איש כלבבו; שמואל · פרק 3

החלטתה המופלאה של חנה להקדיש את בנה בכורה לעבודת ה', נראית במבט שטחי כצדקנות עילאית שמידת אכזריות בה, ואין דומה לה בתולדות האומה. פסוק אחד מרכך מעט את המעשה, ומאפשר לנו לחוש את דאגתה האימהית לבנה: "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה". עתיד ועבר משולבים בפסוק זה, "תעשה" בעתיד ו"העלתה" בעבר, והנצח מבצבץ בין המילים "מימים ימימה". "ובאומרו קטן כלומר במידתו, והוצרך לאמר זה כי לא היה מנהגם לעטות מעיל אלא הגדולים, אבל הקטנים לא. וזה מרוב אהבתה אותו…"¹(רד"ק שמואל א' ב יט.).

ביטוי אימהי זה שופך מעט אור, ומבהיר לנו מדוע מתעלמים הפסוקים מתיאור הפרידה מן הנער הרך והמפונק. "מפנקותא יתירתא חזייה ביה בשמואל וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא" (ראתה אותו מפונק מדי וחששה להוציאו לדרך)²(חגיגה ו.). חנה הביאה את שמואל למשכן בהיגמלו בתקווה ובחרדה, "אל הנער הזה התפללתי. יהי רצון שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת ה' כמו עכשיו, שהוא נער"³(זהר חדש ז.), והודיעה לעלי: "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה', כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה'" (שמואל א א, כח). כאן פתחה חנה בתפילתה הנשגבה, שרוחו של משיח מרחפת עליה, ובסיומה של התפילה אנו לומדים על הפרידה המיידית. כבסכין חדה בוצע חיתוך מהיר בין הבן להוריו: "וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה, עַל-בֵּיתוֹ. וְהַנַּעַר, הָיָה מְשָׁרֵת אֶת-ה', אֶת-פְּנֵי, עֵלִי הַכֹּהֵן" (שמואל א ב, יא). זה כל מה שנאמר על הפרידה. שמה של חנה לא הוזכר בפסוק זה כלל, והנער שיקע עצמו מיד בעבודה. אך מה התרחש בליבה של האם, ומה היתה תחושתו של הבן, אין מי שיספר לנו. אנו יכולים לשחרר את כבלי הדמיון, אך מן הכתובים אנו למדים אך ורק על הניתוק המהיר והחד.

אחרי שהנביא פתח לנו פתח לביטוי האהבה הייחודי, המעיל שבו טמנה חנה את זיכרונות העבר ותקוות העתיד האימהיות, אנו למדים להבין, שהניתוק הזה נצרך כדי להתגבר על עצמת הרגשות שהיו צריכים להיכלא. אפילו עלי יכול היה להרגיש עד כמה קשה היה לחנה הפירוד מבנה, שהיה עדיין יחידה. "וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת-אֶלְקָנָה וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר יָשֵׂם ה' לְךָ זֶרַע מִן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַה', וְהָלְכוּ לִמְקוֹמוֹ".

עלי ראה מלכתחילה את שמואל כמי שמרד בסמכותו, ורצה להרגו על שהורה הלכה בפניו⁴(ברכות לא: וראה לקמן עמ' 52), ודווקא בידיו הופקד חינוכו של שמואל. וזאת, באווירה הקשה שאפפה אותו: התנהגותם האגרסיבית של בניו, הנבואה הקשה שהטיח הנביא באזני עלי על שלא מיחה בהם, ו"רבותינו אמרו כי הוא - הנביא - אלקנה אבי שמואל כי נביא היה"⁵(רד"ק ב כז.). עובדות אלו, עלולות היו לגרום מתחים רבים בין עלי הזקן ובין שמואל הנער, ה"הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב: גַּם עִם-ה', וְגַם עִם-אֲנָשִׁים" (שמואל א ב, כו). מתחים מסוג זה הביאו את קין להרוג את הבל, ואת שאול לרדוף את דוד. אבל נראה שדווקא כאן הם עוררו חיבה בין השניים. כמה רוך ועדינות אנו מוצאים ביחסו של עלי לשמואל כשהופיע דבר ה' לראשונה אל הנער. שמואל לא ידע כיצד להתייחס לגילוי, ועלי הדריכו כיצד לקבל את שיפעת הנבואה: "וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל, לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שמואל א ג, ט). וכששמע שמואל את גזר הדין הקשה על בית עלי, "יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת-הַמַּרְאָה" (שמואל א ג, טו). אך עלי עודדו בלשון רכה ונעימה, "וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי… אַל-נָא תְכַחֵד, מִמֶּנִּי. כֹּה יַעֲשֶׂה-לְּךָ אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִיף, אִם-תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר" (ג, טז-יז). ושם, תחת עינו הפקוחה של עלי, "וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל, וַה' הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה'" (שמואל א ג, כ).

לשאלה מדוע מוזכר כאן דווקא המעיל שעשתה לו אמו, והרי בוודאי הכינה לו גם בגדים אחרים, ענה מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שהמעיל הוא הלבוש הנלבש לכבוד ולתפארת.

שמואל הוא הנער, שאת לידתו ליווה משק כנפי רוחו של משיח, בגילוי שם ה' צבאות בתפילה שהכשירה את לידתו, ובהבעת התקווה - "וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב, י) - בשירת התודה שלאחר הלידה. והוא שהחזיר לאומה את כבודה ותפארתה, ששנים רבות לא היו לה. קודם באורחות חייו והתגדלותו לטוב עם אלוקים ועם אנשים, ואחר כך בהקמת מלכות ישראל לכבודם של ישראל ולתפארתם.

המעיל, שהיה בוודאי גם ביטוי לאהבת חנה לבנה, ליווה את שמואל מיום שניתן לו ועד אחרי מותו, "וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד), "המעיל בו גדל, בו נקבר, בו עלה"⁶מדרש תנחומא אמור ב (אודות עלייתו של שמואל באוב).. המעיל היה לו למגן מפני צינה מחד, ומפני השפעתם המזיקה של בני עלי מאידך, בהיותו נקודת אחיזה וחוליית הקשר לתורת אמו. מעיל זה לא הוזכר בתנ"ך, רק כדי ללמדנו על מערכות יחסים אישיות, ובודאי לא על פרטי לבושו של אדם. מעיל זה מבטא ערך כלל ישראלי, "לכבוד ולתפארת", כבודם ותפארתם של ישראל ההולכים ומופיעים, שפסגת גילויים יהיה בהופעת מלכות דוד ושלמה.

המשברים בהופעת המלכות באים לידי ביטוי בקריעת המעיל. בראשונה - "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת-דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם" (טו, כו-כט). ובשנית - במערה: "וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּכְרֹת אֶת-כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל--בַּלָּט. וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ--עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה', אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה'--לִשְׁלֹחַ יָדִי, בּוֹ: כִּי-מְשִׁיחַ ה', הוּא" (שמואל א כד, ו-ז).

המעשה האימהי, שהיטיב לבטא מערכת ערכים ההולכת ומתגלה, פותח לנו פתח, להעריך על ידו את כל פרטי העובדות המוזכרות בדברי נביאים ראשונים. על פי מרן הרב צבי יהודה לא נחפש את משמעותם במישור האישי, למרות שכך נראה מפשטם של דברים, אלא בממדים הכלל-ישראליים, ויהי רצון שנזכה לחשפם.

בהתאם לאמת מידה זו, ננסה גם להעריך את יכולתה של חנה, להכיר בבנה את ראשיתה של ההופעה הלאומית החדשה. הופעה זו ינקה, אמנם, בשלבי התפתחותה הראשונים מהכוחות הפיזיים של הדור הקודם, אך לשם גידולה והתפתחותה הרוחנית, אמורה היא לינוק תורה חדשה ומערכת חשיבה המושתתת על חזון העתיד. "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב, בְּהֵיכַל ה', אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹקִים. וַיִּקְרָא ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמואל א ג, ג-ד), "שיצא הקול מבית קדשי הקדשים". "עלי היה כהן ושומר מבפנים ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ וקפץ הקול דרך עלי לשמואל"⁷רש"י שם. (שמואל א ג, ד-י).