העי. זו היתה המלחמה הראשונה, בה לחמו לוחמי ישראל במלחמה שלא לוותה בניסים. כל אחד הרגיש עצמו חשוף לסכנותיה של המלחמה, וראה בניצחון לא רק את ניצחונה של האומה, אלא את ניצחונו האישי. את עצמת שפע חוויותיו היה נכון שיבטא הפרט בקרבנות תודה ונדבה, ויהושע הבין שכדי להגיע לביטוי, נחוץ לכל אחד לבטא זאת בינו לבין עצמו, על כן התיר זאת בבנותו מזבח בהר עיבל. ההיתר היה תקף כל עוד נמשכה המלחמה, וכשנסתיימה, פג כוחה של המסגרת ההכרחית שחישקה את אנשי האומה בהכרח חיצוני מאולץ, ונאסרו הבמות.

מכיוון שהאחדות המסגרתית המעשית והמאולצת התרופפה, חזרה האפשרות לאחד את הביטוי הרוחני גם ברגשות התודה והנדבה כלפי שמיא. ומתוך שהיה אפשר לאחד את הביטוי הרוחני, האיחוד חזר להיות מחויב על פי הדרכתה של תורה. מיום הקמתו הפך המשכן להיות מרכז החיים הרוחניים בישראל, ובו יכלה לבוא לידי ביטוי האחדות הישראלית בעומק נשמת האומה.

בכל ספר שופטים לא מוזכרת השפעתו של המשכן על מהלך חייה של האומה, כי השפעתו נבלעה בעומק חיינו הלאומיים. ההתעלות מעל תיאור מפורט במילים של השפעה זו לא היתה ח"ו בגלל מיעוט ההשפעה, אלא להפך, מפני שהיא היתה ברורה ופנימית כל כך. עד כדי כך, שהיא נטמעה בטבעיות החיים, ועמדה מעבר לכל התבטאות מפורטת זו או אחרת, של אחד מפרטי מרכיביה של האומה המתוארים בספר שופטים. רק בסוף התקופה, כשעלי גרם לעם לראות במשכן עצמו גוון פרטי, ביטויו של הקודש, אמנם הערך הגבוה ביותר מגווני הביטוי הלאומי, היה זה הרס למשכן. הדרך בה הנהיג עלי בעזרת בניו את האומה מתוך המשכן, והפיכת הארון לכוח מלחמתי הם הם שהרסו את משמעות המשכן בתודעה הלאומית. ועל כך נכתב במקרא בכאב. על הזזת קרשים ובדים במקדש החרב מתוכנו לא נכתב במקרא, כי פעולה זו כבר לא היתה משמעותית. מחריביו החריבו משכן חרב, והכאב על החורבן המעשי נבלע בכאב על החורבן הפנימי של המשכן.

גם אחרי חורבן שילה לא הותרו הבמות מיד. אחרי חורבן שילה טרח שמואל בהתמדה ובאהבה אינסופית להביא את האומה לנהות אחרי ה'. הוא הלך וסבב בכל הארץ, הביא את העם להסיר הבעלים והעשתרות, "וַיַּעַבְדוּ אֶת-ה', לְבַדּוֹ". שמואל יכול היה להרגיש סיפוק עצום מהצלחת מפעלו. כאיש בודד, הוא הצליח למלא תפקיד דומה לזה של משה ואהרן גם יחד. בפסגתו של תהליך השיקום הפיזי והרוחני קיבץ שמואל את העם למצפה לכינוס של תשובה. "וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה'" (שמואל א ז, ו)- ותרגם יונתן: "ושפיכו ליביהון בתיובתא כמיא קדם ה'" (ושפכו ליבם בתשובה, כמים, לפני ה'). היה זה רגע של התגבשות ציבורית טהורה, צעירה ורכה, אך הוא עורר את זעמם של פלשתים. "וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי-פְלִשְׁתִּים, אֶל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים. וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ, מִזְּעֹק אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ; וְיֹשִׁעֵנוּ, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". היראה והתלות שהביעו ישראל חשפו חוסר אונים נוראי. "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל, טְלֵה חָלָב אֶחָד, וַיַּעֲלֵהֻ עוֹלָה כָּלִיל, לַה'" - ויעלה כתיב, וקרי ויעלהו. ודרשו רז"ל הכתוב ואמרו: ויעלה כתיב - שהיתה נקבה, ומכאן סמכו שעולת נקבה כשרה בבמת יחיד⁸(רש"י שמואל א' ז ט ע"פ תלמוד בבלי ע"ז:).

מתוך סערת רגשותיו: ההודאה והסיפוק על הצלחת המפעל, הסכנה שריחפה על עצם קיומו, והתלות של העם - הקריב שמואל טלה יונק נקבה כליל לה'. דבר זה ביטא את המצב בו היו שרויים בדרך מדויקת. כיחיד שלחם את מלחמת התרבות הממושכת, הבין לרוחם של לוחמים צעירים, שרתמו מחדש את מוסרותיה של האומה למלחמות של תנופה ולכינון המלכות, ועל כן התיר מחדש את הבמות. הבמות הותרו עד ימי שלמה, שאז הוכשרה האומה לבטא בצורה ממוסדת וקבועה את התשוקות האישיות של קירבת אלקים בתודה ובנדבה, בתוך מסגרת ציבורית רצויה ומחייבת. שמואל גם ידע, שהגבלתו של היחיד מהבעת תודתו ונדבותיו עלולה להחריף את לחצי האכזבה, העשויים להיגרם ליחידים בשלביה הראשונים של הקמת המלכות. תופעה זו עלולה לבטל בכלל את שעת הכושר להקמת המלכות. רק בביסוס המלכות והשלמת בניין המקדש התבגרה האומה, והגיעה ליכולת להעשיר בתוכן חי עליון גם את האיש הפרטי שבתוכה. אז התבטל הצורך בבמות, והן נאסרו לעולם.